טל לוי, מאפרת ומעצבת שיער לכלות, נמצאת בתחום כבר עשר שנים, אך שנת הקורונה הציבה בפניה אתגרים שלא הכירה. "זו הייתה שנה משוגעת, שנה עם חוסר ביטחון", היא מודה. "היומן מצד אחד היה ריק, מצד שני היה מתמלא מהיום למחר ברגע שההנחיות אפשרו זאת. בימי שגרה ידעתי את הלו"ז שלי לפחות לשלושה חודשים עד חצי שנה קדימה, ואילו השנה זה יכול היה להיות ממש מהיום למחר".
זה הפחיד אותך?
לוי: "סערתי יחד עם הכלות. לא הייתה להן טיפת נחת. הן כל הזמן היו משנות את התאריך, את האולם. הייתי מגיעה לכלה, והיא הייתה רק רוצה שהיום הזה יעבור. הייתי מנסה כמה שיותר להרגיע אותה, לפנק".
ב־15 במרץ נסגרו אולמות האירועים בעקבות המגבלות שהוטלו על קיום אירועים המוניים. בהמשך, בין הסגרים, הם נפתחו ונסגרו לסירוגין, על פי מגבלות ההתקהלות. סגירתם השפיעה בין היתר גם על זוגות רבים שבחרו לדחות את חתונתם פעם אחר פעם על מנת שיוכלו להינשא באופן שרצו. המציאות הזו הובילה גם להתפתחות התופעה של אירועים שהתקיימו במחתרת, בניגוד להנחיות. רק בשבוע שעבר שבו אולמות האירועים לעבוד, על פי הנחיות התו הירוק, אחרי השנה האחרונה שבה הושבתו כאמור מפעילות כמעט לגמרי.
לדברי לוי, שברך כלל מגיעה לכלות באזורים שבין באר שבע לנתניה, לא רק שהעבודה מאוד פחתה והיו חודשים מתים לגמרי, "אלא גם אוכלוסיית הלקוחות השתנתה", היא אומרת. "בדרך כלל היו לי 50% כלות דתיות ו־50% כלות חילוניות. אבל איך שהתחילו העניינים עם הקורונה, הכלות החילוניות אמרו 'תשמרי לנו את אותו התאריך, אבל לעוד שנה', ואילו הכלות הדתיות - שלהבדיל מהחילוניות לא גרות עם החבר לפני החתונה - מאוד רצו את הטייטל של הנשואה. לכן בשנה הזאת כמעט 100% מהכלות היו דתיות".
"זאת הייתה שנה שפשוט שינתה את כל כללי המשחק בעולם הכלות והמתחתנים", אומרת ליאת ברוך, בעלת "פואטיק", סטודיו לשמלות כלה בעין כרם בירושלים. "אם פעם כלה הייתה מגיעה שלושה חודשים מראש כדי לעצב שמלה, אז עכשיו היה צריך להגיע הרבה יותר זמן מראש, כי צריך היה לקחת בחשבון שאולי יהיה בידוד או סגר, ואי אפשר יהיה לעבוד או למדוד. היה צריך לקחת המון משתנים בחשבון. למשל שפתאום החתונה תידחה מהקיץ לחורף, ואז צריך לשנות את השמלה. נדרשו המון גמישות והיערכות לשינויים. מצד אחד, הפרנסה ירדה והיו חודשים שלא היה שום דבר. מצד שני, היו חודשים מסוימים שבהם הענף נפתח והיה עומס מטורף בזמנים מאוד קצרים, כי כולם רצו לנצל את המומנטום".
איך העסקים בימים אלו?
