"הייתה לי הפסקה של חודש מחולי קורונה. חזרתי לעבודה הרגילה שלי בטיפול נמרץ, ועכשיו שוב חזרתי לקורונה", מספר ד"ר אורי גלנטה, מומחה ברפואה פנימית ובטיפול נמרץ, המנהל את מחלקת הקורונה במרכז הרפואי סורוקה מקבוצת הכללית. "מצד אחד, הטיפול בחולי קורונה הוא מורכב, לא פשוט מבחינה פיזית וגם נפשית, ולכן הרבה יותר 'נוח' לנו לטפל בחולים הרגילים. מצד שני, אני רואה שליחות מאוד גדולה במה שאנחנו עושים עכשיו. זה להתגבר על המורכבויות בטיפול בחולי קורונה, והן רבות. כל יום אנחנו מגלים עוד ועוד מורכבויות".

בגל הראשון של התפרצות נגיף קורונה בארץ היו במרכז הרפואי סורוקה שבבאר שבע מחלקת קורונה וגם יחידה לטיפול נמרץ לחולי קורונה. המחלקה נסגרה באמצע מאי, טיפול נמרץ קצת לפני כן. "היינו שבועיים ללא חולי קורונה מאושפזים, ואילו באחד ביוני, עקב גל חדש של חולים שהתחיל להגיע, פתחנו מחלקה הכוללת גם טיפול נמרץ וגם מחלקה רגילה לחולי קורונה", מתאר ד"ר גלנטה.

לא הופתעת מכך שהפתיחה המחודשת הגיעה כל כך מהר?
"לא הופתעתי בכלל, היה לי ברור שהקורונה לא נעלמה ואני מאמין שהיא תישאר עוד שנה־שנה וחצי. השאלה העיקרית הנשאלת היא לכמה מטופלים אנחנו אמורים לצפות שיגיעו. זו השאלה הכי משמעותית. החל מיוני היו מאושפזים כ־60 חולים במחלקה, אבל בזמן נתון המקסימום שהגענו אליו הוא 16 חולים. השאלה היא האם נגיע למספר גדול יותר של חולים או שנצליח לשמור על מספרים כאלה. בכל מקרה, אנחנו נערכים להכשרת מתחמים נוספים לקליטת חולים נוספים למקרים של היקפים גדולים יותר של מטופלים".

רענון שורות

חלק מבתי החולים בארץ כלל לא סגרו את מחלקות הקורונה בתום הגל הראשון; חלק סגרו וטרם פתחו שוב; ובחלק אחר מהמקומות שכן סגרו את המחלקות, פתחו אותן מחדש בימים אלה. "הצוות שעובד עכשיו אצלנו במחלקת קורונה זה לא אותו צוות שעבד בגל הראשון", מספר ד"ר גלנטה. "החלפנו את הצוות, כי זה מאוד קשה לאנשים לשמור את אופי העבודה הזה למשך יותר מחודש־חודשיים. זה שוחק, קשה פיזית ונפשית, ואנחנו בוחרים לעשות תחלופה ורענון. חוץ ממני ומאחיות הטיפול נמרץ, שאר הצוות הוא צוות חדש שלא נחשף לחולי קורונה בגל הראשון".

מדוע בחרת להמשיך לטפל בחולי קורונה?
"כי אני חושב שלחולים האלה מגיע הסטנדרט הכי גבוה כמו לכל חולה. מגיע להם טיפול נמרץ באיכות של חולים שלא חולים בקורונה. אני רואה שליחות בלטפל גם בחולים האלה ולהביא את הצוות ליכולת טיפולית ולהרגשה בטוחה בזמן שהוא עושה זאת. בזמן הקצר שהצוות הנוכחי נמצא במחלקה הצלחנו להגיע לאווירה כמו של יחידת עילית בצבא, של תחושת שליחות, מסוגלות וגאוות יחידה. זה הגיע למשל לרמה כזאת שהצוות הסיעודי של המחלקה הנוכחית, בראשות מרינה סנגריוב, בחר להמשיך במחלקת הקורונה למרות שבסוף יוני הוא יכול היה להתחלף".

