המלחמה בקורונה: הגיע הזמן שמרכז המידע של אמ"ן יהפוך למרכז לאזרחי

בני גנץ ופרופ' רוני גמזו בביקור במפקדת אלון של פיקוד העורף. צילום: טל עוז / משרד הביטחון

לעומת המפקדה הצבאית, מרכז המידע והידע שהוקם על ידי אמ"ן ומפקדו הוא קצין בדרגת אלוף משנה, מזמן היה צריך לעבור לניהול אזרחי מלא. בעיצומו של הגל הראשון קציני אמ"ן צעירים ומוכשרים זיהו את החלל הגדול בניהול המידע במשרד הבריאות. לא היה באפשרותו לעקוב אחרי מחקרים, לנהל מעקבים ולהוציא דוחות יומיים המנתחים בזמן אמת את הנתונים שנאספו ומצביעים על מגמות עתידיות.

בזמן שעבר מאז, היו לדוחות היומיים של מרכז המידע והידע השפעה על השיח הציבורי ועל קבלת ההחלטות בנושא הקורונה, לא מעט בשל המיתוג של הדוחות כ"דוחות אמ"ן" עם היוקרה וההילה של אנשי המודיעין, אף שלמעשה הם כפופים למשרד הבריאות.

השבוע פרסם המרכז בדוח היומי שלו את המשפט הבא: "בשבוע האחרון מסתמנת התייצבות בשיעור הבדיקות החיוביות ובמספר המאומתים, שמעידה על עצירה בירידת התחלואה. אם המגמה תימשך תיתכן עלייה בתחלואה".

המשפט נכון עובדתית, אבל הוא אינו שלם. לאור פתיחת המשק מדובר בתוצאה צפויה, שעומדת בשלב הזה ביעדים שהוגדרו. ועדיין, האזהרה הזו פתחה את מהדורות החדשות תוך שנאמר כי היא מגיעה מטעמם של קציני אמ"ן.

בתחזיות המוקדמות לשלב זה של פתיחת המשק והיציאה מהסגר העריכו במשרד הבריאות שמקדם ההדבקה יעמוד על 1. כלומר, חולה אחד ידביק אדם אחד. כיום עומד מקדם ההדבקה על 0.8. כך שהאזהרה עומדת בתחזיות.

המסר הסמוי במסקנות שהוצגו בדוח הפך שוב לדיון פוליטי בשאלה אם צריך להאט את קצב פתיחת המשק, לנוכח הנתונים המטרידים והעלייה לכאורה בתחלואה.

לפני שבועיים המסר של הקצינים היה גלוי יותר, במסמך שחיברו ערב היציאה מהסגר נכתב כי מניעת סגר נוסף תתאפשר ביציאה אטית יותר מהצעדים שקבעה הממשלה, תוך רמיזה ששיקולים פוליטיים בקבלת ההחלטות מנצחים שיקולים מקצועיים.

מאז החלו ההקלות לפתיחת המשק, שב מרכז המידע והידע ומתריע שצריך להאט את הקצב עוד יותר ממה שקבעה הממשלה. יש אנשי מקצוע שמסכימים איתם, ויש אחרים שסבורים שהמחירים הכלכליים, החברתיים והנפשיים מצדיקים לקחת יותר סיכונים, במיוחד כשעכשיו יש למדינה יכולות גבוהות יותר לקטוע את שרשראות ההדבקה ולבצע סגרים על פי צורך בערים ושכונות אדומות.

למען הסר ספק, זו אינה ביקורת אישית על הקצינים, שמבצעים את המשימה שנדרשו לה מתוך תחושת שליחות. בחודשים האחרונים היו לקציני המרכז הצלחות רבות בזיהוי תהליכים חשובים, שפעמים רבות לא זכו למענה ביצועי הולם מצד המדינה, אבל זה אינו תפקידם.

לאחר שבעה חודשים הגיע הזמן להפוך את המרכז לאזרחי. לכל היותר צה"ל יכול להמשיך לסייע בכוח אדם איכותי. אבל את השימוש במותג דוח אמ"ן בסוגיה אזרחית לחלוטין צריך לעקור מהשורש. זה לא תפקיד הצבא. על הערכת המצב היומית המופצת לציבור צריכים להיות חתומים שר הבריאות והפרויקטור הלאומי, ולא קציני צבא.

