חיבוקים ונשיקות בעת מפגש, הזמנת חברים הביתה לארוחות ובילויים משותפים באירועים רבי משתתפים היו חלק בלתי נפרד מהשגרה שלנו לפני הקורונה. האם חיי החברה שלנו ישנו פנים בתקופה הקרובה, או שהחזרה לשגרה תגרום לנו לשוב במהרה אל ההרגלים הקודמים ואל הקשרים החברתיים שנהגנו לקיים?
"עוד לפני עידן הקורונה נהגנו לדבר על אבחנה בין הדור האנלוגי לדור הדיגיטלי, בין ילידי שנות ה־70־80 לבין אלה שנולדו בעיקר במילניום החדש, אך גם במהלך שנות ה־90, שהרבה יותר מורגלים לעולם הדיגיטלי", אומרת ד"ר שירלי בן שלמה מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר אילן, העוסקת ביחסים המשפחתיים והחברתיים בעידן הניו־מדיה.
"עבור בני הדור הדיגיטלי המצב החברתי שנוצר עם התפרצות המגיפה, שבו אי אפשר היה לקיים קשר של קרבה פיזית, היה הרבה יותר טבעי. עבורם, גם קיום קשרים ברשתות חברתיות נתפס כפחות מטלטל ופחות עוצמתי מאשר עבור הדור האנלוגי. בני הדור האנלוגי הרגישו בתקופה האחרונה תהליך מאוד משמעותי של אבל על אפשרויות שהיו קיימות לפני הקורונה ובעצם הלכו לאיבוד במידה מסוימת, עם ההנחיות למרחק חברתי שכפה עלינו נגיף קורונה".
נקודת הפתיחה השונה הזאת, מסבירה ד"ר בן שלמה, מאוד משפיעה גם על ההמשך. "מצד אחד, הצעירים מרגישים עכשיו שהמצב פחות מסוכן, וכשהם רוצים להיפגש הם גם יכולים להיפגש. מצד שני, הם גם מרגישים לגמרי נוח להיפגש דרך הפלטפורמה הדיגיטלית. המורכבות היא יותר בקרב הדור האנלוגי. אצלו יש געגוע להיפגש פנים מול פנים".
איך יתנהלו עכשיו בני הדור האנלוגי?
"אפשר להתבונן על כמה סוגים של אנשים. יש את אלה ש'מכחישים' את העובדה שהקורונה עדיין איתנו ואומרים שהמפגשים החברתיים והמשפחתיים יכולים לחזור. הם יתנהלו לפי הנוחות שלהם. אחרים יקיימו קשרים חברתיים ומשפחתיים, אבל מאוד ישמרו על הכללים שהמציאות החיצונית מכתיבה. ואילו הקבוצה השלישית כוללת אנשים שמאופיינים בחרדה מאוד גבוהה.
אצלם נראה בעצם כפייה של בידוד עצמי, חשש לצאת למרחב הציבורי למרות שההנחיות מתירות זאת. הקבוצה השנייה, ובמיוחד השלישית, יצטרכו לקבל אישור מאוד ברור מקול חיצוני, קול של סמכות, משרד הבריאות למשל, כדי שירשו לעצמם להקל על ההתנהלות שלהם. אגב, יכול להיות שגם יופעל עליהם לחץ חברתי. אם למשל חברים יגידו 'אין קורונה, נפגשים', ייתכן שזה ישפיע על החזרה שלהם לשגרה מבחינה חברתית".
שינוי צורה
ברמה הפסיכולוגית, אומרת ד"ר בן שלמה, הצורך בקשר עם האחר הוא אנושי, בסיסי וקיים אצל כולם מרגע הלידה. "מה שמשפיע על הקשרים שאנחנו יוצרים הוא כאמור הגיל שלנו – האם נולדנו בעידן הדיגיטלי או האנלוגי – ומבנה האישיות שלנו", היא מבהירה. "לצעירים יש איזושהי תחושה ש'לי זה לא יקרה, ואם יקרה זה יהיה מאוד קל'. לכן הצעירים כן יחזרו למסיבות, יחזרו לראות חברים, להתנשק ולהתחבק כשנפגשים, להתקרב אחד לשני. צעירים שיטילו על עצמם מגבלות מסוימות מן הסתם יהיו אלה שיש להם הורה בקבוצת סיכון".
