אור הזרקורים של החיסונים: הקורונה בהווה, בהשוואה לפוליו של שנות ה-50

מבצע החיסונים לקורונה שנפתח בישראל, החזיר את פרופ' עמירם גולדבלום לשנות ה־50, עם פרוץ מגיפת הפוליו בישראל, עת אביו, הווירולוג הישראלי נתן גולדבלום ז"ל, יצר את החיסון נגד שיתוק ילדים בישראל. כמו היום, גם אז הייתה ישראל בין המדינות הראשונות - אחרי ארצות הברית ודנמרק - לחסן ילדים נגד פוליו.

"אבי בכלל לא היה באור הזרקורים", מספר כעת גולדבלום. "קודם כל, גם לא היו אז זרקורים. הייתה רק עיתונות ותחנת רדיו אחת. אור הזרקורים היה רק בשנת 1988, כשאבי קיבל את פרס ישראל למדעי החיים. בזמנו לא היו תמונות בעיתונים, לא היה כלום, אף אחד לא ידע מיהו בכלל. לאבי הייתה גם התנגדות מאוד חזקה לכך שאנשי מדע יוצאים עם הכרזות שהצליחו כך וכך עוד לפני שיש תוצאות. אבי לא היה איש מתרברב, היה צנוע וגם לא הבליט את עצמו בשום דרך. הוא רק רצה לפתור בעיות בריאות של אנשים".

בין השנים 1949־1951 פרצה בישראל מגיפה של שיתוק ילדים שגבתה קורבנות רבים. בארצות הברית, שם נפגעו מדי שנה עשרות אלפים מהמחלה, החלו כבר ב־1954 בייצור תרכיב סאלק (על שמו של ד"ר יונה סאלק), שהכיל נגיף פוליו מנוטרל. ישראל נתקלה בקשיים רבים ברכישת תרכיב זה, ולכן נשלח ד"ר נתן גולדבלום על ידי משרד הבריאות למעבדתו של ד"ר סאלק באוניברסיטת פיטסבורג כדי ללמוד את מלאכת הכנת התרכיב על מנת לייצרו במעבדה בארץ.

המעבדה בארץ הוקמה מאחורי בית החולים "צהלון" (דג'אני) ביפו, והעבודה על החיסון הישראלי, בראשותו של גולדבלום, החלה בחורף 1955, כאשר המטרה הייתה לחסן את כל הילדים מגיל חצי שנה עד 3. כבר בראשית 1957 הוזרק התרכיב לראשונה לכ־60 אלף תינוקות וילדים. ב־1 בינואר באותה שנה הוכרז חגיגית בעיתון "מעריב" כי "החל חיסון ילדי ישראל בתרכיב סאלק... תנועת החיסון בשעות הראשונות לא הייתה גדולה מדי... במקומות אחדים היא הופרעה בידי הגשם. במקומות שונים לא נפתחו כל התחנות שעליהן נמסר במודעות. שר הבריאות י. ברזילי יצא הבוקר בליווי ראשי משרדו לסיור בתחנות החיסון כדי לעמוד על הסידורים שננקטו". בסופו של דבר, לפי הידיעה, היום הראשון של החיסון עבר בהצלחה, והילדים אף קיבלו סוכריות.

ידיעה מ־3 בינואר, מספרת כי שום תופעות לוואי לא התעוררו בקרב הילדים שחוסנו. מצד שני, אפשר היה גם לראות בעיתונות ניצני ביקורת, כאשר נכתב בין היתר שאילו היה נערך משאל בקרב תינוקות על מבצע החיסון, הרוב המכריע בטח היו נגד, אך העולם הוא עולם המבוגרים.
בידיעה מ־2 בינואר צוין כי "היו ניסיונות רבים להערים על פקידי הרישום על ידי הכנסת ילדים בני 4 ואפילו בני 5 לתוך חדר החיסון. טענו אמהות: 'אם כבר מחסנים, שיחסנו את כל הילדים שלי'".

כמו למושיע

ברכה רגר, פרופ' אמריטוס מהפקולטה לרפואה באוניברסיטת בן־גוריון, אימונו־וירולוגית במקצועה שעסקה בפיתוח חיסונים ובעבר כיהנה כמדענית ראשית במשרד הבריאות, הייתה עדה מקרוב לפיתוח התרכיב הישראלי נגד מחלת הפוליו. "בשנים 1960־1961 הייתי סטודנטית באוניברסיטת תל אביב", היא משחזרת. "סיימתי תואר שני במיקרוביולוגיה, והייתי צריכה לעשות את עבודת המאסטר בהדרכתו של נתן גולדבלום במעבדה לנגיפים שהקים. הייתי כשנתיים במעבדה הזאת. גולדבלום היה בין המדריכים שלי, והייתי קשורה אליו מאוד. ממשלת ארצות הברית לא הייתה מוכנה בזמנו לשלוח לנו את התרכיב של סאלק, כי לא היה להם מספיק. כשאני הגעתי, כבר יצרו את התרכיב של גולדבלום".

הבהלה חלפה

"תמיד יהיו אנשים שיפחדו מחיסונים, ולכן צריך דמויות מובילות דעה, כמו למשל ראש הממשלה שהתחסן שלשום אל מול המצלמות או אלביס פרסלי שצולם בעבר מתחסן בעת מגיפת הפוליו", אומרת ד"ר ביביאנה חזן, מנהלת היחידה למחלות זיהומיות ומניעת זיהומים במרכז הרפואי העמק מקבוצת הכללית. "גם בזמן מגיפת הפוליו היו אנשים ברחבי העולם שחששו. אבל החיסרון בתקופה שלנו, שהוא גם יתרון, הוא המדיה שמפיצה את המידע במהרה, גם אם הוא אמין וגם אם לא. כך למשל, בכל הדיון ב־FDA על האישור של החיסון של חברת פייזר אפשר היה לצפות אונליין ולקרוא את 90 עמודי הפרוטוקול".

היא סיפרה: "בזמן התפרצות הפוליו המידע היה פחות נגיש. לא היו רשתות חברתיות, הייתה פחות מדיה, ולכן פחות פייק־ניוז, אז הייתה מן הסתם פחות בהלה בשל הפצת מידע לא אמין. מנגד הייתה גם פחות יכולת להפיץ את המידע השקוף והאמין. לעתים רחוקות היו תופעות לוואי של מי שחוסנו נגד פוליו וחלו במעין 'מיני פוליו'. כתוצאה מכך, אנשים מאוד נבהלו בכל העולם. אבל בסוף הבהלה חלפה והבינו שהסיכון בחיסון נמוך יותר מהסיכון של המחלה".