הפחד מהבדידות והתסמינים שאחרי: חולי קורונה קשים מספרים כיצד החוויה שינתה את חייהם

"אנשים ששכבו לידי התחלפו כל הזמן ולצערי נפטרו": תומר הופמן, בן 56 מכרמיאל, אושפז במשך 20 יום בטיפול נמרץ במצב קריטי

"חליתי בדצמבר שעבר. אשתי הרגישה לא טוב ואיבדה את חוש הטעם והריח. נבדקנו והתגלינו כחיוביים. בהתחלה הכל היה בסדר, ואז הנשימה החלה להיות קשה, ומשם הייתה הידרדרות מהירה. הסטורציה המשיכה לרדת, והגעתי לטיפול נמרץ בבית חולים גליל מערבי. לא הייתי לחוץ, אלא רק חלש מאוד כי לא הגיע אליי חמצן. כשלקחו אותי לבדיקות, הרגשתי כמו חפץ חשוד נייד. כולם דוחפים ומתרחקים ויש מאבטח שמפנה את השטח. השתדלתי להתייחס להכל בהומור כי המצב היה ממש לא טוב.

"אנשים ששכבו לידי התחלפו כל הזמן ולצערי נפטרו. התחלופה הייתה איומה וענקית. הגיעו אז קשישים מבתי אבות, ולקראת ינואר כבר החלו להגיע בני 20 פלוס. אתה חושב רק מחשבות חיוביות ומתמקד בלשרוד. אין מילה אחרת. קיבלתי סטרואידים כדי להרגיע את הסערה בגוף, וחצי יום הייתי מסטול וישן. כתבתי לאשתי משהו בבוקר, וכשחזרתי לנייד עבר חצי יום.

"מהיום שנכנסתי עד היום שיצאתי לא הצלחתי ללכת. בתוך יום שמו לי חיתול. רק לאחר שבוע אישרו לילדים שלי להגיע והלבישו אותם, ומותר היה להם להיות רק עשר דקות ואסור היה לגעת. אחי נלחם 29 שנה בסרטן, ועברתי איתו בכל בתי החולים. ואחריו גם אבי נפטר מזה. ידעתי שאני חייב לחשוב חיובי ולעשות דמיון מודרך. דמיינתי איך המחלה נאכלת ויוצאת מהגוף וכו'. אלו טכניקות שתרגלנו עם אחי ואבי. אמרתי לעצמי: אני לא מוותר כי יש בית ואהובים שמחכים לי. התחלתי להעסיק את עצמי בתכנון קדימה: בונה סדר יום בעבודה, חושב על פרויקטים.

"היו אנשים ששכבו על ידי וראו שהם ויתרו. שפת הגוף שלהם שידרה רפיסות, אנחות. אפשר היה לראות את ההבדל ביניהם ובין מי שלא מוכן לוותר. היו אנשים שניתקו לעצמם את החמצן, והצוות הרפואי היה מדהים וניסה בכל הכוח לסייע. כל הזמן יש התמודדות עם כאב ואי־נוחות גדולה. שתי הידיים מחוברות לאינפוזיה, וכל יומיים מחליפים, וכבר אין לך ורידים, אז תוקעים את המחט בגב היד. כשיצאתי משם הידיים שלי היו כחולות כמעט חודש.

“מלא אנשים התקשרו או כתבו לי, אנשים שעובדים איתי וארגונים שאני מתנדב בהם. כולם אמרו: אתה חייב לעבור את זה ומצפים לפגוש אותך כשייגמר. אחרי הביקור של הילדים ראיתי אותם בוכים וקלטתי מה הם חושבים ואת החשש שלהם שייתכן שלא יראו אותי יותר. דרכם הבנתי את חומרת המצב שלי כי הרופאים לא אמרו לי באמת עד כמה המצב שלי קשה. רק בסוף, כשהשתחררתי, הם אמרו לאשתי שהיו כמה פעמים ששקלו להודיע לה לבוא להיפרד. לשמחתי, לא ידעתי מזה. אם הייתי מודע, אני לא יודע איך הייתי מגיב. אחרי עשרה ימים העבירו אותי ממצב "קריטי אך יציב", ל"קשה אך יציב". לא הייתי מסוגל לתקשר עם הילדים, רק לסמן להם שהכל בסדר.

