אמש נפתחה בגלזגו ועידת האקלים העולמית של האו"ם, COP26. יש הרואים בה את ההזדמנות האחרונה של האנושות לנקיטת פעולות משמעותיות שיאטו, יקלו וימנעו החמרה של משבר שינוי האקלים שאנו מצויים בו. אל הועידה היו אמורות להגיע מדינות העולם במומנטום שיאפשר קבלת החלטות שיחלו להסיט את הכיוון אליו צועדת האנושות, אם תמשיך בפעולותיה הנוכחיות.

בתור התחלה, הקונצנזוס המדעי בנוגע למשבר האקלים רחב וחזק מאי פעם. משבר הקורונה חידד את ההכרה של השפעת האנושות על הסביבה, ודו"ח ה-IPCC של האו"ם מיוני השנה לא השאיר מקום לספקות - הפעילות האנושית, ופליטות גזי החממה הנלוות לה, היא האחראית להתחממות הגלובלית. לא מפתיע אם כך, שלפי פורום הכלכלה העולמי, סיכון שינוי האקלים הוא הסיכון מספר אחד ברשימת הסיכונים לכלכלה העולמית. 

ברמה המדינית, היה נראה שנושא שינוי האקלים תופס מקום מרכזי באג'נדה של המנהיגות המדינית והעסקית. ארה"ב של ממשל ביידן-האריס חזרה להסכם פריז, ולעמדת הובלה במאבק במשבר האקלים. בשבוע שעבר פרסמה ועדה ממשלתית מיוחדת מפת דרכים לשילוב ניהול סיכוני אקלים לרגולטורים במערכת הפיננסית. בריטניה, המחפשת את מעמדה בעולם לאחר הברקזיט, מנסה למצב את עצמה כמובילה עולמית בנוגע לכלכלה ירוקה. הבריטים, כמארחים של COP26, מפעילים לחץ דיפלומטי על מדינות להגיע עם התחייבויות ברורות לועידה. בימים האחרונים הודיעה בריטניה על חוק המחייב חברות ומוסדות פיננסים בשטחה בדיווחים בנושא סיכוני האקלים וההזדמנויות להם הם חשופים. ארה"ב ובריטניה אפילו הצליחו לגייס את אוסטרליה - החברה השלישית בברית ה-AUKUS, ואחת המדינות בעלות תעשיית הדלקים המזהמים הגדולה ביותר - להתחייב לאפס את פליטותיה עד שנת 2050. ואם עסקינן במדינות בעלות תעשיות מזהמות, יש לציין כי גם ערב הסעודית ואיחוד האמירויות הודיעו על מטרה דומה. 

גם סין, המדינה המזהמת ביותר, האחראית על כ-30% מפליטות גזי החממה העולמיות, הודיעה על תוכנית לאומית לאיפוס הפליטות עד שנת 2060. הסינים רוצים לוודא כי הם ממשיכים את תנופת הפיתוח גם בעולם של כלכלה דלת-פחמן, ולראייה ההשקעה הרבה שלהם בתחום הרכבים החשמליים.

האיחוד האירופי מעוניין גם כן להיות קטר עולמי ביחס למשבר האקלים ולכלכלה הירוקה, ופירסם את תוכנית "הגרין דיל" השאפתנית במטרה להפחית ב-55% את פליטות גזי החממה ביבשת כבר עד 2030, ולאפסן עד 2050. כלל מדינות ה-G7 הודיעו כי הן תומכות בהפיכת דיווחי חברות בנושא האקלים לחובה, ומדינות ה-G20 הודיעו כי הן תומכות בכך שזה יהווה סטנדרט עולמי מחייב. 

גם בישראל גוברת המודעות למשבר האקלים בקרב הממשלה החדשה, וגם בקרב הרגולטורים שלא חיכו לה, והחלו ליישר קו כבר בשנתיים האחרונות אל מול מקביליהם בעולם (רשות ניירות ערך פרסמה המלצות לדיווח ESG, ובנק ישראל  פרסם טיוטת הוראות גילוי ESG). דוח מבקר המדינה משבוע שעבר חשף כי על ישראל לבצע התקדמות משמעותית באספקטים רבים בנושא. 

