עוד בטרם מ’, אחות ותיקה בטיפת חלב שהוסבה וגויסה למערך החקירות האפידמיולוגיות באזור המרכז, מתחילה לדבר איתי, היא מקבלת שיחה מאדם שמתלונן על כך שהוא לא רוצה להיכנס לבידוד כי לא בא במגע ישיר עם חברו, חולה קורונה מאומת. “אנחנו מקבלות בשוטף שיחות ותלונות וכעסים כאלה מאנשים שחלקם מקללים, חלקם בוכים וחלקם לחוצים וחוששים”, היא מספרת. “אנחנו מבינות את זה, המצב לא קל לאף אחד, ולכן אנחנו מגלות הרבה סבלנות ואורך רוח כלפי אותם אנשים”.
בתחילתו של משבר הקורונה הופקדו 27 אחיות בלבד על מערך החקירות האפידמיולוגיות, שכוללות תשאול של החולה וסביבתו על מקומות שבהם שהה על מנת לאתר חולים פוטנציאליים נוספים או אנשים שבאו במגע עם החולה וצריכים להיכנס לבידוד, ומעקב אחר מוקדי ההדבקה במגיפה. לאחרונה, עם פרוץ הגל השני של הקורונה, לפי הסתדרות האחיות, גויסו 250 מתחקרות ומתחקרים נוספים, בהם אחיות נוספות מטיפת חלב, סטודנטים לרפואה וסלקטורים בשדה התעופה, למערך החקירות האפידמיולוגיות.
“אנחנו עובדות שבעה ימים בשבוע בחקירות, כולל שישי־שבת, מהבוקר ועד הלילה, ולא כל החקירות נגמרות בסוף משמרת”, מספרת מ’. “בעיקרון משמרת נמשכת שמונה שעות, אבל נכון להיום אנחנו עובדות עוד שעתיים או שלוש. אנחנו לא רואות את הילדים ואת המשפחה, ואין לנו רגע לנשום. ישנן חקירות שגולשות גם לשעה עשר בלילה”.
קורה שלא סוגרים חקירה באותו יום?
“בוודאי שזה קורה. לפעמים בזמן הזה יכולים להצטבר עוד מגעים עם האנשים עד שאנחנו סוגרות חקירה. לפעמים יש לנו שיחות הזויות, ואנחנו לא יכולות להסתמך על ‘אולי’, אבל מצד שני לצלצל לחולה פעמיים זה לא תמיד אפשרי. לפעמים אנחנו הראשונות שמודיעות לחולה שהוא חיובי לקורונה. לפעמים לוקח זמן להרגיע אותם, ואז להתחיל את החקירה. תמיד יש אי־סדרים”.
“אנחנו לא באות במגע עם קהל”, מסבירה איריס אביטל, אחות במערך במחוז המרכז. “כל כמה שעות אנחנו מקבלות דיווחים של החולים שהגיעו ששייכים לגזרה שלנו. אני נכנסת למערכת הקורונה הממוחשבת וכותבת על פתק את שם החולה ואת כל הפרטים שלו, כולל המסלול שלו. אז אנחנו מתחילות לחקור אותו וכותבות את כל האנשים שהוא בא איתם במגע. אחרי זה אני שוב עוברת על כל הנתונים כדי לוודא שלא התפספס שום פרט, וכשאנחנו בטוחות שסיימנו את החקירה, אנחנו מעבירות את הטופס המלא לפקידה שמקלידה ומזינה את כל הנתונים במערכת. אז אנחנו עוברות לחקירה הבאה”.
כמה זמן אורכת חקירה?
“זה משתנה. חקירה יכולה לקחת שעה או שעה חצי, שזה די מהר, בעיקר זה נפוץ אצל אנשים מבוגרים כי הם לא יוצאים כל כך מהבית. כשמדובר בנוער ובצעירים, זה יכול לקחת כמה שעות כי הם שוהים הרבה בחוץ ובאים במגע עם הרבה יותר אנשים”.