“בחדר בית החולים לא הייתה טלוויזיה, זה היה רק אני והקיר שמולי. אצל מי שמטפל בך, כל מה שאתה רואה זה עיניים. השתדלתי לשאול כל אחד מהצוות מה השם, מאיפה הוא, ולאט־לאט זיהיתי אותם לפי הקול. רוב הצוות הוא מוסלמי, ובכל יום הייתי אומר להם: תודה רבה שאתם שומרים אותי בחיים, וכולם ענו 'זה מכתוב מאללה, זה לא אנחנו'. בסוף סיכמנו שזה שיתוף פעולה ביניהם. זכור לי סניטר שהגיע שלוש פעמים ביום להחליף לי חיתולים וכו', והיינו מתבדחים וצחקנו שאולי יבואו אחיות צעירות במקומו. זה היה סקסיסטי לגמרי, אבל אתה חייב לעצמך נחמה והומור, אחרת הכל קשה. לא יכולתי לאכול, והוא היה מגניב לי דברים מהמטבח והיה נחמד אליי.

"באמצע ינואר השתחררתי בכיסא גלגלים. צוות פיזיותרפיה הגיע אליי הביתה במשך חודש כי לא הצלחתי ללכת. לקח לי יותר מחודש להצליח ללכת ולקום. הייתי עם בלון חמצן. הייתי צמוד למכשירים בבית. השיקום היה נשימתי. ללכת ולהתקלח היו משימות כמעט בלתי אפשריות. לפני כן הייתי אדם סופר־בריא, לא מעשן ולא שותה. וזה אחד הדברים שהצילו אותי כי אנשים שעישנו נפגעו הרבה יותר קשה. השיקום כולו לקח חמישה חודשים. אחרי חודש הלכתי למכון שיקום בכרמיאל. הזיכרון נפגע מאוד. תרגלתי תרגילים קוגניטיביים כי לא זכרתי כלום: דברים כמו אנשי קשר בנייד או תמונות מהבית שלי. אפילו לא זכרתי את התמונות של אחי ז"ל שנפטר.

“כיום נשארה העייפות. אני כמו ילד קטן שישן בשעה תשע בערב. אני הרבה יותר מקפיד על מסיכות מול אחרים ומעודד חיסונים וכותב בפייסבוק מסרים להתחסן. לא נוהג למרחקים. אין לי ספק שאני בפוסט־טראומה. בהתחלה ראיתי כתבות בטלוויזיה ולא הפסקתי לבכות. גם כשאני מספר ונתקל במילים כמו 'משפחה', אני לא מפסיק לבכות. לצערי, אין תמיכה נפשית מספקת לצוותים בבתי החולים. הם קורסים.

“המסר שלי לחולי קורונה הוא לחשוב חיובי ולהאמין בצוות הרפואי שעושה הכי טוב שהוא יכול. כיום יש גם תרופות שיכולות לסייע, וצריך לקוות שיהיה טוב. ומסר למשפחות: אל תוותרו על האהובים שלכן. לכו לבקר אותם בכל יום. אנשים ללא תמיכה היו פשוט תלושים לחלוטין". 

"כבר הייתי בעולם הבא. היו לי חזיונות ודמיונות": מרדכי כהן, בן 61 מנתניה, היה מאושפז 90 יום, מתוכם 40 יום מונשם ומורדם

"בנס אני חי היום. אני זוכר איך ברגעי האוויר המעטים, לפני שהרדימו אותי, כבר אמרתי לבן שלי שאני עומד למות ואמרתי לו: 'תשמרו על אמא'. ביקשתי ממנו שימנה עצמו לאפוטרופוס רפואי שלי כי הייתי בטוח שזה הסוף, והוא באמת עשה זאת בבית המשפט. אלו היו המילים האחרונות שלי. מאותו רגע הרדימו אותי בטיפול נמרץ, והייתי מונשם ומורדם במשך 40 יום. כבר הייתי בעולם הבא. הרגשתי ככה. היו לי חזיונות ודמיונות של אנשים מוזרים, כמו מלאכים. בזמן הזה המשפחה הלכה לרבנים, שאמרו שאצא מזה, אבל זה ייקח זמן.

