"מספר לנחמה איך חיי השתנו”/ ראובן ריבלין (80), נשיא המדינה
למי מבין אלה שאינם בחיים היית מספר על התקופה, ואיך היית מתאר אותה?
“הייתי מתאר את התקופה לנחמה. אני חושב שאני עושה זאת בעצם, בדרך זו או אחרת. אורי ברנשטיין כתב: ‘אדָם נֶאֱסַף מִכָּל קְצוֹתָיו לִהְיוֹת עִמָּהּ אֶחָד. וְיֵשׁ לוֹ עִמָּדָה רַק סְתָו שָׁקוּף כְּעֵץ נִרְעַד. וּבְלֶכְתָּהּ תָּמִיד הִיא מוֹתִירָה אֶת זֵכֶר פְּרִיחָתוֹ שֶׁהִתְקַיְּמָה. וְאִם זָכָה הִיא מְדַבְּרָה בַּחֲלוֹמוֹ. וְהוּא מְנַחֲמָהּ’. אני בהחלט זכיתי. ואני מספר לה.
"מספר איך חיי השתנו כפי שהשתנו חייהם של כל אזרחי ישראל, מספר על סדר היום שלי ששינה פניו והוא ממוקד כולו בענייני המאבק בקורונה, כיצד הפך הטלפון להיות כלי העבודה החשוב שלי וזאת אף על פי שאני בן אדם של פנים ומפגש, כיצד למדתי גם על תוכנת זום, עניין נחמד מאוד. מספר על כוחות הנפש שאני מגלה באנשים מופלאים בחברה הישראלית, על ההתגייסות למען הזולת, על חמלה, על צוותים רפואיים שהם מלאכים כבני אדם. אני מספר שלא אשכח, גם כשתחלוף הסכנה והכל ישוב להיות פשוט יותר, שלא נשכח שטמונים בנו גם הכוחות האלה”.
כיצד לדעתך ייראה היום שאחרי?
“אני חושב שעוד מוקדם לומר איך ייראה כאן ביום שאחרי. אני רק יודע איך הייתי רוצה שהדברים ייראו, מה הייתי מקווה שניקח מהמשבר הזה. לפני הכל, אני מקווה שלא נזנח את הערבות ההדדית ואת הכוח לעזור איש לאחיו, שנזכור כמה קרובים אנחנו, גם אם לא פיזית, שלא נשכח את סבלו של האחר גם כשהוא בבית שכן, בעיר שכנה, במדינה שכנה. כרגע זוהי בהחלט צרת רבים. צרה קשה, שפגעה בחלק מהמדינות הידידות שלנו פגיעה אנושה. בכל יום אני מקיים כמה שיחות עם עמיתיי ברחבי העולם.
"נשיאים מכל מדינות העולם, הקרובות לנו יותר והקרובות לנו פחות, מתקשרים לעדכן על המצב באזורם ועל דרכי המאבק שאותן הם נוקטים. אנחנו משלבים זרועות ומביאים בכך הקלה לעולם כולו. כך עלינו לעשות בכל נושא, עם כל בעיה. נוסף לכך, אני מקווה שגם כשהרוחות יירגעו, נזכור כמה חשובים כוחות ההצלה, הביטחון, הרפואה והמחקר המדעי שלנו, שנדע לטפח ולחבק אותם יותר, גם בשגרה, כדי שנזכה להמשיך ולהעלות אותם על נס בימים קשים”.
"חייבים להתקדם”/ גילה אלמגור (80), שחקנית תיאטרון וקולנוע, כלת פרס ישראל
למי מבין אלה שאינם בחיים היית מספרת על התקופה, ואיך היית מתארת אותה?
“היינו שלישייה בפנימיית הדסים: טובה, עופרה וגילה. שתיהן הלכו לעולמן, וכבר כמה פעמים אמרתי לעצמי ‘עכשיו הייתי רוצה לדבר עם עופרה’, כי היא הייתה כל כך חכמה. אומרים שאין אדם מושלם, אבל היא הייתה מושלמת. קשה לתאר תקופה שנכפים עליך בידוד מוחלט וניתוק מיקיריך. אנשים מבוגרים כמוני, שכל העולם הדיגיטלי זר להם, מבינים פתאום שהם חייבים להתקדם כדי לחדש את הקשר עם אנשים. עברנו כבר הכל בחיים, אבל לא מצב שבו העולם עמד מלכת. הרחובות מתרוקנים.