"עכשיו מרגישים שאנשים כבר חיכו מספיק. יש לי כלות שהחתונות שלהן נדחו פעמיים או שלוש, ועכשיו הן אומרות: 'די, סגרנו לקיץ, כבר לא משנה לנו אם יהיו עשרה משתתפים או 100'. הקורונה גם יצרה עולם חדש של חתונות שפעם היו פחות מקובלות בארץ: חתונות בוטיק, שבהן משקיעים יותר בשמלה, בעיצוב, באווירה הביתית של החתונות, מאשר במספר המוזמנים. יש עכשיו שינוי גדול בתפיסת החתונות. אנשים כבר הבינו שלא משנה מספר המוזמנים. הכלות אומרות לי שהן הבינו שמה שחשוב זה לעשות את החתונה עם המשפחה והאנשים הכי קרובים".
ידיים קשורות
בספטמבר 2019 פתח עמי כהן את אולמי האירועים סיי (SAY) בראשון לציון. "עבדנו חצי שנה, ואז הגיעה הקורונה", הוא מספר.
כמה יצא לכם לעבוד בשנת הקורונה?
"היו שבועיים־שלושה בין הסגר הראשון והשני שעבדנו, וזהו. זה היה מאוד מתסכל. במובן העסקי זה פשוט תקע אותנו, ועדיין אנחנו לא יודעים לאן פנינו מועדות. לקחנו הרבה הלוואות בשביל פתיחת העסק, ולאורך השנה האחרונה הייתה תחושה שהתחום שלנו נמצא בתחתית שרשרת המזון. מצד שני, אנחנו אוהבים את מה שאנחנו עושים, אוהבים לשמח, ואנחנו מחפשים את האופטימיות, מחפשים במה להיאחז".
גם די־ג'יי קובי שאלתיאל, הנמצא בתחום 15 שנים, עדיין מנסה לעכל את אירועי השנה האחרונה. "זו הייתה שנה הזויה שהתחילה בשוק", הוא מספר. "אחר כך הסתבר שזו הייתה גם שנה של למידה. אתה לומד על עצמך כאיש משפחה, לומד להעריך המון דברים חדשים".
יצא לך לעבוד בשנה הזו?
"בין הסגרים עבדתי מעט מאוד כדי־ג'יי באירועים קטנים. רוב הלקוחות שסגרו איתי לא רצו לעשות חתונות של 20 אנשים. גם המחיר כמובן נחתך משמעותית בגלל המצב. העבודה נחתכה לפחות בכ־60%. לא זכור לי דבר כזה. היומן שלי תמיד היה מלא, תמיד היו לי לקוחות קדימה. בגלל הקורונה, 50% מהזוגות דחו את האירועים ואחרים ביטלו כי החליטו לעשות משהו ממש מצומצם, ולא היה צורך בדי־ג'יי. בענף שלי יש גם הרגשה של קיפוח. הרבה פעמים פתחו את המשק לתחומים מסוימים, ואנחנו היינו האחרונים להיפתח. כמו כן, אנשים היו טסים לדובאי, מעלים משם סרטונים של מסיבות והפלגות, ואילו אנחנו בישראל היינו עם ידיים קשורות, וזה מתסכל".
איך צלחתם את השנה הזו מבחינה כלכלית?
כהן: "גם אשתי איתי בעסק. בנוסף, יש לנו גם עסק בתחום ההגברה והתאורה לאולמות אירועים, שגם הוא לא עבד שנה שלמה. פתחתי כל מה שאני יכול מבחינת תוכניות חיסכון, קופות גמל. המענקים נתנו 60% חמצן, 40% אנחנו הבאנו. המענקים לא סיפקו מעטפת שלמה לעסק ולחיי היומיום שלנו".
שאלתיאל: "המענקים עזרו להרים את הראש מעל למים, והיו עוד אירוע־שניים בחודש כאשר לא היה סגר. חשבתי בהתחלה לחפש עוד עבודה, אבל הבנתי שיהיו לזה השלכות ושאיאלץ להישאב לעבודה אחרת, לחזור הביתה עייף עם חוסר רצון לעשות מוזיקה. כדי־ג'יי אתה חייב להתעדכן, לעבוד באולפן על דברים חדשים. בקורונה מצאתי יותר זמן ליצור מוזיקה, להיות יותר באולפן".