“הכל החל לאחר השבעה של אחי, שנפטר בסוף דצמבר 2020. ישבנו בדירה קטנה 15 איש. לאחר מכן החלו תחושות לא טובות, וכשחזרתי הביתה, עשיתי בדיקת קורונה. התברר שמתוך 15 האנשים, 13 נדבקו בקורונה. למחרת כבר פינו אותי באמבולנס. הרגשתי שאני עומד למות מחנק, נוסף לחום, שיעול וקשיי נשימה. הסטורציה שלי עמדה על 37, והחליטו שהמצב קריטי. העבירו אותי לאיכילוב. הייתי בהכרה, אבל מעורפל. אני זוכר את התחושה הקשה הזאת, הלופתת. כאילו שמישהו חונק אותך באזור החזה. בצילום הריאות לא ראו את הריאות בכלל, הכל היה אפור.

"באיכילוב העבירו אותי מיד לטיפול נמרץ. מהתקופה הזו אני לא זוכר כלום. לאחר מכן העבירו אותי למרכז שיקומי 'רעות', לשיקום ארוך שנמשך עד היום. רק לאחר שבועיים בבית החולים השיקומי התחלתי להבין מה קורה איתי. סבלתי מסיוטים, הייתי בהזיות, דיברתי שטויות ורבתי עם הצוות הרפואי. האשמתי אותם שזה בית בושת ודרשתי לראות את הילדים והנכדים. לא השתלטו עליי ונאלצו לקשור לי את הידיים. השתוללתי באקסטזה ורציתי לתלוש את הצנרת וההנשמה. זה כמובן רחוק ממי שאני במציאות וכלל לא מאפיין אותי בשגרה. הסיטואציה הייתה בלתי נתפסת.

“מה שהחזיק אותי היא הידיעה שהמשפחה מחכה לי בחוץ. הם מסרו לי ד"ש דרך הצוות, ובשלב מאוחר יותר היה לי יום הולדת, והם קיבלו חצי שעה להיות איתי. אחר כך הותר לאשתי לבקר אותי פעם בעשרה ימים. לפעמים נתנו לילד שלי להגיע לכמה דקות, לראות אותי מעבר לזכוכית ולמסכים. אני זוכר שנלחמתי. רציתי לחיות. אני זוכר שלחשו לי באוזן: 'תילחם'. הייתי כמו משותק. בשיקום לימדו אותי ללכת, ממש מההתחלה, עם הליכון. זו מחלה איומה. אין לך כוח להרים אצבע אפילו.

"הקושי הכי גדול שלי היה שהייתי לבד כל הזמן. לא שיערתי שאגיע למצב כזה. כל האחים שלי עברו את זה קל בבית, ואני כבר הייתי מורדם יום אחרי. לרוב אני אדם בריא יחסית. היום אני עדיין בשיקום, סובל מעייפות גדולה, כאבים ברגליים, תחושה שקודחים לי ברגל. הזיכרון נעלם. אני יכול לדבר, וחוט המחשבה שלי ייקטע ויעבור לנושא אחר. קודם הייתי חד מאוד, זכרתי הכל בעל פה. עכשיו אני רושם הכל. אני לא יכול לצעוד, ופעם עשיתי הליכות של 9 קילומטרים כל יום. אני לוקח 16 כדורים ביום. למזלי, יש לי משפחה תומכת שהקימה חמ"ל כדי שאקבל את הטיפול הכי טוב. אני מגדיר עצמי 'נפגע פוסט־טראומה של הקורונה'. יש לכך השלכות על מי שאתה ועל איך שנראים חייך לאחר מכן. שיניתי את חיי ב־180 מעלות. אני לוקח את החיים אחרת. לא מתרגז. הפכתי להיות אדם רגיש מאוד. אני בוכה הרבה יותר מדי. קיבלתי את החיים במתנה, ואני אדם מאמין ואומר לאלוהים: אם נתת לי תקופה נוספת, תן לי לחיות אותה בלי כאבים.

“כשחזרתי מבית החולים, עשינו מסיבת הודיה, עליתי לבית הכנסת לברך 'הגומל', ואני נהנה בכל יום ממה שיש כי אין לדעת מה יוליד יום. אני אומר למי שחולה: יש נסים. לא לאבד תקווה כי החיים קצרים". 