"אני מסתכלת למטה ואין אפילו כלב ברחוב. זה נראה כמו פלישה של אויב שאין לו פנים וגם לא יודעים איך להילחם בו. זהו עולם שאין בו תרבות ולא אומנות. אנשים לא נפגשים ולא מתחבקים. זה אולי המצב הכי קרוב ליום כיפור מתמשך. זה זמן מתאים להסתכלות עצמית, לעשיית חושבים על החיים, איפה טעינו כחברה, כמדינה, כעולם. זה זמן למנהיגות להגיד: ‘בואו נראה איך מתקנים הכל לאט־לאט’. אז אני מנצלת את הזמן שהתפנה – אני קוראת, חושבת הרבה, ולמזלי אני לא לבד, אלא עם יעקב אגמון, שהוא פרטנר נפלא. לפחות יש עם מי לדבר ועם מי לשתוק. אחרי זוגיות של כמעט 60 שנה, פתאום גם תקופה כזו שנינו צריכים לעבור”.
כיצד לדעתך ייראה היום שאחרי?
“זה יהיה כמו התעוררות מתרדמת. זו לא תהיה התעוררות פתאומית, אלא אנשים ימתחו איברים, ייצאו לאט־לאט מהבית, אולי עדיין במסיכות, ירצו להרגיש מה יש בחוץ, ישאלו אם אפשר להסתובב, אם כדאי להתחיל לעבוד. בייחוד בעבודה שלנו, שאתה צריך קהל, השאלה תהיה אם אנשים בכלל יבואו. ואני לא מדברת על אולמות גדולים, אלא גם על מקומות קטנים. אנשים יפחדו לשבת יחד, והתיאטרון ייאלץ להיות יצירתי פי כמה ולעשות דברים קטנים יותר כדי לשכנע אנשים להתקבץ. גם כנראה לא יהיה מהיכן לגייס כסף להצגות גדולות.
"אני לא מנהלת תיאטרון, אבל אני לא מקנאה במי שצריך, למרות שתיאטרון עני לא פעם הוא תיאטרון מופלא. אז יחזרו לעבוד, ייתנו אמון, ולאט־לאט גם הקהל יחזור. אני יותר מדברת ממשאלת לב. הייתי רוצה שנצא מהתקופה הזאת בני אדם טובים יותר. כשאתה רואה מי עומד בראש צוותי הרפואה - ובקרב הרוקחות והרוקחים והאחיות והאחים יש כל כך הרבה מהמגזר הערבי - איך אתה יכול לקום מחר בבוקר ולשנוא אותם? להפך, תהיה אסיר תודה. התקופה הזאת יכולה להיות שיעור טוב לכולנו”.
"תשוקות על הגדר”/ חיים באר (75), סופר, משורר ופרופסור לספרות עברית
למי מבין אלה שאינם בחיים היית מספר על התקופה, ואיך היית מתאר אותה?
“אם הוריי היו שואלים ‘נו, מה קורה?’, הייתי אומר ‘זוכרים את מגיפת הפוליו שהייתה בשנות ה־50? פחדתם שכל רגע יקרה לי משהו. ילדים מבית ספר ומהשכונה שותקו או מתו. אז מה שאתם מכירים, אבל לא רק פה, אלא בכל העולם ועם כולם’. בתיאור האירוע יש תהום עמוקה בין מה שאתה רואה מסביב לבין מה שאתה יודע. הרי מה רע לי? אני יושב בחדרי, ארוחותיי ניתנות. אנחנו עושים התעמלות, אני יושב וכותב. אין רעש של מטוסים שמפריע את מנוחת השכנים, אין מכוניות שנוסעות, אבל ברגע שאני מודע למה שאני רואה - התודעה נכנסת והכל נהיה אפל.
