פגשתי במחלקת הקורונה אדם בן 96, ללא ילדים. התחלתי לדבר איתו ביידיש. הוא כל כך התרגש שמישהו פנה אליו ביידיש, בשפה שלו מהבית. עזרתי לו, נתתי לו לאכול. הסיפוק שלי הוא עצום, זו תחושה מדהימה", מספר משה (מוישי) טאובר, שהחלים מקורונה ובימים אלה מתנדב במחלקות הקורונה בבית החולים הדסה עין כרם.
פרויקט חדש וייחודי שהחל לאחרונה בהדסה עין כרם קורא לאנשים שהחלימו מקורונה לבוא ולהתנדב במחלקות הקורונה. "הפרויקט מתקיים לראשונה בעולם במתחם הקורונה בעין כרם", מספרת ד"ר רלי אלון, סמנכ"ל סיעוד ומקצועות הבריאות בהדסה. "הרעיון נולד בידי פרופ' זאב רוטשטיין, מנכ"ל המרכז הרפואי הדסה. הכוונה היא שאנשים שחלו בקורונה והחלימו ויש להם נוגדנים למחלה, יוכלו להיכנס למחלקות הקורונה כשהם ממוגנים ולתת סיוע למטופלים. כיום הצוות הסיעודי קורס תחת העומס. המתנדבים יכולים לסייע בבקשות של המטופלים, לתת יד, להקשיב, לעזור לתקשר עם המשפחה ואפילו להתפלל ביחד.
"כדי להוציא את התוכנית לפועל פנה פרופ' רוטשטיין לארגון 'יד אברהם', שהקימו הרב שמעון בראון ובנו חזקי", מספרת אלון. "הם יצאו בקול קורא בירושלים לכל אותם אנשים שחלו בקורונה. אבל הגיעו אלינו מתנדבים גם באופן עצמאי, כאלה שנחשפו למיזם בכל מיני דרכים. כל מי שרוצה להתנדב, עובר בדיקת רמת נוגדנים, חיסונים לכל מיני מחלות אחרות, מקבל הסבר על פרטיות המטופל. צריך גם להביא הצהרה מרופא שאין לך מחלת רקע".
עד כמה זה אכן בטוח עבור המתנדבים?
"זו שאלת השאלות. אנחנו כאמור בודקים לכל אחד רמת נוגדנים, אבל בנגיף הזה רב הנסתר על הידוע. אנחנו מסבירים להם את הדברים, והם עדיין נכנסים פנימה לעשייה הזו עם שליחות אין קץ. יש המון עצב ובדידות במחלה הזו, והמתנדבים נחושים לסייע. אני מקבלת טלפונים מכל מיני בתי חולים בארץ, וגם קיבלתי טלפון מבית חולים מבוסטון. כולם מתעניינים לגבי המיזם, רוצים לחקות אותנו".
סיכוי אפסי להידבק
נכון לכתיבת שורות אלה, במחלקות הקורונה בהדסה עין כרם יש 20 מתנדבים. 10 אנשים נוספים מבקשים גם הם להתנדב וממתינים לבדיקות שהם אמורים לעבור.
"חליתי בקורונה לפני שלושה חודשים", מספר טאובר, 22, מירושלים. "לא הייתי מאושפז, אפילו הייתי בלי סימפטומים. עברתי את זה מאוד בקלות. לאחר שהחלמתי תרמתי פעמיים פלסמה לחולי קורונה בהדסה עין כרם. הגעתי לכך דרך ארגון 'יד אברהם'. לפני שבועיים התקשרו אליי מהארגון ואמרו שיש מיזם חדש, התנדבות במחלקות קורונה".
איך הגבת?
טאובר: "הייתי מופתע ברגע הראשון, זה היה נשמע גרנדיוזי. שאלתי את אשתי מה דעתה, והיא אמרה: 'לך'. עניתי להם שאני מגיע".
"בערב פסח קיבלתי את התשובה שאני חיובית לקורונה", מספרת יפית אברהם, 42, מהיישוב אלעד, שהתחילה להתנדב לפני שבוע. "אני עצמי לא אושפזתי, אבל לא קיבלתי את הקורונה קל. היו לי חולשה, בחילות, כל התסמינים הכי גרועים. שמעתי על המיזם וידעתי שאני בפנים. עברתי שבע לידות, אני יודעת מה זה תשישות, לידות קשות. התמודדתי עם דברים בחיים, אבל הבדידות בזמן קורונה היא מאוד קשה.