"רציתי מאוד שיהיה סוג של מרווח נשימה בין גל לגל, אבל זה מה שיש", אומר ד"ר דוד דהן, מנהל היחידה לטיפול נמרץ נשימתי במרכז הרפואי מאיר בכפר סבא. "בגל הקודם, מאחר שראינו שמספר המקרים הקשים של קורונה הולך ומתרבה, היחידה הוסבה להיות זו שמטפלת רק בחולי קורונה קשים. זה הסתיים אחרי כחודשיים לאחר ששחררנו את אחרון החולים. במהלך אותה תקופה טיפלנו ב־12 חולים, מתוכם שמונה מונשמים. ברגע שאחרון החולים שוחרר ולאחר שסיימנו את הפרק הראשון של הקורונה, חילקנו את היחידה לשניים: חלק אחד שאמור לטפל בחולי קורונה קשים, וחלק שני שמטפל בחולים קריטיים רגילים. תפיסת העולם שלנו אומרת שכיוון שנצטרך לחיות עם הקורונה בשנים הקרובות, אנחנו צריכים שגרה חדשה שטומנת בחובה גם מענה לחולי קורונה קשים וגם לחולים רגילים שלא קשורים בקורונה".

לכמה זמן התרוקן החלק המיועד לחולי קורונה קשים?
"לפני כ־12 יום הגיע החולה הראשון מאז שסגרנו את היחידה. כרגע במחלקת קורונה במרכז הרפואי יש 13 חולים ואצלי ביחידה יש חולה קשה אחד".

האמנת שיחסית כל כך מהר יגיעו אליכם שוב חולים בנגיף?
"בתום הגל הראשון הבנו שזה רק עניין של זמן עד שנצטרך שוב להתמודד עם חולי קורונה קשים ביחידה, אבל הייתה תקווה שהחומרה של הגל השני לא תהיה באותן העוצמות. אני חושש שבקרוב אנו עלולים לחוות גל קשה נוסף, אבל עדיין לא איבדתי את האמונה שאולי זה לא יהיה בעוצמות של הגל הראשון".

אילו חוויות לקחת איתך מהגל הראשון?
"נערכנו למחלה הזאת כאילו שאנחנו עומדים לטפל במחלה שאנחנו מכירים אותה, אבל עם הימים והלילות הקשים הבנתי שהמחלה היא דומה אבל שונה. זו הייתה התמודדות עם מחלה אחרת. הייתה גם התמודדות עם הצפת מידע גלובלי שהיינו צריכים לדלות מכל החומר שפורסם בעולם: מה נכון ומה לא. כמו כן, הייתה התמודדות קשה של פחד מפני הידבקות שלא עזב את הצוות. כל אחד מאיתנו גם נכנס לאיזה בונקר בתוך ביתו. ישנו בחדרים אחרים, היה כמה שפחות מגע עם הילדים. אבל אני חייב להגיד שלמרות הכל, הצוות הרפואי והסיעודי היו נחושים וטיפלו במסירות נפש באותם חולים, למרות הסכנה הגדולה. למרות הדיווחים מהעולם על תמותה של 80%־40% מחולי קורונה הקשים, נוכחנו לדעת שאפשר להצליח איתם והתמותה אצלנו הייתה בשיעור של 13% בלבד. עם טיפול מקצועי וטכנולוגיה אפשר להצליח עם החולים האלה".

גלית דניאל היא אחות אחראית במחלקה פנימית ה' במרכז הרפואי העמק מקבוצת הכללית שבעפולה. מחלקה זו הוסבה למחלקת קורונה בגל הראשון. "בין שני הגלים הספקנו להיות מחלקה פנימית רגילה לשבועיים וחצי", היא מספרת. "לפני שבוע בערך שוב הפכנו למחלקת קורונה, ואני האחות האחראית במחלקה זו".

האמנת שתחזרי לזה כל כך מהר?
"זה לא הפתיע אותי, כי ראיתי את התנהגות האוכלוסייה וזה היה רק עניין של זמן. אנשים נכנסו יותר מדי לשאננות והכתובת הייתה על הקיר".

איך היו התחושות לחזור לטיפול בחולי קורונה?
"קודם כל, כבר חוויתי את זה ויותר קל לדעת לקראת מה את הולכת. אבל זה גם הקושי, כי את כבר יודעת בדיוק אילו אתגרים מצפים לך".

מה היה הכי קשה לך בגל הראשון?
"הניתוק של המטופלים מהמשפחות שלהם, הריחוק שלהם ממני, ושזה לא מגע בלתי אמצעי. אומנם אני נוגעת בהם, מניחה יד מרגיעה, אבל אני עומדת מולם ממוגנת עם חיץ וזה מרגיש כמו איזשהו מחסום שעומד בפניהם. בגל הראשון טופלו אצלנו 24 חולים. שלושה מהם, קשישים בעלי מחלות רקע, נפטרו".