"במלחמה שומעים אזעקות, פה הכל שקט, יפה, ואתה מבין שזה הדבר הנורא. אני נמצא בקבוצת הסיכון הגדולה ופתאום קולט שלא בדיוק סופרים אותי. מבין שאם יגיע הרגע ויצטרכו להחליט למי נותנים מכונת הנשמה – לאדם בגילי או לבחור בן 30 – אז ברור שהדעת נותנת שייתנו לצעיר. זה מכניס אותי לסוג של איום קיומי, ולכן אני שומר על עצמי, מסתגר בבית. אני מאמין שהקורונה לא תעזוב כל כך מהר. במלחמת העולם השנייה נהרגו עשרות מיליונים, ואצל קבוצות של אנשים הזיכרון הזה עדיין עובד. יכול להיות שבעוד שנתיים הטלטלה עוד תורגש וכעבור עשר שנים אף אחד כבר לא יזכור כלום”.
כיצד לדעתך ייראה היום שאחרי?
“עכשיו יצאתי לכמה רגעים לרחוב. ירדה השמש, הייתה אפלולית. חמקתי ממשמרות המשטרה לסיבוב של 100 מטרים. על אחת הגדרות ראיתי מישהו שניקה את הבית לפסח. ומה הוא זרק? ספרי טיולים לחו”ל. אמרתי לזוגתי כשחזרתי: ‘אם אני צריך מטאפורה למצב שלנו אז קודם ילכו לבית הספר, אחר כך יעשו את זה ואת זה, אבל הכי רחוקים אלה הטיולים לחו”ל’. ראיתי שם ספרים על פרובאנס, איטליה, ספרד. כל התשוקות שלי היו שכובות על הגדר.
"אותי גם מעסיקה השאלה מה יקרה ליחסים בינינו לבין החרדים. אני אדם חופשי, מסורתי, אבל השאלה הגדולה היא אם משהו ישתנה. ברור שקרה אצלם שבר נוראי ויכולים להיות גלי שנאה. הרי כל הזמן אמרו: ‘אוקיי, הם לוקחים יותר כסף, לא נורא. אבל עכשיו הם לוקחים לנו את מכונות ההנשמה’, כאילו לוקחים את החיים. צד נוסף הוא קריסתה של ארצות הברית, שהתגלתה כעולם שלישי, וזה שבר גדול למי שגדל על החלום האמריקאי. זה מצב שבו טורפים מחדש את כל הקלפים”.
"האירוע ילמד אותנו ענווה”/ ארז ביטון (78), משורר וחתן פרס ישראל
למי מבין אלה שאינם בחיים היית מספר על התקופה, ואיך היית מתאר אותה?
“הייתי מספר להוריי כמה טוב שהם לא בחיים, כי אם זה היה קורה בתקופתם, אני לא בטוח שהיו להם הכלים כדי לשרוד. הרי עוד יספרו ‘היה היה בתקופת הקורונה’. היא תהפוך לאובייקט של חשיבה, עמדה רוחנית, ויכתבו עוד הרבה ספרים בנושא. יש כעת מצב של ריסוק הכרות, דעות, אמונות, הכל לכאורה מקבל איזה ריסט של התחלה מחדש. אם אנחנו מתנהלים כמחשב־על, יש איזו נפילה לתוך בנייה מחדש. אז אם יש חיוביות בתהליך, זו ההתפרקות מכל מה שהיית רגיל אליו יום־יום, שעה־שעה. למשל המחויבות למערכות, לעבודה. אתה פתאום בבית, נקי מקולות ורעשים.
"יש תחושה של יחס אחר לזמן, שפע של זמן, שלפחות בהתחלה אתה מוקיר לו טובה. אתה אומר: ‘אני יכול לקרוא ספרים שלא קראתי’. פתאום אני רואה בארכיון מכתבים שקיבלתי ממשוררים חשובים כמו אמיר גלבוע או אברהם שלונסקי. יש שינויים ביחסים עם הילדים והנכדים. למשל, יותר מחודש לא פגשתי את נכדיי, וזה קשה מאוד, אבל מצד שני תוכנת הזום המדוברת מאפשרת לנו לדבר איתם מדי יום. יש גם איזו פריצה במפגשים עם חברים, אומנם ברמה הטלפונית, או בעזרת הוידיאו, אבל כמות המפגשים היא פי עשרה או 20. קודם לכן היה צריך לקבוע פגישה וללכת, וכאן אתה כמעט יום־יום מדבר עם חמישה־שישה אנשים. אין את המחויבות של להתקשר קודם. זו זמינות של חמימות”.
