התפרצות הנגיף קורונה אירעה בזמן שלא מעט משפחות ישראליות נמצאות בעיצומו של מסע בעולם. עבור רובן, מדובר בטיול עם הילדים שעליו חלמו זמן רב, ושאותו תכננו לפרטי פרטים. חלקן בחרו לשוב ארצה מיד עם החמרת ההתפשטות, ואילו חלק מהן בחרו להמשיך במסע כמעט כרגיל. לדבריהם, אין מחיר לחופש, במיוחד כשאתם בארץ רחוקה.
“אני לא יכולה להגיד שהחשש צובע פה הכל. מדי פעם זה מעלה סימני שאלה, אבל בגדול די שגרתי באזור שלנו”, מספרת מור אזואלוס, מקיבוץ דורות, הנמצאת עם משפחתה כרגע בצפון יוון. “אנחנו נזהרים ולא מקילים ראש – לא נוסעים בתחבורה ציבורית, מבשלים לעצמנו ואוכלים בבית. אנחנו ממוקמים בכפר הררי, קמים בבוקר, מכינים ארוחת בוקר ויוצאים לטייל בטבע הפתוח במרחק נסיעה של שעה וחצי מקסימום, חוזרים ומכינים ארוחת ערב. יש פה חצר גדולה והילדים משחקים בחוץ. הבאנו המון משחקים למסע, ואנחנו גם מנצלים את ההזדמנות ללמוד, קצת מסכים וחוזר חלילה. בעיקר חווים המון טבע. ביוון יש טבע מדהים – קניונים, מפלים, נחלים ויערות”.
משפחת אזואלוס מטיילת בעולם כבר שבעה חודשים וחצי עם ארבעת ילדיהם (4, 10, 13 ו־15). התכנון הוא לטייל במשך שנה ולחזור לארץ ביולי, ונכון לעכשיו, למרות הנגיף, זה לא השתנה. המסלול שלהם כלל ביקור בתאילנד, הודו, נפאל, הונג קונג, סין, טייוואן והפיליפינים. ההמשך כלל את וייטנאם, אבל המסלול השתנה בעקבות הקורונה והם מטיילים כעת ביוון, שבה מעל ל־624 נדבקים ומעל ל־16 מתים (נכון לאמש).
“החנויות ובתי הקפה סגורים, אנשים בבתים והכל שומם. יש סופרמרקט פתוח, ואליו מורשים להיכנס בכל פעם חמישה איש”, מספרת אזואלוס. “כרגע, בגלל המצב, אנחנו בדירת Airbnb ולא כל כך זזים, כי לא יודעים אילו גבולות נסגרו. התכנון הוא להמשיך למקדוניה, וברגע שנוכל אנחנו מתכוונים להמשיך לעוד מדינות במזרח אירופה. בינתיים לא נתקדם עד שלא יירגע ונדע איזה גבול פתוח. היוונים לא מבקשים הסגר. מה גם שאנחנו לא ממש קשובים לחדשות פה, אז לא יודעים. רק המרחבים הציבוריים סגורים כאן”.
אתם לא חוששים?
“לא. אני חושבת שאם הייתי בארץ הייתי הרבה יותר במתח. אני לא חוששת כי אנחנו נזהרים, אין היסטריה, אנחנו עם מכונית, אוכלים רק בדירה, אני נכנסת לסופרמרקט עם אלכוג’ל, שאותו אנחנו מכנים בצחוק ‘קורונה’. אין פה בסביבה הרבה אנשים, לא מרגישים פה לחץ, אז מרגישים מאוד מוגנים. בנוסף, ביקשנו שלא ישלחו אלינו הודעות מפחידות בקשר למצב, פשוט לא נמצאים בתקשורת, לא קוראים ולא שומעים. ברור שאני חושבת על מה יקרה אם נחלה, וזו הסיבה שהגענו ליוון.
לא הייתי נשארת במדינות עולם שלישי כי חשוב לי שהרפואה תהיה טובה. בעלת הדירה נמצאת מעלינו, היא אחות ויש לנו גם ביטוח רפואי, אז מרגישים בטוחים. בשום שלב לא חשבנו לחזור לארץ. הגבולות פה פתוחים, הרשויות לא ביקשו בידוד ובינתיים ממשיכים רגיל. תאמינו לי, לגור בעוטף עזה זה הרבה יותר מפחיד מקורונה. החיים שם הרבה יותר מפחידים ולא סימפטיים”.
מתברר כי גם אנשים המשתייכים לקבוצות סיכון של הידבקות בנגיף מוצאים את עצמם מודאגים יותר בארץ מאשר בחו”ל. בימים האחרונים הצטרפה למסע של משפחת אזואלוס גם הסבתא בת ה־68, שמעדיפה לטייל במקום לשבת בהסגר בישראל.
