חרדת הרופאים\ד"ר ג'ורג' חזנוב
תמיד שואלים אותי איזו משמרת הכי נצרבה לי בזיכרון, אבל אני חושב שאפשר לומר זאת על כל משמרת. בכל פעם שמגיע חולה חדש למחלקת הקורונה אנחנו נמצאים באי־ודאות. אנחנו יודעים כיצד החולה נכנס, אך איננו יודעים איך הוא ייצא, מצבו של מי יידרדר מחר ואת מי הקורונה תכריע הפעם. לצערי, המקרים שנצרבים בזיכרון במיוחד הם אלה של החולים במצב קשה מאוד, רגע לפני שנזקקים להנשמה.
רופא בתקופת קורונה משלם מחיר כבד של בדידות וניכור מצד הסביבה. כשאני אומר שאני עובד כרופא במחלקת קורונה אנשים ממש מפחדים. מבחינתם אני מידבק ומסוכן. הדברים הקשים ביותר הם המפגשים שהופסקו עם המשפחה, החברים והקרובים שלי. אני כבר לא שואל אם הם רוצים שאגיע אפילו. בסוף אתה נשאר לבד וזה מאוד קשה.
מה שמאפיין את המחלה הזאת הוא חוסר ודאות מוחלט, בניגוד למחלות שונות ואף חמורות יותר שקיימות בעולם. אני כרופא מרגיש הרבה חוסר ודאות, אתה מרגיש חוסר שליטה שמגיע עד לכדי חרדה אמיתית. אתה יודע שיש לך אחריות על חיים של בן אדם, אבל אתה בעצמך לא בטוח מה יקרה לו. לפעמים אני מתעורר באמצע הלילה ומתחיל לגלגל את הסיטואציות במשמרת היום, ושואל את עצמי: האם עשית הכל נכון?
הקושי הגדול מגיע כשאני רואה שהמטופלים שלי פשוט מפחדים ממני. ברגע שאני לובש את ציוד המיגון שלי מכף רגל ועד ראש, אני רואה את החשש של המטופלים בעיניים, וזה אחד הדברים שהכי מלחיצים וקשים לעיכול. מדי פעם אפילו עוברת בי המחשבה שאולי כדאי לעזוב את התחום או לעבור למחלקה אחרת, אבל אז אתה מבין - אם לא אתה תעשה את זה אז מי?
הכותב הוא מומחה ברפואה פנימית במחלקת קורונה בבית החולים סורוקה, עלה לישראל לפני 6 שנים באמצעות ארגון מסע
כמו חייל בשדה הקרב|שירי מנדלבאום
הייתה המון דיס־אינפורמציה בגל הראשון והחרדה הייתה גבוהה. חלק מהחברות שלי חששו אז להיפגש איתי, אפילו במקום פתוח, משום שאני עובדת בבית חולים. אני מבינה את הלחץ. אבל פתאום הרגשתי בדידות נוראית.
בגל השני, יומיים לפני ערב יום הכיפורים, הייתה לי התורנות הכי קשה מאז פרוץ המגיפה. משפחות רבות של חולים רצו להגיע לבקר את יקיריהם לפני השבת והחג, ואנחנו ניהלנו את הכניסה שלהם למחלקת הקורונה. הייתי צריכה לתאם הגעה, לוודא שהם מתמגנים בצורה טובה ולא שוהים יותר מעשר דקות במחלקת הקורונה. היו לפחות שישה ביקורים באותה משמרת, וכל תיאום כזה הוא אופרציה שדורשת מאמץ פיזי ונפשי. פתאום ראיתי את החולים הקשים דרך המוניטור, ראיתי איך הם סובלים, נאנקים מכאב, בודדים ומבודדים בלי אף בן משפחה לידם שינחם או ילטף.
אני עובדת סוציאלית כבר 20 שנה, 11 מתוכן בבית חולים. ראיתי הרבה מראות קשים - פצועי תאונות דרכים וקטטות, שריפות, פיגועים ומה לא. לראות את חולי הקורונה דרך המוניטור היה הדבר הקשה ביותר שחוויתי בכל שנותיי. חזרתי הביתה מפורקת. לא הצלחתי להירדם במשך יומיים. פתאום הבנתי שאיטליה זה פה. הצוותים היו עם מבט מזוגג בעיניים, ואני לא מצליחה לשחרר את המבט הזה מהראש שלי. אולי אני כמו חייל בשדה הקרב שרק אחרי שהמלחמה נגמרת מתחיל להבין ולעכל מה הוא עבר.
אני מגיעה הביתה מותשת, חסרת סבלנות ועייפה, לפעמים אני קצרה עם הילדים. המצפון עובד שעות נוספות, רק שלא אדביק אף אחד, רק שזה לא יהיה באשמתי. המחשבות בלילה מטרידות, אני חושבת בעיקר על העתיד ועל המצב במדינה. התחושה שהכל בוער, שהעתיד בסימן שאלה גדול ואין מי שמנהל את המשבר הזה. אין שמץ של תקווה. וזה מחולל הסטרס הכי גדול.
הכותבת היא עובדת סוציאלית קלינית בבית החולים איכילוב
לוקחת את הקורונה הביתה\נינט שמש
הרגעים הכי קשים שלי ביום הם דווקא הרגע שבו אני נכנסת הביתה. הרגע שבו אני נדרשת בשנייה אחת להשיל מעצמי את כל מה שקרה במהלך המשמרת שלי במחלקת טיפול נמרץ ולהתחיל את ה"משמרת" שלי בבית. מי שחושב שאפשר לעשות את זה ברגע אחד, טועה.
לא, גם כשאנחנו מגיעים הביתה זה לא נגמר. אני לוקחת את הקורונה איתי הביתה, גם אם לא פיזית. הדריכות הזאת, שאוטוטו משהו הולך לקרות, מלווה אותי לכל מקום. החשש תמיד קיים גם ברמה האישית, ולכן מאז פרוץ המגיפה אני ממעטת במפגש עם הוריי, כי אני מפחדת שיידבקו ממני או מהסביבה וברגע יכולים להפוך למטופלים שלי במחלקה.
גם המטופלים עצמם ממשיכים ללוות אותי לכל מקום. בסופו של יום אני לא שוכחת את המטופלים, לא את אלה שהצלחנו להציל ולא את אלה שאיבדנו לאורך הדרך. השמות שלהם אחד־אחד עולים וצפים לי במהלך היום. אם אני נזכרת בהם לפני שאני הולכת לישון קשה לי להירדם.
אני נפגשת כל יום עם המחלה, עם החולים הקשים, עם אלה שנאבקים על חייהם, ואני אפילו לא יכולה לגעת בהם. הקושי הפיזי והרגשי מצטבר כבר חודשים עם עוד ועוד חולים, עוד שם, עוד מקרה, עוד משפחה חסרת אונים. זה נצרב בלב וממשיך איתי.
תמיד היינו מחלקה עמוסה, שהעבודה בה אינטנסיבית. אבל הקורונה מעמידה אותנו במצבים שלא חשבנו שנידרש להתמודד איתם. כשבן הזוג שלי מתקשה להבין, ושואל אותי איך אני עומדת בזה, אני מסבירה לו שאנחנו מנסים לתמוך האחד בשני, אבל בעיקר שאני אוהבת את העבודה שלי ומאמינה בה.
הכותבת היא אחות טיפול נמרץ במרכז הרפואי קפלן