כיצד לדעתך ייראה היום שאחרי?
“מצד אחד תהיה רווחה גדולה שהנה ניצלנו. לדעתי, האירוע ילמד אותנו ענווה, להרכין ראש לנוכח הכאילו בלתי אפשרי וסכנות פתאומיות שעלולות לבוא משום מקום. שאלתי חברים, קצת מבוגרים, איך יתנהלו, והם אמרו: ‘אפילו אם תיפסק ההדבקה ונחזור לחיים רגילים, נשתדל להימנע מפגישות המוניות ומהצטופפות. נדאג יותר להיגיינה אישית’. זה ישנה. יכול להיות שיהיו שינויים חיובים ברמה החברתית והתעסוקתית – אנשים יעבדו יותר מהבית, דבר שלא האמינו בו ופתאום מוכיח את עצמו. אתה אפילו יכול לדבר היום עם הרופא שלך בשיחת וידיאו ולאו דווקא לקבוע תור. יש להניח שכל עוד לא יהיה חיסון, הפחד ירדוף אותנו גם כשנצא מהסגר ויתמעטו החולים. תמיד תהיה הרגשה שאולי אורב לך בפינה איזה וירוס קטן”.
"אין פה כל כך את מי לשנוא"/ ד"ר עליזה בלוך (52), אשת חינוך וראש עיריית בית שמש
למי מבין אלה שאינם בחיים היית מספרת על התקופה, ואיך היית מתארת אותה?
"הייתי רוצה לדבר עם הוריי שאינם. אני חושבת איך הייתי מטפלת בהם בימים כאלו. מצד אחד אין למי לדאוג, אבל מצד שני אני מתרגשת לראות את ההתגייסות של רבים למען האוכלוסייה הזאת. רק היום חולקו כאן יותר מ־18 אלף ארוחות. במידה רבה לא התכוננו לתקופה. זו אחת הפעמים היחידות שכמנהיגות אנחנו נדרשים להבין שחיי האנשים תלויים במעשינו. כשעבדתי עם בני נוער אמרתי להם 'אל תעשנו', 'סעו עם חגורת בטיחות', ופה זה אחרת. ההבנה שכל אדם בהתנהגותו יכול לגרום לאנשים לחיות או לא היא תהליך מורכב, ולכן יש מעבר חד בין נחישות ואסרטיביות ובאותה נשימה הידרשות לחמלה, להבנה ולהתחשבות. אמרתי לצוות שלי שלעולם לא נדע מה מהפעולות שעשינו הצילו חיים. הייתי שמחה שלא נחווה את האירוע המתמשך הזה, אבל אם הוא כבר קורה, צריך לראות מה עושים בתוכו. אני מקבלת הרבה אנרגיות מהתהליך ומהאתגר".
כיצד לדעתך ייראה היום שאחרי?
"התקופה הזאת מקטינה את הכוח שלנו כאנשים, ובאופן כללי יש בה מעין חינוך לצניעות. אנחנו הרי דור שחושב שהוא כל־יכול ופתאום אומרים: 'יש וירוס קטן שמנטרל אותך ואתה כבר לא יכול לעשות את מה שאתה רוצה'. אז אני רואה חדשנות פדגוגית, דרך הרבה יותר יעילה לנהל ישיבות ותהליכים של שיח עם אנשים. קצת יותר 'זה לא חשוב ולא צריך לקנות'. פתחנו מרכז מתנדבים וקיימתי שיחת זום. על אותו מסך היו חרדים וחילוניים, ואתה אומר לעצמך שדווקא הקורונה הצליחה לייצר טוב משותף.
