משבר הקורונה העמיד את ד"ר גיא טופז, רופא בכיר במחלקת קורונה ג' במרכז הרפואי מאיר בכפר סבא מקבוצת הכללית, במצבים יוצאי דופן שטרם נתקל בהם, למרות הוותק והניסיון הרבים שלו. "אנחנו כרופאים רגילים לטפל במטופלים במצב קשה ורגילים להתמודד עם תחלואה קשה ותמותה", הוא מספר. "אבל בחודשים האחרונים אנחנו מתמודדים עם שיעורי תמותה גבוהים, שיעורי תחלואה קשים, חולים לא מבוגרים מאוד שנדרשים לטיפול נמרץ ולתמיכה נשימתית, וצעירים שלא היו צריכים למות. יש פה הקצנה של התופעות שאנחנו רגילים לראות ביומיום".
עד כה דובר רבות בתקשורת על הסיוע הנפשי שלו נזקקים חולי קורונה ובני משפחותיהם, כמו גם כלל הציבור בשל החרדה מהנגיף והקושי שמתעורר בתקופות בידוד וסגר. אלא שהמראות הקשים שעמם מתמודדים הצוותים הרפואיים בבתי החולים גורמים לרבים מהם גם כן להזדקק לטיפול.
"קורונה זה אירוע שבו הכל דרמטי, מתנהל מהר", מתאר טופז. "מעבר לכך, יש את כל ההיבטים של ההתמגנות, הבידוד של המטופלים, הצורך בריחוק. מתחילת האירוע אנו עומדים בפני משהו לא מוכר, חדש. אנחנו רואים אנשים שמצבם מידרדר מהר ואנחנו חווים את האבל והקושי של המטופלים ומשפחותיהם. קשה לראות ולהכיל את זה. זה מעמיד את הרופאים במצב מנטלי־רגשי לא פשוט שמחייב תעצומות וחוסן כדי להתמודד איתו".
איך זה משפיע עליך באופן אישי?
"אני לוקח את האירועים הקשים הללו איתי הביתה, חושב עליהם גם ימים אחרי זה. חושב על האנשים שמקפחים את חייהם, וזה יושב עליי ועל החברים שלי מאוד. אבל מצד שני האירוע הזה מאוד מגבש את הצוות הרפואי והסיעודי. יש פה עשייה משותפת ומאוד מקרבת, והכוח שלנו מגיע מתוך החיבור המחלקתי. אנחנו חולקים זה עם זה את התחושות וגם עושים פגישות שבועיות עם פסיכולוגית של בית החולים או עם עובדת סוציאלית, שבמהלכן אנו פורקים את אשר על לבנו, מעבדים את התחושות והאירועים שעברנו, מבינים ביחד את גודל האירוע ואת המשמעות של העשייה שלנו".
"אנחנו רואים את החולים הקשים, את הסבל שלהם, ומרגישים את הסבל הזה גם על עצמנו", מספר גם ד"ר עלי עבדאללה, רופא בכיר במחלקה פנימית במרכז הרפואי קפלן, שעובד לאורך המשבר במחלקת קורונה. "אנחנו רואים איך לאנשים קשה לנשום, איך הם סובלים מזה, לא יכולים לדבר עם בני משפחה פנים מול פנים ורואים בנו שליחים. אני מנסה לעזור כמה שאני יכול, וכשאני מדבר עם המשפחות - זה גם מאוד קשה לי. כשאני מדבר עם המאושפז, חסר לי המגע איתו. הוא גם לא רואה את הפנים שלי כי אני ממוגן. יש חיץ שמפריד ביני לבינו, הבעת הפנים שאני רוצה להעביר לו חסרה. בגל הראשון היו לי גם משמרות מאוד ארוכות ומצבים שפשוט לא הייתי חוזר הביתה, כי נכנסנו למצב חירום".
כיצד כל זה משפיע על התחושה הנפשית שלך?
"אני חוזר סחוט נפשית מהימים האלה, מותש ועייף. בגל הראשון היה הרבה פחד לגבי השאלה אם אני עלול להדביק את המשפחה שלי. יש לי ילד קטן בן שנתיים, ואשתי הייתה בהריון. כל הזמן הפחד הזה ליווה אותי".
ספר על סיטואציה שהייתה לך קשה במיוחד.