כמו כן, בשונה מכל המחלקות האחרות בבית חולים, שבהן המשפחה באה לבקר ועוטפת את המטופל, במחלקת קורונה זה לא מתאפשר. זו מחלקה סגורה שאין בה כניסה למבקרים. לכן רציתי לסייע ולהקל את תחושת המצוקה של המאושפז שמרגיש בודד. אני רוצה להפיג את הבדידות, לתת יד, חיוך, קצת צחוק. במקום הזה את גם לא פוסחת על אף אחד, אם זה חילוני, דתי, יהודי או ערבי. את לא עושה שם סלקציה ולא חיסול חשבונות. הכל בשוויון זכויות".
לא חששתם שחלילה אתם עלולים להידבק שוב?
טאובר: "יש לי נוגדנים חזקים, אני לא מפחד כל כך. בבית יש לי שתי ילדות. בת אחת כבר הייתה חולה בקורונה, ואשתי גם כן. החשש הוא על הבת הנוספת, אבל אנחנו כל הזמן שומרים על היגיינה, מחטאים ידיים, מקפידים כמה שיותר על ההנחיות. אני לא רואה הבדל ביני לבין הצוות הרפואי, שגם לו יש ילדים בבית. אנחנו נכנסים למחלקות עם מיגון מלא כמו שצריך, ואני גם מאמין שאם עוזרים לאנשים - לא יוצאים מזה דברים רעים. הצוות של הדסה קיבל אותי מאוד יפה, עברתי בדיקות רפואיות וקיבלתי חיסונים. עשיתי שרשרת חיול כמו שעובר כל מתנדב בהדסה. לאחר מכן עליתי למחלקה. נתנו לי תדרוך איך להתמגן, מה לעשות, מה אסור לי לעשות".
אברהם: "לעבור קורונה מבחינתי זה לעבור תאונה. הגוף שלי עדיין בשיקום. נכון שהנגיף יצא מהגוף, אבל הוא השאיר זעזוע בגוף. הגוף עדיין מאוד חלש. אבל אנחנו מאמינים ששולחי מצווה לא נדבקים ושבחסד לא מפסידים אף פעם. הפסדנו המון אנשים במגיפה הזאת בכל העולם. היו המון קורבנות. אם בורא עולם נתן לי להחלים מהמחלה, זה סימן שזקוקים לי. יש לי שליחות, ואני בוחרת לעשות עם זה טוב. אני לא פוחדת. כמו כן, בהדסה הסתכלו על התיק הרפואי האישי שלי, עברתי בדיקות דם, חיסונים, ואני גם מתמגנת בצורה מאוד מוקפדת".
שוקי ראק, 43, איש הייטק ממודיעין, החל להתנדב במחלקת קורונה לפני כשבוע וחצי. "הייתי חולה במהלך אפריל, אבל לא אושפזתי", הוא מספר. "הייתי בבית יחד עם אשתי שגם הייתה חולה, וארבע בנות שלא נדבקו. התסמינים שלי היו סבירים, לאשתי זה היה יותר קשה. כשהיינו חולים, במשך שבעה שבועות לא יצאנו מהבית. קיבלנו המון עזרה מהסביבה, מחברים. כששוחחתי עם אשתי, הבנו שמעבר לעזרה של להביא קניות ואוכל, מעבר לזה שיש חלב במקרר, תשומת הלב הזו נתנה לנו גם תחושה של הפגת הבדידות. דיברנו על איך נוכל להחזיר משהו לאחרים. ואז נחשפתי למיזם הזה דרך פייסבוק. מיד אמרנו: 'הנה, לזה חיכינו'. כיום שנינו מתנדבים".
ראק לא חושש מהסיכון להידבק שוב. "לפי מה שאני מבין, כל עוד יש לך נוגדנים, הסיכוי הוא אפסי. כמו כן, חוץ מהנוגדנים יש לי עוד שכבת הגנה של ציוד המיגון שאני שם עליי", הוא אומר.
קרן אור באפלה
טאובר מגיע למחלקת הקורונה שלוש־ארבע פעמים בשבוע לכמה שעות. "הצוות הרפואי עושה את עבודתו בצורה נפלאה, אבל יש המון דברים שאפשר להקל עליהם, כמו למשל להביא לאנשים בקבוק מים, או שיש אנשים זקנים שצריך לשבת איתם, לראות שהם אוכלים לאט־לאט", הוא מספר. "והדבר הכי חשוב זה לדבר עם החולים, כי חלקם במצב נפשי מאוד ירוד. הם סגורים שם במחלקה, גם המצב הגופני שלהם ירוד ואוטומטית זה משפיע גם על המצב הנפשי. אין כניסת מבקרים, אין משפחה, אז אנחנו עושים זאת במקומם".
