אנחנו חיים בימים אלה בצילה של מגיפה עולמית שמתרחשת בדרך כלל אחת למאה. הסיפור החל אצלנו בישראל לפני כשנה. חיי כולנו השתנו מאוד מהיבטים כלכליים, חברתיים- קהילתיים, משפחתיים וזוגיים. מבין כל האנשים החווים את המגיפה ביתר שאת, מצויים גם ילדינו. חוויית המגיפה לא פסחה עליהם.
שבירת שגרת יום הלימודים, לוח הזמנים שכרוך בשעות הקימה, סדרי האכילה, סדרי הלמידה - כולם הופרו. גם מי שמאוד משתדל להיות חלק פעיל בזום לא מצוי בהלימה המלאה של יום לימודים רגיל במוסד הלימודי. הנתק החברתי, היעדר המפגש הקבוצתי עם הכיתה/גן, היעדר המשחקים המשותפים בחצר. השהייה הממושכת בבית עם הורים שהם עצמם לחוצים, שהם עצמם צריכים לשלב בין הורות לעבודה בבית, גם היא נותנת את אותותיה.
מעל לכל אלה ובנוסף, ישנן גם חרדות שאט-אט קורמות עור וגידים, הקורונה מסוכנת. זאת כבר כולם יודעים. בהתחלה הילדים ידעו שהיא מסוכנת רק לזקנים. אחר כך הסתבר שיש גם צעירים יותר שהיא מסוכנת עבורם וכעת מסתבר שיתכן ויש גם סכנה לילדים. בנוסף, ילדים מתחת לגיל 16 הם היחידים שלא ניתנה להם עד כה האפשרות להתחסן, הם בעצם האוכלוסייה היחידה בישראל שלא מוגנת, שלא מבחירה. גם זה מעורר חרדה.
השילוב של חוסר בשגרת למידה, חוסר בשגרה חברתית ושהיה מרוכזת ואינטנסיבית בחיק כל המשפחה כשלכולם לא קל, בלשון המעטה, ביחד עם חרדות מעצם הנגיף והשלכותיו – זהו שילוב מורכב ומאתגר רגשית.
בנוסף, יש לכולם אי-וודאות, לגבי העתיד, אין לדעת מתי ישובו המסגרות החינוכיות. אין לדעת האם יימצא פתרון לכך שילדים צעירים לא מחוסנים ואין לדעת מה יהיה הפתרון בחזרה לשגרה במצב זה. מעל הכל, אין לדעת מתי יגיע סופה של המגיפה.
השלכות החרדה על הילדים שלנו
כל הרכיבים של מצב מעורר חרדה קיומית, באופן מתמשך, אי וודאות ודמויות מטפלות הוריות תחת לחץ מהווה הגדרה לתקופה הנוכחית כמצב לחץ מתמשך ומתעצם. זהו מצב שניתן למצוא בו הרבה מן המשותף לתקופה של מתקפת טילים מתמשכת, שגם בה יש הפרת שגרה, מצב מעורר חרדה קיומית, דמויות מטפלות תחת לחץ ואי וודאות. ידוע לנו בישראל כי למצבים אלו יש השלכות לטווח ארוך על כל האוכלוסייה ובפרט על ילדים.
הסכנות שאורבות לילדינו במצבים מעין אלה הן רגרסיה בהתפתחותם, לדוגמא ילדים שכבר נגמלו מטיטולים חוזרים להרטיב, סיוטי לילה ושינה לא רציפה, חרדות שפוגעות בעצמאות ויוצרות תלות לא תואמת גיל וירידה ברמת התפקוד הכללית. כמו כן, האמון שנבנה בסביבה קבועה הניתנת לניבוי והיוצרת ביטחון נפגע. לפתע, כל מה שהיה עד היום ברור ויציב כבר לא מובן וברור. דבר זה עשוי לתת את אותותיו בבדיקת גבולות, העלאת תוקפנות ופרצי זעם תכופים.
כך תשרדו את התקופה
הקורונה עוד תישאר איתנו לזמן מה ואנחנו צריכים להיערך גם מבחינה רגשית. אז איך עלינו להבנות לילדינו את המציאות הקשה הזו כמציאות שניתנת לעיכול והכלה? ראשית, יש לתת לגיטימציה לפחד, לקושי, לתסכול, לכעס ותחושת חוסר הוודאות. מה שלא נורמלי זה המצב ורגשותיך נורמליים לאור המצב הלא נורמלי.
שנית, יש לתת כמה שניתן דוגמא אישית, של ניסיון לעשייה ולתפקוד ככל הניתן במסגרת של שמירת שיגרה במצב הנתון. שלישית, יש לנהל דיאלוג בשפה מודעת רגשית מתוך השילוב של שלושת הממים: מידע מותאם, מקום לביטוי רגשי ומתן כלים להתמודדות, מתוך דוגמה אישית - זה השילוב המסייע והמווסת.
הכותבת היא מרצה ופסיכולוגית חינוכית בכירה במכללה האקדמית אחוה
