"מי שמאבד מישהו למגיפה, מתנהג אחרת; מפחד יותר, נזהר, ולא מזלזל כמו אלה שהולכים עם מסיכה על הסנטר. וחבל שצריך להגיע למוות כדי להבין את זה", אומרת אילנה ריבקין, נכדתה של יבגניה מנדלבאום שנפטרה מקורונה ב־5 באפריל 2020 בגיל 86, והייתה בין המתים הראשונים מהמגיפה בישראל. "הלוואי שאז היינו צריכים להתמודד עם האומיקרון. כשזה עניין של חיים או מוות, זה מפחיד יותר. הציבור חייב להבין שעליו לשמור על עצמו מתוך אחריות אישית. לכל ילד יש הורה מבוגר, והסיכון הזה ממשי. לא צריך להגיע למוות בשביל להבין את זה. אנשים צריכים לקחת את זה יותר ברצינות".
שלשום חצתה ישראל את רף עשרת אלפים המתים מקורונה במדינה מאז פרוץ המגיפה. בחודשים הראשונים למגיפה שלטו אי־הוודאות, חוסר מידע ואנדרלמוסיה. רוב בני המשפחה של הנפטרים הראשונים מצאו עצמם מתמודדים עם בירוקרטיה כבדה, בלי הנחיות ברורות, וקברו את מתיהם תחת הגבלות, ללא כל תמיכה ברגעים הכי קשים.
"סבתא הייתה צלולה מאוד, אישה חזקה שניהלה ספרייה ברוסיה ואהבה לקרוא ספרים ולפתור תשבצי היגיון", מספרת ריבקין. "היה לה מוח חריף מאוד. היא הייתה סבתא בהגדרה המלאה של המילה. נותנת את כולה. גידלה את הנכדים, ידעה מה קורה בחייו של כל אחד מהם ומה עובר עליו, למרות פער הגילים. היה לנו קשר מאוד קרוב".
מנדלבאום התגוררה בפתח תקווה, אבל ברוב ימות השבוע בילתה אצל בתה בשוהם. כשפרצה הקורונה, הוחלט שהיא תישאר בביתה על מנת להגן עליה. "אני זוכרת שזה היה שבוע של חוסר ודאות גדול, וזה היה סוף השבוע הראשון שבילתה בביתה כדי לא לסכן אותה בהדבקה", מספרת ריבקין. "בשישי היא החלה להרגיש לא טוב. שמענו שהיא חלשה, אבל חשבנו שהבדידות והמצב השפיעו עליה נפשית. ביקשתי מאמא שניקח אותה בכל זאת, וקבענו להגיע אליה למחרת. בבוקר היא נפלה וקיבלה מכה בכתף. ביקשתי מוועד הבניין שיעזרו לה לקום והתייעצתי עם משרד הבריאות, שאישרו לי לאסוף אותה. הזמנתי לה אמבולנס כי היא אמרה שהיא לא מרגישה טוב ופחדתי שתתעלף. מד"א אמרו לי שהכל בסדר וחשדו בכלל בשבץ. לא עשו לה בדיקת קורונה. זו הייתה תקופה שעוד לא ממש בדקו".
באותו לילה התמוטטה מנדלבאום בבית המשפחה בשוהם. "כבר בדרך לבית ראיתי שהיא לא עצמה", מספרת ריבקין. "היא נחה והייתה מאוד חלשה. אחרי שהתעלפה פעמיים, הזמנו מד"א. אמרו שהכל תקין, ואחרי שעה זה שוב קרה. בפעם הזו כבר דרשתי לפנות לבית חולים. בתחילה חשבו שזה פרפור חדרים, אבל שם כבר כן עשו בדיקה, והתברר שזה קורונה. בחצות היא כבר הייתה מורדמת ומונשמת ונשארה כך שבועיים עד שנפטרה. כמובן שלא יכולנו לבקר או לראות אותה, ואפילו בלוויה לא נכחנו כי חזרנו חיוביים לקורונה. אמא שלי לא קברה את אמה. גם בבית החולים ביקשנו שימגנו אותנו ונוכל להיפרד, אבל לא הסכימו. לאחר שבועיים כבר נתנו למשפחות להיכנס כנוהל. אין ספק שהייתה תחושת החמצה גדולה, וזה היה מאוד חותך ומאוד עצוב. עד היום לא ברור איפה נדבקה. ניסיתי לחקור, אבל לא הגעתי לתשובות. הכל נשאר פתוח. התחושה היא שאנחנו חללים של המלחמה הזאת. זה יכול היה להיגמר אחרת ולהימנע. אבל זה לא בידיים שלנו".