חופש נצחי
כך גם אצל משפחת פרידלין המטיילת כעת בקופנגן שבתאילנד. הסבא הגיע מישראל ונשאר בתאילנד, בחופים הפתוחים ובאווירת החופש הנצחי. “אבא שלי התגעגע לנכדים והגיע לפה בהפתעה, הוא בן 71, מן הסתם בקבוצת סיכון, ומאז נשאר איתנו ולא רוצה לחזור”, מספר עמוס פרידלין, שמטייל בעולם עם אשתו כרמית ושלושת ילדיהם (5, 10 ו־14). המשפחה מטיילת מזה כחצי שנה, והקורונה תפסה אותם כשהתמקמו בתאילנד.
“אז קודם כל רווח לנו שאנחנו לא באירופה, כי בתאילנד זה לא הורגש חוץ מדיווחים שאין טיסות ושדה תעופה ריק בבנגקוק, אבל זה לא משפיע על הטיול שלנו”, מוסיף פרידלין. “כמובן שמיד חשבנו על תסריטים שונים, הדאגה היא לילדים ואיפה הכי בטוח להיות עכשיו. הגענו למסקנה שאנחנו באחד המקומות הכי בטוחים בעולם באי קופנגן. מבחינה הסתברותית, הסיכוי לחלות בהוד השרון גדול יותר מאשר כאן. בסוף, זה הכל היגיון בריא. אם נחזור לארץ, המסלול הוא לקחת מעבורת מקופנגן ליבשת או לקו סמוי, ומשם לקחת אוטובוס לשדה, לטוס לבנגקוק ומשם לארץ. המסלול הזה הרבה יותר מסוכן מאשר לחכות עד שיעבור זעם. אם שמים פסיכולוגיה בצד, אז יותר נכון לנו להישאר כאן”.
האי קופנגן חביב מאוד על הישראלים בתאילנד, שמרכיבים מעין קהילה מגובשת של משפחות ומטיילים שמרגישים מאוד בטוחים גם בימי קורונה. האי המרוחק משמש מעט כמו בועה, שפחות משקפת את מה שמתרחש בצפון ובדרום תאילנד. “עוד אין פה צורך בבידוד, אבל אם נצטרך נכבד את זה", אומר פרידלין. "גם לחופים אנחנו הולכים רגיל כשהם יחסית דלילים מאנשים. כרגע אין פה שום חוף עמוס ויש מספיק חופים לכולם. מאוד שקט ורגוע כאן. אין פה לחץ ולא פאניקה. ברביעי הודיעו על סגירת מוסדות החינוך, אבל מעבר לזה, אין משהו חריג. לא חסר בסופרמרקטים כלום ולא מורגש בהם לחץ. בשבת היה פה שוק אוכל ענק עם המון אנשים, ואנחנו רואים ברחובות המון תיירים מכל העולם. הכל פה רגוע ופראי, מזכיר קצת את תאילנד של פעם”.
משפחת פרידלין מתעדת בווידיאו את המסע שעברה דרך איטליה, סלובניה, אוסטריה והולנד, ומנהלת ערוץ יוטיוב ופייסבוק בשם “משפחה בחופשה”. לפני מספר ימים הציעה להם נותנת החסות שלהם, חברת איסתא, כרטיסים חינם לארץ, מתוך דאגה לשלומם. אבל הם בחרו להמשיך במסע.
“בתסריטים הכי שחורים אני לא רואה פה אפוקליפסה", אומר פרידלין. "אנחנו מרגישים שיש כאן שלווה, ויש הרבה זרים ואחריות של הממשל, כך שהכל מתקתק ועובד מצוין. אומנם מדאיג מאוד להיתקע במדינת עולם שלישי ולהידבק, אבל האלטרנטיבה יותר מדאיגה. בהמשך היינו אמורים להמשיך לסרי לנקה, אבל הם סגרו גבולות, אז כרגע אנחנו כאן עם עוד הרבה משפחות”.
פרידלין שוחח עמנו מאתר נופש באי שמקיים סדנאות יוגה ושאר סוגי פעילות. השגרה ממשיכה כסדרה והוא הגיע למקום כדי לפגוש חברים ישראלים. לדבריהם, כולם רגועים מאוד, ממשיכים בשגרה השלווה של האי וטוענים שהלחץ מגיע דווקא מאמצעי התקשורת בישראל.