ביום ממוצע מקבלים האחים והאחיות במערך החקירות האפידמיולוגיות בין 150 ל־200 חקירות בממוצע, כשחלקן כאמור נמשכות ביום שלמחרת, ואליהן מתווספות חקירות חדשות. “אנחנו לא אוכלות, לא שותות, לא קמות לעשות פיפי אפילו", אומרת אביטל. "רק עובדות, והכל בלחץ היסטרי. אין לנו זמן אפילו לדבר עם המשפחה כי אנחנו חייבות להספיק. אנחנו יודעות ששרשרת ההדבקה הרי לא נגמרת. גם כשאני מסיימת משמרת, אני צריכה להכין דוחות ולספור כמה אנשים מבוגרים וכמה צעירים תחקרנו, למרות שמערכת ממוחשבת אמורה לעשות זאת. אני צריכה לעבוד כמו בימי ‘אנו באנו ארצה’ ולספור אנשים באופן ידני? למה המערכת הממוחשבת ה’סבתאית’ לא יכולה לחשב נתונים באופן אוטומטי? זה בסיסי”.
תסכול עמוק
לאחרונה עלתה לכותרות זעקתן של האחיות במערך החקירות האפידמיולוגיות על כוח האדם הדל, תנאי העבודה הבלתי אפשריים וההכשרה שלדברי חלקן לא מספקת. על רקע העומס והיעדר כוח האדם, הודיעה הסתדרות האחים והאחיות על כוונתה לפתוח מחר בשביתה בבתי החולים, בקופות החולים ובשירותי בריאות הציבור, במחאה על "קריסת המערך".
בינתיים, בשל החשש מקריסתו של המערך, גויס כאמור לאחרונה כוח עזר נוסף. אלא שלטענת א’, אחות במערך החקירות באזור הצפון, זהו מהלך שלא בהכרח יוכח כיעיל. “יש תסכול עמוק”, היא אומרת. “כבר לפחות שבועיים או שלושה אנחנו שומעים בחדשות שמגייסים סטודנטים או סלקטורים בשדה התעופה כדי לסייע בחקירות אפידמיולוגיות, ואנחנו לא רואים כלום. אנחנו היחידות שעושות את החקירות. אצלנו גייסו סטודנטים שבמקום לסייע בחקירות, הם עוסקים בהקלדת נתונים, שזה בזבוז כוח אדם על משהו שפקידה יכולה לעשות. זו שערורייה. אנחנו נראה את הנזקים האלה בתוך זמן לא רחוק”.
למה הכוונה?
“רוב האחיות שעוסקות בחקירות האפידמיולוגיות לא עושות בגלל זה את התפקיד השוטף שלהן, ולכן מופקדת רק אחות אחת על נושא שאינו קשור לחקירות. זה יוצר עומס או חוסר זמינות לטיפול בבעיות ובמחלות אחרות, וזה מחמיר את המצב הבריאותי במקום לשפר אותו. זו בושה וחרפה”.
לצד עומס העבודה שהאחיות הללו נאלצות להתמודד עמו, יש גם קשיים נוספים. “עזוב את זה שאנחנו לא מקבלות שכר הולם על שעות נוספות ועובדות כל השבוע”, אומרת א’. “אנחנו רואות את העומס הולך וגדל ולא נגמר. לא רואות את האופק. במקומות כמו ירושלים, תל אביב ובני ברק, שיש בהם הרבה אנשים, יש למעלה מ־100 חקירות שמצטברות ליום למחרת. אין עזרה, והכל קורס. אם אנחנו לא מספיקות לחקור אדם בתוך 24 שעות, מה שקורה לעתים בגלל העומס, אז לחקור אותו כבר לא יהיה כל כך יעיל כי בזמן שיעבור עד שנגיע אליו הוא יכול להדביק עוד מאות אנשים. המצב בלתי נסבל. איפה האחריות של משרד הבריאות? זה לא אחראי לתת לאנשים לעבוד בכזה עומס”.
בעייתיות נוספת היא כאמור חוסר שיתוף הפעולה מצד הנחקרים. “לפני שבוע מישהו צלצל ואמר לי: ‘את חתיכת חרא ומשרד הבריאות חרא’”, מספרת אביטל. “בעלי, ששמע את השיחה, התפלא איך אני אדישה לזה, אבל אני יודעת שהוא לא כועס עליי ספציפית, אלא מיואש מהמצב. מצד שני יש אנשים נחמדים שמבינים אותנו”.
“הרבה אנשים כועסים ולא משתפים פעולה”, מתארת א’. “צלצלתי השבוע לספר ואמרתי לו שהוא והלקוחות שלו צריכים להיכנס לבידוד כי ישבו אצלו שתי נשים חולות קורונה במשך שלוש שעות. הוא התחיל להתווכח כי להיכנס לבידוד פירושו לסגור לו את העסק. אז אנחנו צריכות להיות סבלניות”.
