פגישה אקראית ברחוב, עם חברה. נשיקה על הלחי, חיבוק, מילות חיבה, איחולי המשך יום נעים. סיטואציה רגילה? כביכול. "זה לא באמת נגמר, לא באמת חוזרים לחיים של לפני הסרטן". את האמירה הזאת לא הייתי יכול להפנים בצורה טובה יותר מאשר שנה לאחר תום הטיפולים הכימותרפיים. הלכתי לבית קולנוע עם חבר, זמן איכות לקראת יום ההולדת. בית הקולנוע היה מלא, הסרט היה בינוני, הבילוי עם החבר היה נהדר. בחלוף יומיים, אני מאושפז, בכניסה לחדר הניתוח בהכנה להיות מורדם ומונשם.
למה? בסך הכל הלכתי לסרט בבית קולנוע. רגיל, שגרתי. אצלי, כמו אצל כל מי שחווה סרטן וכדומה, המערכת החיסונית, וכל הגוף, מתנהגים בצורה אחרת. אצל כל אדם רגיל זה היה נגמר בדלקת גרון סטנדרטית. אצלי זה נגמר בדלקת קשה בדרכי הנשימה. כמה קשה? היה לי רק מילימטר אחד של מעבר אוויר. הרופאים פשוט חיכו שגם זה ייסתם ואז היו מרדימים ומנשימים אותי.
פגישה אקראית ברחוב עם חברה, פתאום המחשבה על הנשיקה התמימה, החיבוק החברי. את מי היא פגשה בימים האחרונים? במה היא נגעה? האם שטפה ידיים? האם יכול להיות שבשיא התמימות הודבקתי בקורונה?
התקשורת מספקת כותרות של קשישים וילדים שנדבקו, וזה נורא. עוד לא ראיתי התייחסות לכל אלפי או עשרות אלפי האנשים שנמצאים בטיפולי סרטן, מחלימים מסרטן ומתמודדים עם מחלות אוטואימוניות. זה עניין של חיים ומוות, פשוט מאוד.
אני מבקש, אפילו מתחנן, אם אתם צריכים להיות בבידוד, אנא הישארו בבידוד. כל מי שמסתובב, נכנס למעלית, נוגע בידית של דלת, מתעטש, עולה לאוטובוס, מלטף מוצרים במדפים בחנויות. זה בשבילנו כמו הרעלה. כאילו מרססים עלינו רעל. הגוף שלנו עבר ועובר טלטלה מסיבית במהלך הטיפולים ואחריהם.
עד כמה קל להיות שאננים? סיפור קצר לסיום. שנה וחצי לאחר תום הטיפולים הכימותרפיים החלטתי לעשות טיול שורשים. טסתי מרומניה לגרמניה בטיסה קצרה. לא טרחתי לשים מסיכה בטיסה הזאת. בסך הכל שעה וחצי. טראח! את שלושת הימים הראשונים בגרמניה העברתי עם כאבי שרירים ושלשולים. כולה שעה וחצי טיסה, מה כבר יכול לקרות. אנא, שטפו ידיים, הישארו בבידוד, הקפידו לפעול לפי ההנחיות. יש כל כך הרבה אנשים פגיעים.
הכותב מחלים מסרטן הקיבה וחבר בקהילת "חלאסרטן", המונה כ־25 אלף צעירים חולים ומחלימים