ללא זכר
רבים מבני משפחותיהם של הנפטרים הראשונים מהמגיפה חשים כיום החמצה גדולה ותסכול. חוסר האונים שבו מצאו את עצמם, והצורך להתמודד לבד, בלי סיוע וללא הנחיות, הביאו לא פעם לרגשות אשם לצד כעס על המערכת. "אני מאוד כועסת", אומרת בדמעות מוריה רפאלוב, בתו של בכור בוריס מושקבוב מאור יהודה, שנפטר מקורונה ב־29 במרץ 2020 בגיל 59. “לא היו שם בשבילנו וזה לא מגיע לנו. לא המדינה, לא הרווחה, לא צוותי בית העלמין ולא משרד הבריאות. אי־הוודאות והבירוקרטיה שלטו בכל, ולא קיבלנו תמיכה או הנחיות. לא ידענו איך להתמודד ועשינו המון דברים מחוסר ידע, כאלה שהיום, בדיעבד, אתה שואל את עצמך למה לא עשינו אחרת. אבא חלה ביום שלישי והתלונן על חוסר טעם וריח, אבל לא ידענו ולא הבנו שאלו סימפטומים. הוא היה מצונן וחלש וחשבנו שמדובר בצינון. בחמישי הזמנתי רופא הביתה, שממש צחק עלינו ואמר ש'הכל בסדר, זה רק צינון' ונתן סירופ. נפנף אותנו והלך. המגיפה כבר החלה, וכבר היו כפפות ומסיכות, אבל לא ידעו על הסימפטומים".
לאחר ביקור הרופא, בני המשפחה לא חשדו בכלום. האם הייתה מצוננת גם כן, מה שאחר כך התברר כקורונה, ובשבת בצהריים מושקבוב הלך לנוח ולא התעורר. "הורידו את הגופה של אבא שלי ולא יכולתי להתקרב אליו ולהיפרד", מספרת רפאלוב. "התחננתי לחבק ולראות אותו וצרחו עליי. צוותי החירום היו לחוצים. ביקשנו לקבור אותו, ואף אחד לא נתן מענה ולא שחררו את הגופה. במשרד הבריאות היה ברדק, במשטרה לא עזרו, ונאלצתי להגיע ולהרים שולחן. ההלוויה הייתה עצובה. אמא ואחיי לא הורשו להגיע אליה כי נכנסו לבידוד. אבא היה צעיר ולא הייתה לו חלקת קבר, ולכן נפתחה סאגה של בירוקרטיה מטורפת. דרשו חתימה של אמא ולא קיבלו שהיא בבידוד. לאיש לא היה אכפת. לא קיבלנו הנחיות איך לקיים את הלוויה, איך לשבת שבעה, אם מותר לארח.
"פשוט התמודדנו לבד. לא היה לנו רגע להתאבל ולזכור את אבא. התמודדנו רק עם בירוקרטיה קשוחה. לא הייתה אפשרות להתנייד עם אוכל כי רובנו היינו בבידוד, והתנאים היו בלתי אפשריים. ביליתי את היממה הראשונה לאחר מות אבי בטלפונים והתחננתי לעזרה ולהנחיות. לא קיבלנו שום מענה. היום, בהסתכלות לאחור, אתה אומר לעצמך: איזו החמצה. יכולתי להוציא את אמא ללוויה, לא לשרוף את הבגדים והדברים שלו כפי שאמרו לנו לעשות. בבית לא נשאר זכר מאבא שלי. זה כואב כל כך ומעציב שלא נותר ממנו כלום. אבא היה אב ובעל מדהים. איש משפחה שלא הזיק לאיש. הוא היה צעיר וחזק ולא התלונן ולא ידענו את עומק הסכנה. תחושת ההחמצה עצומה. גם שלא עשינו יותר ולא פינינו אותו למיון וגם שלא נפרדנו ולא חיבקתי אותו ביום האחרון. זה מציף תמיד ומלווה".
כרעם ביום בהיר
שמותיהם ופרטיהם של חלק מהנפטרים מקורונה בישראל מובאים כיום באתר "רקמה אנושית", פרויקט ייחודי במינו שמנציח את נפטרי הקורונה בארץ ביוזמת תנועת "דרור ישראל".