"אנחנו בפרק בהיסטוריה שמעניין אם ייכתב בו 'סולידריות חברתית' או 'חיפוש האשם ושנאת חרדים'. לפעמים אנשים צריכים אויב, ואחד האתגרים בקורונה הוא שאין פה כל כך את מי לשנוא. העליהום על העולם החרדי בעייתי כי הוא לא מוצדק. רוב המגזר נשמע לכללים, ובתוך זה צריך להביא בחשבון שלחרדי התהליך הוא קשה הרבה יותר. רובם גרים בדירות קטנות בלי מרפסת או גינה ו־20 מסכים בבית. בשבילם לשמור על תנאי בידוד זה כמעט מטורף. אלה אנשים שמגיל צעיר התחנכו שלימוד תורה ותפילה במניין הם ערכים עליונים ופתאום אומרים 'אין', וזו אמירה קשה מאוד. בתוך הדבר הזה, למעט קומץ שעסוק בלבדוק גבולות מול הממסד, הרוב המוחלט קשוב. מי שירצה לקחת את הדברים למקום של שנאה ותיעוב - מפספס בעיניי. יש רגע, שאם נזקק אותו, אפשר יהיה לייצר ממנו סולידריות חברתית מהמעלה הגבוהה".
"מעבר מרגש לשכל”/ מורן סמואל (38), ספורטאית פרלימפית, אלופת עולם ומדליסטית אולימפית
למי מבין אלה שאינם בחיים היית מספרת על התקופה, ואיך היית מתארת אותה?
“לאלי, אביה של לימור, בת הזוג שלי. בטח שתינו היינו מספרות, וסביר להניח שהוא לא היה מאמין, או שהיה אומר: ‘עשו טובה, אמי שרדה את השואה, אז על מה אתן מדברות?’. אני בן אדם פרקטי. תחילת הסיפור היא לגמרי ‘יום בהיר אחד’, כמו שאני מספרת על מה שקרה לי - ‘התעוררתי בוקר אחד ותוך שעתיים הייתי משותקת לגמרי’. הלכתי לישון בחיים נורמטיביים, רגילים, וקמתי בבוקר למציאות שונה שפגעה בדברים הכי חשובים, כמו ההכנות לאולימפיאדת טוקיו 2020. הייתי חצי שנה לפני, אבל מכיוון שכבר הייתי במצב של ‘יום בהיר אחד’, גיליתי שמה שהכי עוזר הוא מעבר מרגש לשכל. מקום של ‘מה עושים עכשיו?’.
"אז הביאו לי את מכשיר החתירה הביתה, בתוך 24 שעות בנינו במקלט חדר כושר וג’ימבורי עם טרמפולינה, נדנדה ומגלשה. הילדים לא רוצים לצאת. זה מה שעזר לי מאוד ומה שעזר לבת הזוג שלי, שאצלה התהליך היה קצת יותר קשה. הרי הבנו שאנחנו לא בסכנת חיים, לפחות לא מיידית. הילדים שלנו הפכו לחברים הרבה יותר טובים, יכולות הבישול שלי השתפרו פלאים, חזרתי לנגן בגיטרה. הגיע קושי, הפכנו אותו לאתגר, ועכשיו הוא הזדמנות. למרות שלא הכל ורוד ויש רגעים קשים של תלישת שערות".
כיצד לדעתך ייראה היום שאחרי?
“לאנשים יש זיכרון קצר ולכן אנחנו חוזרים על הרבה טעויות. זיכרון קצר הוא גם טוב בגלל שיש דברים, כמו פחד, שלא משרתים את המטרה. תחשוב על משחק כדורסל צמוד, התקפה מתפרצת 30 שניות לסיום, אתה עולה ללייאפ מושלם, הכדור מסתובב על הטבעת ויוצא. מה הפעולה הכי מהירה? לשכוח, אחרת לא מתקדמים. מצד שני צריך להתאמן כמה שיותר כדי לא להחטיא שוב. כששואלים אם השתניתי אחרי מה שקרה לי, אני תמיד אומרת שלא, אבל קיבלתי יכולת לראות את התמונה ברזולוציות חדות, להעריך כל פרט, ואני מקווה שזה כן יקרה לאנשים. בכל פעם שהם יישבו במשחק כדורגל או בתיאטרון - שיעריכו את זה.