"אנשים שמחים לחזור למקומות שבהם פוגשים אנשים אחרים. זה צורך פסיכולוגי מאוד חזק. לכן קשרים חברתיים יימשכו, אבל אולי קצת ישנו צורה", אומרת גם ד"ר אביטל לאופר, דיקן בית הספר למדעי ההתנהגות באקדמית נתניה.
במה יתבטא השוני?
"אם היינו רגילים לקבל כל אחד בחיבוקים ונשיקות, אז פה נראה ירידה. אנו נמשיך לחבק בני משפחה או אנשים מאוד קרובים, אבל ככלל, המגע יהיה פחות שכיח בין אנשים. יותר ניזהר במגע אפילו ברמה של לחיצת יד ועל אחת כמה וכמה ברמה של לחבק ולנשק. לישראלים יש ממש נטייה לדבר עם הידיים ולגעת בכל דבר, ובזה תהיה הפחתה".
המרפוק יישאר איתנו?
"לא נראה לי שבאמת נאמץ זאת. לא נאמר שלום עם המרפק באופן קבוע. את תראי שרידים של זה שילכו וייעלמו, אלא אם יחזור גל שני של קורונה".
מה יעלה בגורל הקשרים הרומנטיים שלנו?
"בסופו של דבר, אין תחליף למפגשים. דייטים ומפגשים בזום לא יכולים להימשך לאורך תקופה. אני חושבת שאנשים יחשבו יותר לפני שיהיה מגע, בטח מגע אינטימי משמעותי. זה אולי ייקח יותר זמן, אבל בסופו של דבר זה יחזור למה שזה היה לפני הקורונה".
"אנחנו לא נמצאים בחזרה לשגרה, אלא בשגרה חדשה", מחדדת סיגל אלון סידליק, הפסיכולוגית הארצית של שירותי בריאות כללית. "אדם שחווה את תקופת הקורונה, יתנהל מעתה במפגשים החברתיים שלו ביותר מודעות להיבטים של היגיינה ומגע. אנשים למשל ישתדלו לקיים מפגשים חברתיים יותר באוויר פתוח. מפגשים עם אנשים שאתה לא מכיר יהיו מאופיינים בקצת יותר ריחוק פיזי. מול חברים, יחסית בזמן סביר, הקרבה תחזור, אבל כאמור עם יותר כללי היגיינה, יותר מפגשים במרחב הפתוח, פחות במקומות צפופים שבהם אין לך שליטה על המרחב שלך. זה גם מאוד משתנה על פי הסגנון האישיותי.
מי שמראש יותר חרד לעניינים פיזיולוגיים ובריאותיים, יהיה יותר זהיר בחזרה למרחב הפיזי הקרוב. אם יהיה חיסון נגד קורונה ולא תהיה יותר סכנה, המצב יחזור לקדמותו. אבל כל עוד סכנה בריאותית עדיין נמצאת, אנשים יעדיפו מקומות שבהם יש להם יותר שליטה על המרחב האישי ומי שיש בו יותר חשש, יקפיד על כך יותר. למשל, כשאת מזמינה זוג חברים אחד הביתה, את מרגישה יותר בשליטה על המרחב הפיזי האישי מאשר במסיבה".
ה"לא נעים לי"
אם תשאלו את תמי לנצוט ליבוביץ, מומחית לנימוס ונוהג בינלאומי, הרי שהקורונה עשתה מאוד טוב לנימוסים שלנו שבאים לידי ביטוי כמובן גם בקשרים החברתיים. "הנגיף הזה הביא שינוי נורא גדול, אנשים התחילו להבין מה זה נימוסים", היא אומרת. "היינו רגילים להיות ביחד, דבוקים, צפופים, אנשים היו מזיעים אחד עם השני, לא יודעים לעמוד בתור, מתחבקים ומתנשקים בקטע החברתי בצורה שכבר אי אפשר לסבול זאת.