"מעל חודש הייתי מומיה שרק ביקשה לנשום": נטלי אוברט, בת 54 מתל אביב, אושפזה במשך 61 יום, מתוכם חודש בטיפול נמרץ

ב"בימים שהייתי מאושפזת בבית החולים איכילוב, בזמן שאני שוכבת ורק מנסה לנשום, אבי נפטר מקורונה בצרפת. לקח למשפחה שלי שעות להודיע לי על דבר מותו כי לא הייתי מסוגלת לתקשר בנייד. המשפחה חשבה שגם אני מתּי.

"זכור לי רגע אחד מבהיל, שבו העבירו אותי למכשיר חמצן שונה וצעקתי על הצוות שיחברו לי חמצן, והם השיבו שאני מחוברת. משם הדרך הייתה רק לטיפול נמרץ. הסטורציה שלי ירדה מתחת ל־40, ולא הצליחו לייצב אותי. בצילומי הרנטגן היה אפשר לראות שנמחקו לי הריאות. הן פשוט לא נראו בצילום. לא דיברתי כמעט. כל דיבור היה קושי אדיר. מעל חודש הייתי מומיה שרק ביקשה לנשום.

“הכל החל כשחזרתי מחופשת מולדת בצרפת, והיו לי דלקת ברגל וחום גבוה. שום כדור לא הוריד אותו, וזה הפך להיות מסכן חיים. הגעתי לחום של 41 מעלות. כשהגעתי לבית החולים, כבר הגעתי ל־42 מעלות. הכניסו אותי למיון הרגיל, החלו עירוי נוזלים ואנטיביוטיקה ועשו גם בדיקת קורונה. הרופא אמר לי שיש לו שתי בשורות רעות: אחת פחות ואחת יותר. הוא בישר לי שיש לי קורונה וגם דלקת. במשך שלושה ימים נלחמתי בחום במחלקת קורונה לחולים שמצבם קל יחסית. ביום הרביעי כבר ירד החום, ואז החלו לפתע בעיות נשימה. חלה הידרדרות מהירה. התעוררתי כשאני נחנקת. בתוך 24 שעות הפכתי לחולה שמצבה קשה. בהתחלה הייתי בטוחה שאלו גלי חום, אבל חיברו אותי למסיכת חמצן. כשהתנתקתי ממנה לכמה דקות כדי ללכת לשירותים, כבר היה לי קשה ללכת ולנשום. בלילה הבא היה לי התקף נוסף.

"במחלה הזו, ההרגשה שלך לא תמיד תואמת את המדדים. יכולתי להיות עם סטורציה גבוהה וללא יכולת לנשום, או עם סטורציה נמוכה מאוד ולנשום רגיל. אין חוקים. שמו עליי מסיכה שהטביעה אותי בתוך חמצן, וזה היה מפחיד. כדי להימנע מהמסיכה הזו הפסקתי ללכת לשירותים.
"רגע אחד מפחיד שזכור לי הוא כביכול טריוויאלי: הקימו אותי כדי להחליף בגדים ומצעים במיטה, והורידו את החמצן לכמה שניות כדי להלביש אותי. זה היה רגע נוראי. לא נשמתי בכלל. כל שנייה נספרה במוחי. הייתי בטוחה שאני מתה בעמידה. הריאות שלי כאבו בעוצמות שבחיים לא חוויתי, ולא הצלחתי לעמוד. משם זה רק המשיך להידרדר. הימים חלפו והרגשתי רע יותר ויותר. עד שיום אחד רצו להעביר אותי למחלקה אחרת, ותוך כדי כך נאלצו להעביר אותי ממכשיר חמצן אחד למשנהו, ושמו לי בלון חמצן רגיל. הסטורציה שלי ירדה לפחות מ־40. הועברתי לטיפול נמרץ, ושם הייתי כמה ימים במצב קשה. לאחריהם החל שיפור אטי. לאורך האשפוז כולו לא הייתי מונשמת. ערנית כל הזמן. הריאות שלי נבנו חזרה לאט־לאט, בתחילה ריאה ימין ואחר כך שמאל.

"הבידוד מהעולם היה אולי הכי קשה. במחלקה הראשונה עוד היו סביבי אנשים, אפילו שרובם היו מורדמים. בטיפול נמרץ ראיתי רק את הצוות הרפואי עם חליפות חלל. משפחה וחברים לא יכלו להיכנס. וכשכבר נתנו להם, זה היה רק לעשר דקות, אז לא הטרחתי אותם. בשלב כלשהו מישהי הביאה לי ספרים, וזה עזר מאוד. לקח לי חודשים רבים להבין שהאישה הטובה ששאלה שאלות והתעניינה בשלומי הייתה פרופ' עידית מטות.