“כל עוד זה לא נגע בנו, אנחנו משתדלים להדחיק, אבל אין ספק שהלחץ מתגבר”, מספר גיא זיו, שנמצא אף הוא עם משפחתו בקופנגן. “אנחנו מחוברים לחדשות והלחץ לגמרי מגיע מהארץ. המדיה פה ממש לא מלחיצה, ובארץ ‘חופרים’ כבר חודשיים. אנחנו בינתיים רגועים. לפי הדיווחים של הממשלה כאן, הקורונה היא בצפון וסגרו שם מחוזות שלמים לצורך התגוננות. אבל לדעתי זה יכול לתפוס אותנו בכל מקום בעצם. השיח בקרב הישראלים כל יום משתנה. למשל, אף אחד לא חשב שיסגרו את בית הספר המקומי”.
גיא ונורית זיו ממושב מאור מטיילים בעולם עם שני ילדים (6 ו־8) כבר ארבע שנים. המסע החל בארצות הברית ובדרום אמריקה. לקופנגן הם הגיעו לפני ארבעה חודשים, ותחושת הביטחון שלהם לא השתנתה בינתיים. “יש תחושה שבגלל שזה אי אנחנו מנותקים ומוגנים”, מסביר זיו.
“המסעדות עובדות, חופים, פאבים. אבל אנשים בהחלט בשיח על זה. ומתחיל קצת לחץ עכשיו. אנחנו לא אדישים, אבל גם לא מודאגים ברמה של פעולה. עדיין לא. אבל הדברים דינמיים, יכול להיות שאם יוכרז סגר כולל אולי נקבל החלטות אחרות. צריך להיות מצב מאוד קיצוני כדי שנעזוב את המקום. ניכנס לסוג של בידוד ונעבור את זה כמו כולם. לא היה בכלל שיקול לחזור לארץ. כל אחד חי לפי המחשב שלו, ואני מטבעי אדם רגוע ואופטימי אבל אשתי מאזנת אותי, אז ניפגש איפשהו באמצע. אם יהיה סגר כללי, לדעתי יסגרו הכל ואנחנו נהיה תקועים פה, אבל אין לי בעיה עם זה בכלל. יש פה מים, מזון, והתאילנדים מאוד נחמדים”.
מאריכים שהות
יוני טסקר ואיאמה מיינדהורן, יחד עם בתם בת החמש, מטיילים כעת בגואה, כחלק ממסע שנמשך כבר שנה וחצי בהודו ובתאילנד. הקורונה תפסה אותם רגועים, והם אפילו החליטו לוותר על כרטיס הטיסה לארץ ולהמשיך במסע. “החלטנו להאריך את השהות כאן למרות שכבר היה לנו כרטיס לארץ”, מספרת מיינדהורן. “היינו אמורים לחזור השבוע, ובחרנו להישאר ולחכות שבישראל יירגעו הרוחות. ברגע שהחלטנו להישאר, מה שקרה זה שהטיסה הייתה האחרונה לישראל והודו החליטה לסגור שערים לזרים שלא נמצאים פה, והתחושה היא שכאילו תקועים. אבל לא באמת. זה משפיע רק בחוויה.
"עלו המון מחשבות ושיקולים, ומדי פעם גם רגעי בהלה, אבל אני לא מודאגת. זו הבחירה שלנו כפי שאנחנו חושבים שהכי טוב בשביל הבת שלנו והמשפחה שלנו, וזה עדיף לנו מסגר עירוני בארץ. יש תחושה שלא נתחרט, כי התסריטים עולים והם לא נחמדים, אבל אנחנו עושים מדיטציות, טיולים, הליכות וכיף, ומודים על מה שיש לנו. באופן אישי אני לא מפחדת מהמחלה, מפחיד אותי יותר אובדן החופש. ואם המגיפה האמיתית היא פאניקה, אז כבר נדבקת”.
המצב בגואה, המדינה הקטנה ביותר בתת־היבשת ההודית, יחסית רגוע. המקום שבו טסקר ומיינדהורן נמצאים ממשיך בשגרה, למעט החלטה שהתקבלה על ידי הרשויות בשבוע האחרון לסגור גנים ובתי ספר. אולם לפי שעה לא הוטל סגר על האוכלוסייה, ובתי העינוגים פתוחים כרגיל.
“מאז שבתנו ניה לא בגן עולות שאלות כמו אם להיפגש עם חברים וכו’”, מוסיפה איאמה. “אבל לשמחתי אנחנו גרים על הים, אז ממשיכים ללכת לים, עושים פיקניק על החוף, יוצאים לגלים ונפגשים עם כולם בזמן השקיעה בים. ומה שבעיניי שומר על בריאות הנפש והגוף זה לצאת החוצה לטבע, זו המתנה הכי גדולה. הכל פתוח, מזג האוויר נעים, הנוף יפה ולהודים יש קוליות כזאת. הם לא נכנסים ללחץ, הם מאוד רוחניים וזו תחושה שאת במקום שהוא אי של שפיות”.
