מזה 12 שנה עובד אברהם קולו (66) כאיש אחזקה בראש העין, עבודה שממנה היה עתיד לצאת לגמלאות בעוד כחודשיים. אלא שהקורונה טרפה את הקלפים. “אני לא אדם שיכול לשבת בבית בחוסר מעש, ואוי ואבוי אם הייתי מובטל בזמן הקורונה”, הוא אומר, “אני גרוש וחי לבד, ולא הייתי מסוגל להתמודד עם הבדידות הזאת, שהרגשתי בעיקר בסגר שהיה בחגים האחרונים”.
בשל החששות הכבדים מהעתיד, החליט קולו להמשיך בעבודתו בינתיים. “המזל הגדול שלי הוא שאני נחשב לעובד חיוני ואני יכול לעבוד עם אנשים, עם לקוחות, ולא צריך להסתגר בבית”, הוא אומר, “באמצע הקורונה ביליתי בבידוד תקופה וקצת השתגעתי בבית. זה היה די מתסכל, והרגשתי כמה אני חייב ומוכרח לעבוד בשביל הנשמה ובשביל הבריאות הנפשית שלי, ולא רק הפיזית. גם אם הייתי עכשיו יושב בבית באבטלה, הייתי מתאמץ למצוא עבודה מהר. אני פשוט לא יכול להיות לבד בבית. אני אוהב להיות בעשייה, ועדיין יש לי מה לתרום. הקורונה מרחפת פה, וההשפעות שלה ימשיכו איתנו גם עוד כמה שנים, לדעתי, ככה שעד אז, לפחות, אני לא מתכוון לפרוש”.
לא היית רוצה להעביר את הזמן הזה אחרת במקום לעבוד?
“עכשיו קורונה ולא מתאים לטוס, למשל, וגם אם אהיה בחופש, אז מה אעשה? אשב בבית כל היום? כבר הייתי בבידוד, וזה הספיק לי. אני לא יכול להיות מנותק מהעולם כמו בית סוהר, העבודה זו השפיות שלי. זה משהו שחשוב לבריאות ולנפש, ולכן אין טעם לצאת לפנסיה עכשיו, מה גם שכוחי עוד במותניי. השיקול הכלכלי הוא גם חשוב עבורי, לא אשקר, אבל השיקול הנפשי והמנטלי חשוב לא פחות ואפילו יותר”.
עולם חדש
קולו אינו לבד: גם אברהם סומך (67), איש אחזקה וניקיון בתל אביב שצפוי היה לצאת בסוף השנה לפנסיה, מחשב את המסלול מחדש בעקבות הקורונה. “הדבר הכי גרוע שלדעתי הקורונה מביאה איתה, ואני רואה את זה אצל החברים שלי, זו הבדידות”, הוא אומר, “אני אדם שאוהב וניזון מחברה, ואני לא רוצה לחשוב על הרגע שבו אצטרך לוותר על הזכות הזו לפגוש אנשים, מה שכרגע אני יכול לעשות רק בזכות העבודה”.
צריך עבודה בשביל זה?
“בטח, הכל כמעט סגור עכשיו, אתה לא יכול ללכת לבלות איפה שאתה רוצה, אין בתי קפה ומסעדות וגם מפחיד להסתובב בחוץ, בייחוד בגיל שלי שאתה כבר אוכלוסיית סיכון. אני לא פוגש אנשים מחוץ לעבודה כי יש את כל ההגבלות, ואני גם מפחד, אז העבודה היא האוויר העיקרי שלי לנשימה כרגע. המזל שלי הוא שאני אמשיך לעבוד באותה החברה שבה אני עובד גם אחרי שאצא לפנסיה ולא אצטרך להתחיל ולחפש עבודה מחדש, כי לשבת בבית הרבה זמן ולהיות מרוחק מאנשים בגלל הקורונה זה יכול להיות מאוד בודד ומתסכל. ואני לא מדבר אפילו על המצב הכלכלי שיכול רק להחמיר, בייחוד בתקופה הזאת”.
לא חלמת שתגיע לגיל פרישה בתקופה שהעולם כולו ישתנה בעקבות נגיף.
“בחיים לא, אבל זה עולם חדש ומציאות חדשה שצריכים להתרגל אליה, וכמי שלא אוהב לנוח יותר מדי, אלא אוהב עשייה ופעילות, ובעיקר אנשים, אני לא מתכוון לתת לקורונה ולהגבלות שאני מקפיד עליהן בחירוף נפש לדכא אותי ולהשפיע עליי, ובטח ובטח לא לבודד אותי מהחברה. לכן העבודה פה היא לא רק פרנסה בתקופה הזאת, אלא היא ממש חבל הצלה”.