"יש מטופלים שלפעמים צורבים לך בלב. היה למשל מטופל מבוגר נחמד, דיברנו הרבה עם אשתו בטלפון. ראיתי את מצבו מחמיר יום אחרי יום, ניסיתי לטעת בו תקוות, אבל ראיתי שהוא מידרדר. הוא כל כך היה תלוי בי, כל כך רצה לשמוע ממני בשורות טובות. כל כך נקשרתי אליו, ובסופו של דבר הוא נפטר. לאבד אותו ממש צרב לי בלב. עשינו את כל המאמצים, השקענו, אבל לא הצלחנו כי מדובר במחלה כל כך קשה".
איך התמודדת עם האובדן?
"למזלי, אשתי רופאת ילדים. בפעמים שהייתי טעון רגשית ובחוסר אונים יכולתי לפרוק מולה את הדברים כי היא הבינה אותי. היא מאוד עזרה לי לשחרר את הלחץ".
כמו פוסט־טראומה
מי שלרוב נותנים מענה טיפולי לרופאים הם גורמים בבתי החולים עצמם. "בנינו ביחד עם ההנהלה שלנו מערך תמיכה לצוותים הרפואיים והסיעודיים שפועלים במחלקת קורונה, כמובן על פי רצונם של עובדי המחלקות, אין פה הכרח", מספרת מזי בילו, מנהלת השירות לעבודה סוציאלית בבית החולים מאיר. "התמיכה מוענקת באופן פרטני לפי צורך וגם באופן קבוצתי. את הסיוע מעניק גם המערך הפסיכולוגי וגם מערך השירות לעבודה סוציאלית. זה קורה בדרך כלל בין המשמרות, לפני שמשמרת מתחילה, כי אחרי המשמרת הצוותים מאוד עייפים, ואין להם כוח לדבר עם אף אחד".
במה מתמקד הסיוע?
"השיחות האלה עוזרות לצוות להתמודד עם ליווי של משפחות החולים, להתמודד עם החרדות והפחדים שלהם, עם חוסר האונים והתסכול שהם מטפלים ועושים את כל המאמץ, ובסוף החולה נפטר. אנחנו מסייעים להם לעבד את התחושות שלהם כדי להגדיל את החוסן הנפשי שלהם ומעניקים כלים להתמודדות. למשל חלק אמרו שספורט עוזר להם, אחרים אמרו שהליכה בים או שיחות אחד עם השני עוזרות. אנחנו מאמינים שכשמדברים, אז קל יותר לעבד. לא לכולם יש את מי לשתף או אוזן קשבת, ואנחנו מספקים את המענה הזה. אגב, לפעמים הצוותים גם לא יודעים מה הם עוברים מבחינה נפשית ברגע נתון, ורק אחר כך הם עלולים לחוות זאת כפוסט־טראומה".
"מתחילת המשבר נעשים כל הזמן מהלכים להגברת החוסן הנפשי של הצוותים במחלקות הקורונה", אומרת סיגל אלון־סידליק, פסיכולוגית ארצית של שירותי בריאות כללית ששותפה לבניית התוכנית להגברת החוסן הנפשי של הצוותים הרפואיים במחלקות הקורונה בבתי החולים של קבוצת הכללית. "זה כולל התערבות של צוותים של פסיכולוגים ועובדים סוציאליים של בתי החולים במחלקות הקורונה ובמחלקות התומכות בהן", היא מספרת. "כבר בגל הראשון נעשה פרויקט של הנגשת ייעוץ פסיכולוגי בווידיאו לכלל הצוותים הרפואיים. מתקיימים גם צוותי חשיבה בבתי החולים ובהנהלה להתאמת שגרות עבודה שמגבירות חוסן נפשי".
לדברי אלון־סידליק, הצורך העולה מהשטח בטיפולים מהסוג הזה הוא גדול. "העבודה במחלקת קורונה מאתגרת גם צוותים מנוסים וגם צוותים שעובדים במחלקות אינטנסיביות בשגרה, כי היא מעמידה אתגרים נוספים", היא אומרת. "למשל, חולים במצב קשה שהמשפחות שלהם לא יכולות להיות כל הזמן בקרבתם, מצב שבו כל הזמן יש ידע נלמד לגבי הטיפול במחלה ושיעורי תמותה שגבוהים מאשר בשגרה רגילה. כמו כן, העוגנים שעוזרים לרופאים - כמו למשל המפגש הרב־צוותי של המחלקה - כרגע פחות נגישים בשל הצורך בריחוק חברתי. גם הצוותים עצמם חשופים להידבקות ודואגים למשפחות שלהם פן יידבקו. אנחנו עוזרים להם לנרמל את הלחץ, לתת לגיטימציה לתחושת המתח וגם נותנים כלים לצוותים לסייע זה לזה, כי הם נמצאים יחד בהתמודדות".
