הדבר הבולט בהצלבה שבין מגמת התחלואה והתמותה של ישראל ביחס לעולם הוא ששיעור המאובחנים כחיוביים לקורונה עומד ביחס הפוך לשיעור הפטירות מקורונה. כך, אם לשרטט זאת באופן גס, בעוד ששיעור האבחונים בישראל הוא בין הגבוהים בעולם ביחס לאוכלוסייה, בולטת מגמה שונה בתמותה, שהיא בין הנמוכות ביותר.
האניגמה כאן היא, ללא ספק, שבעוד שמספר הנפטרים כמעט זהה לזה בגרמניה, מספר המאומתים גבוה באופן קיצוני. וכן, בעוד שמספר המאומתים זהה יחסית לזה של ארה"ב, מספר הנפטרים כאן נמוך גם כן באופן קיצוני. הדוגמה ההפוכה, המושלמת והמסקרנת שלנו היא בריטניה.
אם מבקשים להסביר זאת, מובן שבלתי אפשרי להימנע מהתייחסות לגורמים נוספים ולרעשי הרקע שבדרך. כך למשל, בכל מדינה כמעט נרשמו גאות ושפל בגל או בגלי תחלואה, שהחליפו באורח תדיר את מדיניותה של כל ממשלה בניהול מאבקה בהתפשטות הנגיף, וזה כולל גם את מדיניות הבדיקות. כך למשל, עד לא מזמן בבריטניה רווחה מדיניות של דיגום אנשים מאושפזים בלבד. ייתכן שסל השיקולים במקרה זה כלל גם, ואולי בעיקר, פן כלכלי.
ועם זאת, הדבר עשוי להעיד על האופן המחמיר שבו ישראל בוחרת להגדיר את ציבור המאובחנים החיוביים שלה באופן שמאתר אפריורית את מקרי התחלואה האפשריים, על חשבון מקרים שאינם בהכרח חיוביים. כלומר, תוספת מאובחנים ללא הכרח (למשל בלתי מידבקים) לכאורה. האם זה המחיר שיש לשלם כדי למנוע מסה של נפטרים?
אם זה המצב, אזי מבחינה אתית קשה שלא להתווכח על שיטת האבחון. הכביכול־מחדל כאן אינו נוגע למדיניות, כי השינוי אולי מזערי ועדיין מצדיק סגר. עם זאת, זה עלול לפגוע בשקיפות וגם באמינות כלפי הציבור. ומאידך, אם זה אכן המחיר להצלת חיי אדם, ראוי לחשוב פעמיים לפני שתוקפים את השיטה.