יוסף פריד (67) עבד במשך 20 שנה כמזכיר בחברה, אך בתקופה האחרונה פוטר מעבודתו בשל שינויים ארגוניים. עם זאת, במקום לצאת לפנסיה כפי שהיה אמור, הקורונה דחקה בו לחפש עבודה אחרת. לאחרונה החל לעבוד אצל חבר שלו כמנהל חשבונות בחצי משרה. “עדיין יש לי מה לתרום, ואני לא הטיפוס שיכול לשבת בבית, בייחוד בתקופת הקורונה כשכולם סגורים בבית, ויש בדידות וכל מה שנלווה לה בישיבה ממושכת בבית”, הוא אומר, “אני לא מוכן ליפול לזה בשום פנים ואופן. אם לא הייתה קורונה, הייתי חושב עכשיו על התוכניות הבאות שלי לאחרי הפרישה, ובטוח שהייתי מוצא עיסוקים כמו טיולים. אני מעריך שהייתי עושה משהו מעניין”.
בלי מסגרת
לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, יותר מ־70 אלף גברים ונשים במדינת ישראל פורשים מדי שנה מחיי העבודה ומשנים סטטוס לגמלאים. גם עיינה סמדג’ה מבאר שבע, העובדת זה יותר משמונה שנים בזימון תורים רפואיים בבזק אונליין, בחרה לדחות את פרישתה לגמלאות. “ביולי האחרון מלאו לי 62 שנים, והגעתי לגיל הפנסיה”, היא מספרת, “הייתי אמורה לצאת לפנסיה, אבל החלטתי שאני ממשיכה לעבוד, בשביל לא לשבת בבית”.
מדוע?
“מה שהכריע עבורי את כף המאזניים היה הבידוד. בתחילת הקורונה מישהי מהצוות שלי נמצאה חולה מאומתת, וכולנו נאלצנו להיכנס לבידוד שבועיים. זה היה איום ונורא בשבילי. הרגשתי חוסר אונים ותלות בלתי־נסבלת. הייתי צריכה לבקש מהילדים שלי לקנות לי סיגריות, שזה משהו הכי פשוט ובסיסי. הרגשתי תחושות לחץ ומחשבות מדכאות שהתחילו לרוץ בראש, מה גם שאתה שומע בחדשות כל פעם כמה האוכלוסייה המבוגרת היא בסיכון. הדאגות אכלו אותי. כשסיימתי את הבידוד וחזרתי לעבוד, הרגשתי שאני פורחת ומאושרת, והבנתי שזה הדבר הכי טוב וחיוני עבורי עכשיו. הבידוד הזה גרם לי להבין שפעלתי נכון בשיקול שלי להמשיך לעבוד כי לשבת בבית זה לא בשבילי, בייחוד כשבצוות שאני עובדת בו מתחשבים בי ובתנאים שלי והלכו לקראתי, בהתאם לדרישות הביטוח הלאומי, ונתנו לי את האפשרות להמשיך לעבוד ודאגו לכך שאמשיך לעבוד ולהתפרנס ולחיות את החיים שלי כמו שהתרגלתי”.
“כשאנשים מבינים שהם מגיעים לגיל הפרישה ומחכים להגיע ל’חופש הגדול’, לוקח להם בדיוק שבועיים־שלושה עד שהם מרגישים שהם חייבים לעשות עם עצמם משהו, וזה מפחיד מאוד”, מסבירה ד”ר שלומית מנור מהחוג לסוציולוגיה באקדמית גליל מערבי, “הם חווים אובדן מסגרת חברתית ואובדן תעסוקה ואובדן לוח זמנים. הקורונה מבליטה את התחושות הללו ביתר שאת בשל הריחוק החברתי והבידוד: אין בתי קפה ואין חוגים, והרוב קורה בזום, אין אינטראקציה, ואנשים מוכנים להגיד שהעבודה שלהם חיונית רק כדי לצאת מהבית, יש משמעות אדירה לעבודה בחיים של אנשים בגילים האלה בתקופה הזו. העבודה היא מה שמגדיר אותנו, ובתקופה האחרונה, כשתוחלת החיים מתארכת, אנשים מרגישים יותר את הצורך לעבוד, על אחת כמה וכמה בתקופה הזו של הקורונה”.