כשלים לא מפתיעים
בשבוע שעבר חשפנו ב"מעריב" את הדוח החמור של צוות הבדיקה בראשות האלוף (במיל') איל בן ראובן, לבדיקת הכשלים באגף השיקום במשרד הביטחון. הממצאים של הוועדה, שמטרתה להצביע על הצעדים שאותם יש לנקוט כדי לשפר את דרך הטיפול בנכי צה"ל, לא מפתיעים את מי שעוסק בנושא.

רשימת הכשלים הארוכה, הכוללת בין היתר בירוקרטיה, חוסר שקיפות, אטימות ומחסור חמור בכוח אדם רפואי, מציירת תמונה עגומה במיוחד. דוח חמור כבר נכתב בעבר על ידי מבקר המדינה, אך הוא לא הוביל לשינוי. הפעם את הדוח הזמין משרד הביטחון בעצמו, ואף על פי שהוועדה הוקמה בתקופתו של המנכ"ל היוצא אודי אדם ולא של האלוף הנוכחי אמיר אשל - מהלקחים ומהמסקנות של בן ראובן יהיה קשה למשרד הביטחון להתנער.

בעוד בסביבתו של שר הביטחון בני גנץ מבינים את חומרת המצב וטוענים שמדובר בכשלים הנמשכים שנים ודורשים טיפול מיידי, בארגון נכי צה"ל סקפטיים. התחושה שלהם היא שבמשך שנים הם הפכו לשורה בספר התקציב של המשרד שמנהל נגדם מערכה. חובת ההוכחה על הנכים בהוכחת נכותם הגופנית או הנפשית ובמאבקים אינסופיים בבתי המשפט על זכויות מקופחות והחלטות שרירותיות. לא מדובר רק במאבקים על תקציב, זה מאבק על הכרה מול גוף שהפך לטענתם לקר ומנוכר, רחוק מהבית החם שאגף השיקום היה אמור לספק לנכי צה"ל.
משבר האמון חמור עד כדי כך, שבארגון נכי צה"ל שוקלים לדרוש להעביר את אחריות הטיפול הישירה בהם ממשרד הביטחון ואגף השיקום למשרד ראש הממשלה. שהטיפול בהם יהיה באחריות המדינה.

לא במקרה כאשר עידן קליימן יו"ר ארגון נכי צה"ל מציג את הארגון בפני אורחיו, הוא בוחר לפתוח בדברים שאמר ראש הממשלה דוד בן־גוריון ערב הגשת חוק הנכים ב־1949: "אני מגיש לכם, בשם הממשלה, חוק על החוב. נכון יותר - על חלק מהחוב שאנחנו חייבים לאלה שבגופם עזרו לנו לשחרור האומה והמולדת".

קליימן מספר לנו סיפור קטן מימי הקורונה, שמתאר לדבריו עד כמה התרחקה המדינה מחזונו של בן־גוריון. קליימן אומר כי עם פרוץ המגיפה, הבין כי הסכנה הנשקפת לכ־1,500 הפצועים קשה שנמצאים בקבוצת סיכון היא מהמטפלים שלהם, שעוברים מבית לבית. הוא פנה למשרד הביטחון וביקש כי ירכשו את אמצעי המיגון, הכפפות וג'ל החיטוי והחברה שמחלקת את התרופות לביתם של הנכים תחלק גם את ציוד ההגנה. לדבריו, מדובר ב־11 שקלים ליום עבודה של מטפל. במשרד הביטחון סירבו. הנושא הגיע לבית משפט, שקבע כי למשכורתו החודשית של כל מלווה יוסיף משרד הביטחון 108 שקלים לרכישת הציוד.

בארגון נכי צה"ל העדיפו לא לקחת סיכונים. יו"ר ארגון ידידי נכי צה"ל עדי שטראוס דאג לתרומה. 250 אלף שקל שיותר מהגנה סיפקו לנכי צה"ל את התחושה שמישהו דואג להם. משרד הביטחון ואגף השיקום לא רק שלא יזמו את המהלך, הם נלחמו בו כל הדרך עד לבית המשפט. ככה זה כשחושבים רק דרך החור שבגרוש ושוכחים את מה שחשוב באמת.