לוי: "בתור אשת משפחה ואמא לשלושה ילדים, לא הייתה לי שום יציבות כלכלית בשנה הזאת, אבל האמת שבאופן מפתיע הצלחתי לשרוד. המענקים עזרו מאוד, אבל אני אומרת זאת בזהירות ובחוסר ביטחון, כי עדיין אני לא יודעת אם אצטרך להחזיר חלק מהם ב־2021 (רשות המסים דורשת ממעסיקים מסוימים להחזיר את המענקים שקיבלו ב־2020 אם לא עמדו בתנאי המענק – א"ש). בעלי עובד מדינה, לא הגענו חלילה לפת לחם, אבל כן הצטמצמנו. לא שלחנו למשל את הילדים לקייטנה השנה".
ברוך: "הפרנסה שלי ירדה ב־50% לפחות. עבדתי בכל שנייה שיכולתי, ולא היו הרבה שניות כאלה. המענקים שהתקבלו לא היו משמעותיים עבורי. בדרך כלל אני נעזרת בתופרת, בתדמיתנית ובעובדות בסטודיו, ואילו השנה לקחתי על עצמי המון דברים שכבר לא עשיתי הרבה שנים, כמו תפירה ותדמיתנות. כמה שיכולתי, עשיתי בעצמי. זה מה שעזר לי להחזיק את הראש מעל למים".
עם מה היה לכם הכי קשה להתמודד?
כהן: "עם חוסר הוודאות; לקום כל יום בלי לדעת מתי אתה חוזר לעבודה. לא היה תאריך יעד או מתווה ברור".
ברוך: "העסק שלי קיים רק חמש שנים וחצי. הוא רק התחיל לתפוס תאוצה, ובקורונה הרגשתי שאני הולכת אחורה. כל הזמן הייתה תחושה שבמקום להתקדם, הנה מגיע עוד גל שסוחף אותי אחורה, והייתי צריכה להילחם בכל הכוח בשנה הזו כדי שכל ההשקעה שלי לא תלך לאיבוד".
שאלתיאל: "הסגרים היו מאוד קשים מבחינה נפשית. אני אדם שרגיל לצאת מהבית, לשמח אנשים, להיות באינטראקציה עם אנשים, ופתאום הייתי סגור בתוך הבית ומצאתי את עצמי עושה המון דברים שלא עשיתי לפני כן, כמו כביסה או לרוקן מדיח. לא ידעתי איך לאכול את זה, אבל אז למדתי להעריך, גיליתי יותר את המשפחה שלי, ביליתי יותר זמן עם הילדים. בדיוק נולדה לי ילדה בתחילת הקורונה, וזכיתי ממש לגדל אותה בשנה הראשונה שלה, להיות שותף פעיל בגידול".
בסימן שאלה
בימים אלה מנסים עובדי הענף לשמור על אופטימיות, למרות שמבחינתם העתיד עדיין לוט בערפל. "אין כרגע את ההתלהבות והלחץ במשרדים כמו שחשבתי שיהיה כשהענף ייפתח", אומר כהן. "אני מקווה שזה רק בגלל שהזוגות עדיין חוששים להתחייב ולסגור. יש אופטימיות זהירה, והחשש הכי גדול שלנו הוא שאנשים קצת מצאו אלטרנטיבה: וילות שהתחילו לעבוד, כל מיני מפיקים שמארגנים מקומות לאירועים ביער".
"האופטימיות היא מאוד זהירה", אומר גם שאלתיאל. "אנחנו חיים בסוג של סימן שאלה. אם פעם הייתי מסתכל קדימה ואומר 'סגרתי כך וכך אירועים', אז עכשיו אני אומר שסגרתי זאת בסימן שאלה. יש חשש מסגר רביעי ומהגבלות כאלה ואחרות".
"יש לי תחושה שיסגרו עוד שנייה שוב, אני בלחץ", אומרת גם לוי. "אמרתי שהשנה אני לא מנקה לפסח, רק עובדת. מנצלת את הזמן כל עוד הענף פתוח. מנצלת כל יום עבודה שיש".