"הייתי בדיכאון כי לא הצלחתי להיפרד מאבי. הבנתי שעליי להניח כרגע את מותו בצד ולהתרכז בלהבריא. חברים עודדו אותי כשיכולתי כבר לתקשר בנייד. נקודת האור הייתה גם כשכתבתי פוסטים בפייסבוק. באחד מהם כתבתי שאני רוצה להבין יותר, כי לא ברור לי מה קורה איתי. זה פוסט שעשה גלים ושותף הרבה. הגעתי למצב שאם אני לא מתקשרת עם העולם וכותבת, אני מרגישה שאני עומדת למות. חוסר הידיעה בנוגע למה שקורה איתי פשוט הרג אותי. כתוצאה מפרסום הפוסט, מיד הגיע רופא להסביר לי את מצבי. זה הפיח בי תקווה. הקשר עם העולם החיצון ברשתות חברתיות עזר לי להתגבר. בכיתי המון. הייתי זקוקה למישהו לדבר איתו, ולא רק על המחלה. היה חסר לי מאוד לראות אנשים.

"כשהגעתי לשיקום, עזרו לי לתרגל הליכה. אני עדיין עם חמצן וצריכה ללמוד איך להסתדר בלעדיו. היום אני מרגישה הרבה יותר טוב. עולה עד לקומה שלישית עד כה. יש נזקים של המחלה: קשה לנשום במסיכה, הזיכרון נפגע, לוקח זמן לשלוף מילים או זיכרונות, ועדיין אין לי חוש ריח. זו חוויה שהייתי מוותרת עליה. אין ספק שנקודת המבט שלי השתנתה. אני מנסה לנצל יותר את חיי לטובה. הייתי וורקוהולית ועכשיו מנסה לעבוד פחות וליהנותיותר. לחולים שנאבקים עכשיו אני אומרת: תסמכו על עצמכם ומצאו את הכוחות שלכם. אפשר לצאת מזה. צריך הרבה אמונה וסביבה תומכת". 

"בבית החולים אמרו לילדיי שייתכן שאהיה משותק לכל החיים": מאיר דהן, בן 59 מחולון, אושפז תשעה חודשים בבתי חולים

“אני מקרה יחיד ומיוחד. הרופאים אומרים שאני חולה הקורונה שהיה מאושפז בבית חולים למשך פרק הזמן הארוך ביותר עד היום - תשעה חודשים.

“הכל החל כשהספקתי להתחסן בחיסון אחד לקורונה, ובאותו יום הרגשתי לא טוב. הייתי אדם בריא שעושה ספורט ומטייל הרבה. בעבודה נסעתי המון לחו”ל. בלילה היה לי קשה לנשום. למחרת בבוקר עשיתי בדיקה שחזרה מאומתת. ניסיתי לטפל בזה בבית, ולא הצלחתי. זה הלך והסתבך. היה לי חום גבוה ומצבי הידרדר. פינו אותי באמבולנס לאיכילוב, ואז הודיעו לי שהריאה הסתבכה לגמרי וביקשו אישור להנשים אותי. קראתי לבן שלי, והם שלחו אותו לבית משפט להעביר אפוטרופסות.

“הייתי מורדם ומונשם במשך ארבעה חודשים. צוות בית החולים קרא לילדיי הרבה פעמים לבוא להיפרד. הצוותים הרפואיים הגיעו למצב של הרמת ידיים וביקשו אישור מהילדים לנתק אותי מהמכשירים. שום דבר לא עבד. הריאות לא תפקדו, הייתה קריסת מערכות עם חיידק טורף שנדבקתי בו שם. הילדים שלי לא השלימו עם זה. הם פנו לרב פירר, שהציע תרופה ניסיונית, והבן שלי שילם המון כסף עבורה, אבל נדרש אישור מיוחד לבית החולים כדי לתת את התרופה. הם סירבו בהתחלה. הם פנו לפרופסורים ולרופאים, ואפילו הגיעו לפרופ’ רוני גמזו. לאחר מאבק אישרו לנו את התרופה. אחרי ארבעה חודשים פתאום ראו שיש חיים. המדדים עלו והתחזקתי ופתחתי עיניים. ללא ספק, זה סיפור חזרה מהמתים.