יהונתן בן משה, פלמ"חניק מקיבוץ דגניה א', היה בן 93 כשנפטר ב־7 באפריל 2020 במחלקת קורונה מאולתרת שפתחו במרכז סיעודי רפואי בנתניה. הוא פונה לשם לאחר ששהה בבית אבות, שם טופל בכדורי אקמול כי איש לא העלה על דעתו עדיין שמדובר בנגיף. "היה לו חום, ובבדיקות דם לא מצאו כלום", מספרת בתו נגה. "בתוך יומיים שני אנשים בבית האבות נפטרו, ואז גילו 30 חולים במקום. התקשרו אליי ממד"א ועדכנו שמפנים אותו לנתניה. היו אז טלטלה והיסטריה, וזה גמר אותו לדעתי. אבא היה במצב טוב יחסית ואיש חזק, לא היו לו מחלות רקע, אבל גם לא היה טיפול ולא ידעו מה לעשות עם חולים ועוד לא הבינו. היה סגר, ולא נתנו לנו לבקר גם בבית האבות לפני הפינוי. עשרה ימים אחריו גם אמא שלי נפטרה".
מותו של האב הגיע בהפתעה למשפחתו, שבניה ממקימי קיבוץ דגניה. יומיים לפני שנפטר, בתו של בן משה עוד הספיקה לבקרו מרחוק ולנפנף מהחלון. "ביקשתי לראות אותו בחלון, ואז יצאה האחות וסיפרה שאבא סובל מפרכוסים", היא מספרת. "הוא מלמל וראשו היה שמוט. הצלחתי לצעוק לו וראיתי בעיניים שהוא מזהה, וזו הפעם האחרונה שראיתי אותו. במוסד הרפואי בתחילה חשבו שהוא מתאושש, אבל לא נתנו לבקר, וגם היה בלתי אפשרי לתפוס מישהו בטלפון. העומס היה מטורף. בשיחה האחרונה, שהייתה בעשר בבוקר, נאמר לי שהוא בסדר ואכל, וב־11 כבר התקשרו לבשר שנפטר. זה היה כרעם ביום בהיר. בלוויה נכחו שבעה אנשים בלבד. זו הייתה לוויה עצובה בגשם, כשרוב המשפחה והחברים מנועים מלהגיע, וכך גם השבעה. אני לא מאשימה איש. כל העולם היה אז בהיסטריה, אבל זה קשה כשאי אפשר לחבק ולהיפרד או אפילו להתעדכן במצבו. אין לי טענות, ואני לא יודעת מה היה קורה אילו דברים נעשו אחרת".
משה (שמעון) הלל, בן 74, היה הנפטר הרביעי בארץ, ב־25 במרץ 2020. הוא שכב חדר ליד אשתו במחלקת הקורונה, אבל איש לא הודיע לה שהוא במצב קשה, והוא נפטר בודד ורחוק ממשפחתו. “הייתה אנדרלמוסיה שלמה, לא ידעו מי נגד מי, מה הסימפטומים וכו'", אומרת בתו איריס אברהם. "לקופות החולים לא היו תשובות, תוצאות הבדיקות לא הגיעו במשך 11 יום. קברו את אבא בשקית ניילון שחורה, ללא טלית, ולא נתנו להיפרד. גם זיהוי לא אפשרו, ושלחו לי דף לזיהוי. את הלוויה שידרנו לאמא בווידיאו, ואת השבעה עשיתי בבידוד. זה זועק לשמיים כשאתה לא יכול להיפרד מאהוביך. כשהודיעו לי שאבא נפטר, הרופאה הודתה בפניי שמעולם לא בישרה על מוות בטלפון. תמיד המשפחה נקראת להיפרד. אני לא מאחלת את זה לאיש. אי אפשר להשלים עם זה. זה לא המוות, כמו הדרך שבה הוא הגיע, והעוול שנגרם. אסור היה להתקרב לאבי, וזו הייתה תחושה מעליבה. עד היום נשארה בי תחושת בוז למערכת. אפשר היה למצוא פתרונות ואפשר היה לבצע בדיקה בזמן. אולי אבי היה בחיים היום. עכשיו מדברים על פתיחה של הכל וחזרה לשגרה, וזו שגיאה בעיניי. יש יותר ידע וניסיון, אבל אין לדעת לאן העתיד מוביל אותנו".