היענות גדולה
גם את ד"ר טטיאנה מיכאילוב, שבגל השני של המגיפה החלה לנהל את מחלקת הקורונה במרכז הרפואי הלל יפה, המציאות המורכבת תפסה לא מוכנה. "20 שנים אני עובדת כרופאה, אבל המצב בקורונה הוא שונה", היא אומרת. "זו מחלה חדשה, לא מוכרת, מאתגרת גם בקושי וגם בתהליך שלה, שפוגעת גם באנשים צעירים. אנחנו עוברים עם הצוות קושי גדול כשאנחנו מקבלים אנשים צעירים, שמול העיניים שלנו מפתחים תסמינים קשים של הקורונה ומגיעים מהר מאוד להנשמה והרדמה. אנחנו נלחמים למען החולים, אבל לצערנו חלק מהחולים האלה נפטרים. אני מרגישה שכל פעם מחדש אני עוברת עם המשפחה את האבל והפרידה. זה מאוד קשה נפשית גם לצוות הרפואי וגם לצוות הסיעודי. היה לי למשל חולה בן 50, ללא מחלות רקע, שהידרדר נשימתית. זה קרה בראש השנה. הנשמנו אותו. החולה היה במצב מאוד קשה, הייתי בטלפונים עם אשתו, עם ילדיו, ניסיתי לתמוך במשפחה. בסופו של דבר, אחרי שבועיים הוא נפטר, וכולנו קיבלנו את זה קשה".
מה קורה כשאת חוזרת הביתה?
"בבית אני חושבת על זה כל הזמן. הבת שלי בת ה־18 שואלת: 'אמא, מה קרה לך?'. מאז שאני מנהלת את המחלקה, כל מקרה אני מקבלת קשה. הילדה שלי כאילו התבגרה יחד איתי. היא התחילה פתאום לבשל, התחילה לנקות את הבית. היא רואה שאני נפשית ופיזית מאוד עייפה. אני בן אדם מאוד חרוץ, עובדת 24/7, אבל הקורונה זה לא מצב רגיל. משפחת החולה, כידוע, לא יכולה לבוא לבקר אותו, להתעדכן. יש לנו גם מצבים שבהם חלק מהמשפחה בבידוד. הם סומכים רק עליי, מתקשרים ואומרים: 'ד"ר טטיאנה, מה קורה?'. אף פעם בעבר לא נתתי את מספר הטלפון האישי שלי למטופלים, אבל בקורונה אני כן נותנת. בני המשפחה מתקשרים אליי ישירות 24 שעות ביממה, אני כל הזמן סביב זה. הקורונה לגמרי מפתיעה. יש לנו בבית החולים מערך פסיכולוגי, וגם הציעו לי להיעזר בו, אבל אני איכשהו מתמודדת עם זה, לא ניצלתי זאת עדיין. אני אוהבת את המקצוע שלי, וכל בוקר קמה מחדש לעבודה ומעודדת את הצוות המקסים שלי".
״הנהלת המרכז הרפואי הקימה מערך תמיכה רגשי־נפשי, בשיתוף המערך לבריאות הנפש בבית החולים, לטובת הצוותים הרפואיים והסיעודיים במחלקות הזיהומיות למאומתי קורונה, במחלקות הפנימיות ובמחלקה לרפואה דחופה", אומרת קרן הורביץ, מנהלת המחלקה למשאבי אנוש בהלל יפה. "שלוש פעמים בשבוע מתקיימים מפגשים קבוצתיים שבהם העובדים משתפים בחוויות ובהתמודדויות שלהם, בליווי ותמיכה של רופאים מהמערך לבריאות הנפש ומטפלים מתחומים שונים. במהלך המפגשים המשתתפים מקבלים כלים כיצד להתמודד עם המצבים המורכבים. כמו כן, לעובדים קיימת אפשרות למפגשים פרטניים עם רופא/פסיכולוג/עובד סוציאלי מטעם המערך. ישנה היענות גדולה, הן של הרופאים והן של הצוותים הסיעודיים, לקחת חלק במפגשים האלה״.
\