הקושי העיקרי שמציינות האחיות נוגע בעיקר לצעירים. “לפני חודש היינו צריכות לחקור הידבקות בחתונה גדולה, כשהחתן והכלה קיימו את החינה, מסיבה נוספת ואת החתונה במקומות שונים”, מציינת מ’. “נאלצנו להכניס לבידוד עשרות אנשים שהיו בחתונה הזו, ואיתורם היה משימה כמעט בלתי אפשרית”.
“עשינו חקירה לבחורה צעירה, שנסעה לאילת. היא בילתה במשך ארבעה ימים בפאבים ובמועדונים", מספרת א’. “היא נמצאה חיובית לקורונה. היינו צריכים לצלצל לבעלי המועדונים והפאבים ולומר להם שהם צריכים להכניס לבידוד את כל הלקוחות שבילו לצדה בזמן נתון ואת העובדים שלהם. והם מתווכחים וצועקים, אבל אנחנו לא אשמות. זה יוצר בעייתיות”.
נכנסים לחרדה
במקרים מסוימים, בעיקר בבתי החולים, החקירות האפידמיולוגיות נערכות פנים מול פנים על ידי האחיות באותם בתי החולים. “תפקידנו כאחיות אפידמיולוגיות בתקופת הקורונה הוא מאוד מרכזי ומשמעותי בבית החולים”, מספרת וורוד אבו אלהיג’א, מפקחת אפידמיולוגית ביחידה למניעת זיהומים בבית החולים רמב”ם בחיפה.
“אנחנו כותבות ומעדכנות את ההנחיות להתמודדות עם הנגיף לכלל הסקטורים. מתחילת המגיפה אנחנו מתמודדים עם עומס בלתי נסבל והוא גדל בתקופה האחרונה. כל יום אנחנו מתמודדים עם מטופלים לא חשודים, מטופלים חשודים, מבקרים שכל אחד מהם יכול להיות נשא של הנגיף. כל זה מגביר את תחושת אי־הוודאות, האחריות והלחץ בקרב כל הצוותים המטפלים, וזה משליך על עבודתנו בתוך היחידה למניעת זיהומים. למשל בשבוע האחרון קיבלנו הודעות על מבקרת שקיבלה תשובה חיובית לקורונה. המבקרת שהתה בתוך המחלקה ליד אבא שלה שהוא סיעודי. הודעה כזו דורשת מספר רב של שעות עבודה של חקירה אפידמיולוגית, שבה מנסים לאתר את כל המגעים של המבקרת ולקבל החלטות על הצורך בבידוד או לא של מטופלים ושל צוות מטפל”.
“אצלנו בבית החולים הדסה עין כרם, האחיות ביחידה למניעת זיהומים עושות את החקירות האפידמיולוגיות”, מציינת פביאן, אחות בבית החולים. “אחרי שמתגלה כי אדם נדבק, אנחנו מתחקרות את כל הצוותים שהיו מעורבים ומקורבים לנדבק ואת כל מי שהיה סביבו”.
“יש לא מעט מטופלים שנכנסים לחרדות כשעושים להם בדיקת קורונה ומתחילים לחקור אותם מול הסובבים במחלקה”, מתארת סימה בן אבי, אחות במרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא). “בגל השני משרד הבריאות צריך להשכיל להרחיב את כל המעבדות, התשתיות וציוד המיגון, ולהכשיר צוותים של יותר אחיות לתחקירים אפידמיולוגיים כי המצב לא יכול להימשך ככה. אחות לא יכולה לעשות גם חקירות וגם לטפל במאושפזים, והקורונה זה משהו שהולך להישאר כאן לא מעט זמן”.
“בדרך כלל אני אדם אופטימי מאוד, אבל התחושה כיום אצל כל האחיות שעוסקות בחקירות האפידמיולוגיות היא של ייאוש מוחלט וממשי”, מסכמת אביטל. “אתה קם בבוקר ליום עבודה, שאתה יודע שהולך להיות מתסכל, והולך לישון כשאתה יודע שאין שום התקדמות בנושא. אם לא נקבל כוח אדם וסיוע בימים הקרובים, כל המערכת תקרוס, ואז יהיה פה כאוס שאי אפשר יהיה להשתלט עליו”.
ממשרד הבריאות לא התקבלה תגובה עד למועד סגירת הגיליון.