אוניברסיטת בן גוריון פרסמה היום (חמישי) מחקר חדש, העוסק במרחק אליו טיפות הנפלטות מדרכי הנשימה עשויות להגיע, ומשך הזמן בו הן שוהות באוויר. כאמור, פרופ' דוד קטושבסקי מהיחידה להנדסה סביבתית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, בדק בסיוע הדוקטורנט חמדי אבו זאיד ופוסט דוקטורנט ויקטור מולטנן, את ריכוז החלקיקים המרחפים באוויר כאשר רוקדים וקופצים. הבדיקה בוצעה באמצעות מכשיר המודד ריכוז של חלקיקים באוויר עד 10 מיקרון (חלקיקים שגודלם עד מאית המ"מ, המסוגלים לחדור למערכת הנשימה).
מהמחקר עולה, כי בזמן התנועה שלנו כלפי מעלה, אנו גוררים עימנו את האוויר הצמוד אלינו ומסביבנו, מקנים לחלקיקים תנועה כלפי מעלה וגורמים להארכת זמן השהיה שלהם. "כמו מטוס שממריא, וגורר עימו אויר הצמוד אליו אנו סוחבים איתנו אויר עם חלקיקים המתרוממים מעלה, וכאשר למישהו נפלט תרסיס עם טיפות זעירות זמן השקיעה מתמשך", הסביר פרופ' קטושבסקי, "זאת עקב שדה הזרימה המיוחד שנוצר, ולמרות שברור שקיימת גם תנועה כלפי מטה". לדבריו, עובדה זו מוכחת על ידי העלייה הנמדדת בריכוז החלקיקים באוויר בעת קפיצות.
החוקר הסביר כי "אם חולה קורונה פולט תרסיס בזמן שאנשים רבים רוקדים או קופצים יחד איתו, הטיפות הזעירות הנפלטות שחלקן יכול להיות אף קטן ממיקרון (אלפית המ"מ) ירחפו באוויר זמן רב יחסית, עובדה אשר גורמת לאנשים בסביבה להיות חשופים אליהן זמן רב". עוד הדגיש כי "כתוצאה מהקפיצות יש גם הרחפה של חלקיקים מהקרקע, האינטראקציה של חלקיקים אלה עם הטיפות הנפלטות מהפה יכולה גם היא להגדיל את זמן השהייה שלהן".
כאשר המכשיר הוצב במעבדה לפני הקפיצות, הערכים (במיקרוגרם למטר מעוקב) היו נמוכים בצורה משמעותית לעומת בדיקה בעת תנועה וקפיצות. "רציתי להמחיש לציבור מה זה ריכוז חלקיקים השוהים באוויר. "מאחר ולא רואים אותם, קשה להבין שהם שם. זה העניין בקורונה, קשה לתפוס שחלקיקים שהם בלתי ניראים יכולים להוות סיכון. חשוב גם להבין שהמסכה כמו כל מערכת סינון אינה מהווה חסם מושלם כנגד חלקיקים זעירים שכאלה", הסביר עוד.