"הרי כשהודיעו שהאולימפיאדה נדחית היה קשה, כי תכננתי לפרוש בעוד חצי שנה עם מדליה על הצוואר – מבחינתי אקורד סיום מדהים לקריירה ארוכה. פתאום הסבירו ‘לא חמודה, יש לך 18 חודשים לעבוד קשה’. זה לא היה קל, אבל אחרי זה אמרתי: ‘זה רק נותן סיכוי טוב יותר לזכות במדליית זהב’. הילדים יהיו יותר גדולים, יישנו בלילה. אני הולכת להסתכל רק על היתרונות, החסרונות לא מעניינים אותי”.
"צריך לעבוד על שיקום היחסים"/ יהודה משי זהב (60), עסקן חרדי ויו"ר ארגון זק"א
למי מבין אלה שאינם בחיים היית מספר על התקופה, ואיך היית מתאר אותה?
"כנראה הייתי מספר לחברי הטוב בן ציון קופרשטוק, שנפטר ממש לפני כמה ימים מנגיף הקורונה, כשהוא בן 63 במותו. בן ציון היה מהגרעין הקשה של מאה שערים, הרוח החיה מאחורי ההילולה השנתית בהר מירון. הייתי אומר לו שאת כל מה שלימד אותנו ועשינו יחד נמשיך, למרות הכל. הרי בליל הסדר אומרים 'בדמיך חיי'. בתוך הכאוס צריך לדעת גם איך לשמוח בחג. לא חוכמה כשהכל מדהים. החוכמה במצבים קשים היא להוציא טוב, ויש כזה. יהודים, ערבים, חילונים, דתיים, כל אחד בתחומו - עוזר.
"יש בתורה את פרשת 'בלק' ומספרים על אדמו"ר שיצא לחסידיו ואמר שמצא שבלק זה ראשי תיבות של 'ואהבת לרעך כמוך'. החסידים שברו את הראש, באו לאדמו"ר ושאלו 'איך?'. אמר להם 'מה החוכמה, לאהוב אחד את השני כשהכל מסתדר?'. דווקא עכשיו, במצב הזה, כשהכל שחור ואנשים נשארו בלי פרנסה, דווקא מהמצב הזה להוציא את המתוק. עברנו את פרעה, נעבור גם את זה. היו אירועים בהיסטוריה של חוסר כל, מצבים של חיים ומוות. היום אנחנו ברוך השם, חיים בתוך כלוב, אבל כלוב מזהב".
כיצד לדעתך ייראה היום שאחרי?
"הציבור החרדי עובר טלטלה. שינוי סדרי בראשית. פתאום רבנים התירו בנושא החמץ מכירה, הכשרה, הגעלה. פעם מישהו אמר שבדבר אחד הוא מקנא ברבנים: 'הם יודעים מה מותר, אבל לנו הם מספרים רק מה אסור', ופתאום הם מתירים הכל. אין ספק שהחרדים עוברים טלטלה מבחינת המנהיגות, האמון ברבנים, היחס למדינה. אם בעבר הייתה חשדנות להוראות, עכשיו רואים שזה אמיתי. השינוי הכי גדול, ואני כל כך שמח, הוא ביחס לצבא. בשלוש השנים האחרונות התעסקו בתקיפות חיילים חרדים.
"עברתי את זה עם שלושת ילדיי, והנה, אלפים במדים מחלקים אוכל לתושבי מאה שערים ובני ברק. אחרי שהכל ייגמר צריך לעבוד על שיקום היחסים. נכון שהיו הרבה טענות מוצדקות כלפי הציבור החרדי וההנהגה שלו, אבל גם תפסו על זה טרמפ. אמרו שאנחנו מרעילי בארות, הדביקו סטיגמות. פה נצטרך להשקיע בערבות ההדדית, בחיבור ובשיקום, כי זה הגיע למקום שאין נמוך ממנו".