עד לפני כמה חודשים אי אפשר היה להתכחש להתקדמות שנעשתה, גם אם רובה סמלית ולא מפורטת דיה. אז למה בכל זאת זה מרגיש לאחרונה שהרוח יצאה מן המפרשים?

התשובה היא משבר האנרגיה העולמי הנוכחי, אולי החמור ביותר מאז שנות ה-70'. המעבר לכלכלה דלת-פחמן, גם אם עודנו איננו מורגש מספיק בארץ (מה שעלול להשתנות לאחר COP26, ואם תיושם תוכנית 100 הצעדים של הממשלה), החל ברחבי העולם. אבל המעבר הזה מביא עימו שלל סיכונים למגזר העסקי והפיננסי: סיכונים רגולטוריים, טכנולוגיים, משפטיים ושינויים בביקושים ובהעדפות של הצרכנים והמשקיעים. כל אלו בעלי השפעה פוטנציאלית ניכרת על המודל העסקי, ההתנהלות והרווחים של חברות, כמו גם על הגורמים המממנים ומשקיעים בהן.

קחו את משבר האנרגיה הנוכחי למשל. על מנת להפחית את הפליטות יש צורך במעבר להתבססות על אנרגיות מתחדשות - רוח, שמש, מים, גרעין ו/או דלקים ביולוגיים - העיקר שיהיו ללא פליטות גזי חממה שהשימוש בנפט, פחם וגז גורם להן. 

ברחבי העולם החל המעבר הנ"ל, גם אם חלקו נתמך בגז טבעי, חומר גלם מזהם אך בעל פליטות גזי חממה פחותות (ולכן נתפס ככזה שיכול להוות "גשר" למעבר).

אבל אז הגיעה התאוששות מהירה (מעבר לתחזיות) ממגפת הקורונה, וביקוש גבוה לאנרגיה, בשל הקיץ החם ובשל בעיות בהפקת אנרגיה מטורבינות רוח וממתקנים הידרואלקטריים (הפקת חשמל ממים) באירופה. האחרונים, למרבה האבסורד, נובעים משינויי האקלים. בנוסף, קיימות הדינמיקות הגיאו-פוליטיות: הרוסים, יש הטוענים, מצמצמים את זרימת הגז ליבשת במטרה ללחוץ על גרמניה ועל ה-EU לאשר בהקדם את הפעלת "נורדסטרים 2", צינור גז תת־ימי. לצד מאגרי ביטחון לא מספקים בשוקי החשמל, החלו תנודות במחירי הגז והחשמל, ואף חזרה לשימוש בפחם לצורך הפקת אנרגיה. 

יש שיטענו כי זו תוצאה של השקעה לא מספקת בטכנולוגיות של האנרגיות המתחדשות ובצעדי מדיניות מלווים, ההכרחיים להמשך הקיום האנושי. יש שיטענו כי המשבר חשף את שבריריותן של האנרגיות המתחדשות, וכי התבססות עליהן שגויה ועלולה לפגוע בשגשוג ובקידמה.

כך או אחרת, ככל והמעבר להישענות על אנרגיות מתחדשות יתקדם, התחום יחווה רגישות גבוהה יותר. אם בשל סיבה מסוימת יואץ המעבר באופן פתאומי, הוא עלול לתפוס את החברות לא מוכנות לכך. החברות בתחום יושפעו מכך בוודאות קרובה, אך גם שאר הסקטורים במשק יושפעו ממנו רבות - התחבורה, התעשייה, הבנייה. כולם צורכים אנרגיה בעצמם, וכולם יהיו נתונים ללחצים לשינוי שלהם עצמם, במטרה להפחית את השפעתם על האקלים. ומעל כולם - המגזר הפיננסי, המממן הראשי של כל אלו.

על אף הספקות, ייתכן שבכל זאת מגלזגו תצא הבשורה, והמדינות יחליטו על מטרות הפחתה לאומיות חדשות ומחמירות. כדי לעמוד בכך בטווח הקצר, יוטל הנטל כאמור על המגזר העסקי והפיננסי. על המגזר העסקי להתכונן לכך, ועל המגזר הפיננסי לבחון את היערכות החברות לכך.

עו"ד ינון ברזאני הינו יועץ ניהול סיכונים בחברת EBA&Co, ומנהל את הבלוג "סיכוני אקלים וסביבה".