המרחק החברתי זה הדבר הכי נכון בנימוסין. לכל אדם יש בועה של פרטיות שעוטפת אותו. אנשים רבים לא אהבו שנכנסו להם למרחב האישי, למשל חיבקו אותם ונישקו על הלחי, אבל לא היה להם נעים להגיד זאת. והנה באה הקורונה ואמרה שיש דבר שנקרא מרחב אישי. לדעתי עכשיו כשנפגוש חברים, לא מיד נתנפל לנשק אותם. גם ללחיצת יד ייקח זמן לחזור".
נמשיך לארח חברים בבתים?
"כן, כי אנחנו בני אדם ויצורים חברתיים, אבל השוני יהיה שאולי לא נזמין מספרים גדולים של חברים. לנו בארץ יש משהו שנקרא 'לא נעים לי'. אם למשל אני מזמינה בשישי חברים לארוחה, אז אני כאילו צריכה להזמין את כל החברים שלי כדי שלא ייעלבו. לא נעים לי לא להזמין את החבר הזה או הזה. עכשיו יש תירוץ, אי אפשר להזמין כל כך הרבה. זה שוב מחזיר אותנו לנימוסים הבסיסיים שאומרים תזמיני את האנשים שמתאימים לשבת יחדיו, ולא תמיד כל החברים שלך מתאימים אחד לשני. אותו הדין גם לגבי חתונות שכנראה יהפכו קטנות יותר. הלא נעים כבר לא יהיה שיקול בכל הקשור למעגלים החברתיים".
לנצוט ליבוביץ מוסיפה שגם האירוח עצמו ייראה שונה. "בהתחלה נשב יותר עם חלון פתוח, במרפסת, בגינה. נשב גם קצת יותר מרוחקים, כמו שהטבע ברא אותנו. אין יותר צפוף", היא אומרת.
"גם נימוסי השולחן ישתנו. כשאערוך שולחן, לא אמקם מקומות ישיבה וצלחות בצפיפות זה לזה. כמו כן, כשאת שמה סלטים מרכזיים על השולחן, אנשים הרבה פעמים לוקחים עם הכפות או המזלגות שלהם מתוך הקערה המרכזית. זה הדבר הכי לא מנומס שיש. עכשיו המארחת צריכה עוד יותר לוודא שלכל סלט תהיה את כף ההגשה שלו. האורחים, גם בתוך המשפחה, יצטרכו להקפיד לקחת עם הכף המרכזית ולא עם הכף שלהם. אני כל הזמן מקבלת שאלות בנוסח של 'איך אני מעיר למישהו שלוקח עם המזלג שלו מהצלחת המרכזית?'. הקורונה נותנת לנו סיבה מנומסת להעיר לו. גם עכשיו, כשאנחנו כביכול מסיימים את המגיפה, אף אחד לא ירצה לקחת לעצמו אוכל מצלחת מרכזית שמישהו שם בה את הסכו"ם שלו. הקורונה והחשש להידבק עדיין יהדהדו לנו בראש".
"נחזור להזמין חברים הביתה", אומרת גם ד"ר לאופר. "זה צורך פסיכולוגי מאוד חזק, אבל יכול להיות שכמות החברים שיגיעו באותו זמן נתון תרד, או שיותר נקפיד על מרחקי ישיבה, אכילה לא מצלחת משותפת. בגדול, אני חושבת שמהר מאוד נראה אנשים מתכווצים ביחד, אך זה כמובן כפוף לכך שלא יהיה גל שני".
ד"ר לאופר טוענת שאנשים, ובמיוחד הצעירים, יעדיפו בהתחלה להיפגש עם חבריהם במסיבות או באירועים שונים, על פני הליכה להצגות או לסרטים. "בתי קולנוע ותיאטרון ייקחו יותר זמן", היא מסבירה, "גם כי זה מותרות בתקופה כלכלית לא פשוטה, גם כי נמצאים במקומות האלה הרבה אנשים זרים וגם כי מבחינה פסיכולוגית זה פחות עונה על הצורך של מפגש אלא יותר על הצורך של בידור. אבל עם הזמן נחזור גם לשם".