דניאל מציינת שההתמודדות גם עם המטופלים וגם עם ענייני הבית הייתה מאתגרת עבורה, ומתישה. "את צריכה לדאוג לכולם ואת האחרונה ברשימה", היא מסבירה. "אני צריכה לדאוג שבני הבית שלי יהיו ממוגנים, אז המגע איתם היה מינימלי ביותר. זה אומר ריחוק מהילדים ומהנכדים. זו הייתה תחושה לא פשוטה. גם עבדנו 12 שעות וכל זה במהלך סגר, כשכל המדינה סגורה ואת כמעט היחידה ברחובות. נפשית זו תחושה של התגייסות אבל זו הייתה תשישות".

מה את מרגישה עכשיו?
"זה לא רק התחושות או התגובות שלי. אני גם צריכה להכיל את הצוות שלי שזה מגוון של תרבויות, מקצועות, מינים. את שומעת גם כאלה שאומרים 'למה לנו? למה צריך את זה שוב? אולי לא אנחנו הפעם?', ובאותה נשימה את אומרת 'למה לא אנחנו?', הרי צברנו כבר ניסיון. היו לנו אפס הידבקויות של אנשי הצוות, אפס מונשמים. כל אנשי המחלקה של הגל הראשון חזרו עכשיו לעבוד שוב עם חולי קורונה, שזה 26 אנשי סיעוד וכוחות עזר ועוד כעשרה אנשי רפואה".

כרגע מאושפז במחלקה במרכז הרפואי העמק זוג מבוגרים. יתר החולים שהגיעו באחרונה שוחררו למלונות קורונה. "אני מודאגת יותר מהגל שבא אלינו לעומת הגל הראשון", מודה דניאל. "בגל הראשון היה סגר, היו הפחדות, הציבור היה יותר ממושמע, ואילו היום את שומעת שאומרים 'זה חארטה, זה שטויות' ואת מבינה שזה הולך להיות גרוע יותר. אבל אני מגיעה למקום העבודה עם רוח לחימה".

יותר ביטחון

"עכשיו אני יותר יודעת על המחלה, יודעת למה לצפות, עם מה להתמודד. אני יותר בטוחה במה שאני עושה", אומרת ד"ר ילנה צ'רטוק־שחם, רופאה בכירה במחלקה פנימית ובמחלקה האנדוקרינית במרכז הרפואי העמק. עם פרוץ הגל הראשון היא עבדה במחלקה הפנימית שכאמור הוסבה אז למחלקת קורונה, ועכשיו חזרה שוב לטפל בחולי קורונה. "בהתחלה הלכנו אל הלא נודע ואילו עכשיו אני מרגישה קצת הקלה. רואה שרוב האנשים, שאפילו שהתאשפזו במצב לא הכי טוב, משתחררים בשמחה", היא אומרת.

התגעגעת לחולי קורונה?
"קצת התאכזבתי שהיינו צריכים לפתוח שוב. זה לא שלא ידעתי שהמחלה עוד קיימת, אבל ניסיתי לחשוב שזה לא יהיה שוב פעם ושכביכול סיימנו עם זה. זה היה סוג של הדחקה. נכון לעכשיו יש מעט חולים, רובם גם קלים. התחושה היא בסדר, אנחנו יודעים מה לעשות ואיך לטפל בהם. אני אישית מעדיפה כמובן לטפל באנשים עם מגוון מחלות פנימיות ולא להתמגן כל פעם כשאני נכנסת למטופל. זה לא דבר שהוא נוח. אני גם מעדיפה להיות במגע יותר צמוד וקרוב עם המטופל, אבל בחולי קורונה זה לא מתאפשר. אגב, אני חושבת שמי שנפגע הכי הרבה מכל המצב הזה הוא לא הצוות הרפואי אלא המטופלים שהיו ממש בבדידות חברתית, גם מבחינת הריחוק הכפוי מהמשפחה, בתקופה הזו".

איך הרגשת נפשית בגל הראשון?
"בהתחלה את מרגישה שמגייסים אותך למלחמה. בתי הספר וגנים נסגרים, את בעבודה בשעות שאת לא רגילה אליהן, ויש ילדים בבית. היה קשה נפשית. כדי לעזור לנו, בית החולים פתח מעונות לילדים קטנים. הייתי מביאה את הילדים בבוקר, אחר כך אוספת אותם. החיים השתנו מקצה לקצה. באחרונה חזרנו לשגרה, ועכשיו יש סיכוי שהחיים ישתנו שוב".