טאובר מספר שהוא נתקל בלא מעט סיפורים מרגשים. "לפני כמה ימים, למשל, קיבלנו מכתב ממישהו שיצא כבר מהמחלקה", הוא מספר. "האיש כתב: 'לפני שהגעתי למחלקה הייתי בטיפול נמרץ בלי לראות נפש חיה, בודד, במצב גופני ירוד, במצב נפשי קשה, מתוסכל מחוסר תקשורת, חוץ מצוות בית החולים שהתייחסו במסירות כל הזמן. עם כל זאת, המצב שהייתי לבד ללא מבקרים היה לי קשה מאוד. ואז כשעברתי למחלקת הקורונה, כמו מלאך משמיים הגיע מתנדב מארגונכם והיה כמו קרן אור באפלה. הוא גרם לי להרגיש הרבה יותר טוב, חיזק ועודד אותי, ואני בטוח שזה גרם לשיפור במצבי הבריאותי. זה עשה לי טוב על הלב וגרם לי להרגיש קצת בן אדם ולא לראות כל הזמן רק מלאכים בלבן'".
לטאובר חשוב לציין ש"הצוות הרפואי הוא צוות נפלא. בכל בקשה של חולה הם מטפלים במסירות, ביעילות. החולים מבקשים כל מיני דברים, ואנחנו מעבירים זאת לצוות. בתור מתנדב במחלקה אני גם מבין עד כמה עבודת הצוות הרפואי אינה פשוטה. למשל, מאוד קשה ללכת עם בגדי המיגון. זה חום לא נורמלי. לאחר שאני יוצא מחדר ההתפשטות, אני רטוב כולי. אני מתפלא איך הצוות הרפואי מחזיק עם זה משמרת שלמה. לא יודע איך הם מסוגלים לעשות את זה".
אברהם התנדבה עד כה פעם אחת, והיום זו תהיה הפעם השנייה שהיא תגיע למחלקה. "מה שהכי ריגש אותי בינתיים זו אישה מבוגרת, סיעודית לגמרי", היא מספרת. "כשנכנסתי למחלקה, הייתה שם אחראית משמרת מקסימה שאמרה לי שהאישה כל היום לא רצתה לאכול ו'אם תצליחי להכניס לה משהו לפה, תבורכי'".
עד לא מזמן הם היו חולים בקורונה ומבודדים, ואילו כעת, בזכות הנוגדנים שפיתחו לווירוס, הם מתנדבים במחלקות הקורונה - ולא חוששים להידבק שובאכן הצלחת?
אברהם: "ישבתי לידה, היא עשתה לי עם הראש ועם הידיים שהיא לא רוצה לאכול. לקחתי מזרק וטפטפתי לה על השפתיים קודם כל מים. הרטבתי לה את השפתיים, היא טיפה הזיזה אותן. לאחר מכן קצת שטפתי לה את הפנים, את השיער, ואז כמו תינוק התחלתי להאכיל אותה במעדן עם כפית. אחר כך הצלחתי לתת לה שתי כפיות של מחית תפוחים. ליקוק אחד הפך כבר לשמונה ליקוקים. אחריה הלכתי לחולה נוסף שרצה כוס מים. אני שואלת את החולים: 'איך אני יכולה לעזור לך? לעשות לך טוב? אולי כוס מים, כוס תה, כמה סוכר?'. מהמקום הזה הם מתקלפים פתאום ומגיבים אחרת".
איך הרגשת כשחזרת הביתה?
אברהם: "חזרתי באנרגיות מדהימות, כי הרגשתי שעשיתי משהו למען האחר. האישה המבוגרת לא יצאה לי מהראש. את נטענת שם, מתמלאת".
ראק הספיק כבר להתנדב חמש פעמים. "זה לתת קצת מים לאנשים מותשים שלא יודעים שהם צמאים, לדבר עם החולים שמעוניינים בכך, להעביר ידיעה לצוות במקרה שמישהו לא מרגיש טוב, לפעמים גם להחליף סדינים. זה בעצם להקל קצת על הצוות שעובד שם נורא קשה לילות כימים".
מה ריגש אותך במיוחד בתקופה הזו?
ראק: "היה איש מבוגר מאוד, שאלתי אותו איך הוא מרגיש. הוא פשוט דיבר ודיבר, ואז בשלב מסוים התחיל לבכות על כך שמגיל בר המצווה כל יום הוא התפלל בבית כנסת, הניח תפילין, ופתאום הוא לא יכול. בהרבה מקרים זה להוות אוזן קשבת לאנשים, לתת להם תחושה טובה. כיום אני עובד מהבית ויכול קצת לנהל את הזמן שלי. אני כמובן מתנדב לא בשעות העבודה. אני חושב שהמודל הזה של התנדבות, לאנשים כמוני שכבר חלו בקורונה ושמרגישים שיש להם עוד 'שכבת הגנה' - זה דבר נפלא. אני קורא לשאר בתי החולים בארץ לאמץ את המודל הזה".