“לאחר שהתחזקתי העבירו אותי לשיקום נשימתי בתל השומר, ולאחר מכן לשלושה חודשי שיקום במרכז השיקומי 'רעות'. שם קרו נסים. בתחילה שכבתי ללא יכולת לזוז, לא יכולתי לעמוד. ממש שיתוק כללי. הצוות המעולה שם הרים אותי ולימד אותי ללכת מההתחלה. קיבלתי חמצן כל הזמן. המון חמצן. הסתובבתי עם עגלה. היום אני הולך רגיל, אבל יש תופעות. הריאה שורפת לי, אני מתאמץ לנשום. יש לי כאבים חזקים ברגליים ויש כאבי שרירים.

"בבית החולים אמרו לילדיי שייתכן שאהיה משותק לכל החיים ולא אוכל לדבר כי המוח ניזוק. והכל עבר לי כמו שבא. אני מדבר, אוכל, מטייל.
“רגע מפחיד במיוחד היה בחודש מאי האחרון, כשהייתי בשיקום ריאתי בתל השומר, ולפתע נחנקתי ממש. קראתי לצוות שם, ואף אחד לא ענה. איבדתי את ההכרה וכבר אמרתי ‘שמע ישראל’. התעלפתי ולא היה לי אוויר. כמו משמיים, אחותי באה לבקר במפתיע ב־23 בלילה וצרחה צרחות, ומיד הגיעו הצוותים והחזירו לי את הנשימה.

“הייתה תקופה קשה. לא יכולתי לשמוע מוזיקה, דבר שאני אוהב מאוד. היה ייאוש. היו רגעים קשים. אתה לבד, אבל אני מאמין באלוהים ובכוח עליון. הרפואה הטובה הצילה אותי, הטיפול המסור של כולם. בתי החולים בארץ מעולים, מקבלים כל מה שצריכים. הטיפול מסור מאוד, והצוות עובד נון־סטופ. עברתי תשעה חודשי סיוט. הפכתי מאדם נורמטיבי שרץ בכל יום לאדם תלותי. עדיין יש לי תופעות לוואי. הריאות מתפקדות רק 60%, ואני משתמש בחמצן בלילה, אבל אני מעביר את הגזירה ומודה על החיים שקיבלתי. צריך לחיות ולהיות אדם טוב ולעזור לאנשים ולא להתייאש. תמיד יש מהצד השני יותר אוויר, יותר אנשים ויותר חיים. חשבתי על הילדים שלי, וזה מה שהחזיק אותי. אני רוצה עוד לתת ולחיות. אולי חזרתי בשביל לתת”. 

"נלחמתי על החיים כדי לא להגיע להרדמה מלאה": פנחס טנג'י, בן 44 מהיישוב דולב, אושפז במשך שמונה ימים במצב קריטי

"זו רכבת הרים שלא עוצרת: יום אחד מעירים, למחרת מרדימים": איגור לוין, בן 71 מאשקלון, היה מונשם ומורדם במשך 45 יום

“הימים הנוראים נחתו בביתנו כרעם ביום בהיר לפני שנה. חום שטיפס במהירות ובדיקת קורונה שגרתית במיון של בית החולים ברזילי באשקלון הובילו בתוך שעות ספורות לאשפוז במחלקת קורונה, כשמסביב רק אנשים בחליפות מגן לבנות, צינורות, מכונות וצפצופים מחרישי אוזניים. המשפחה הקרובה נכנסה מיד לבידוד. רק יומיים לפני כן חגגנו יחד יום הולדת, צחקנו ולא יכולנו להעלות בדעתנו מה מצפה לנו. יומיים בלבד עברו, הנשימות התקצרו, החמצן אזל, מסיכת חמצן כבר לא הועילה, פחד בעיניים, בדידות, בהלה - ומאז שקט.

“45 ימים הייתי מורדם ומונשם. 45 ימים של כאב בלתי נסבל עבור המשפחה, חוסר ודאות מוחלט והכנות שלהם לנורא מכל. כל יום, כל שעה, נחוו אצלם כמו נצח. אין ביקורים. רק שיחת עדכון יומית שקיבלו מרופאי המחלקה ומהאחיות נתנה טיפה של עידוד שהאיברים החיוניים עדיין פועלים. החיסונים טרם נוצרו, ניסו הכל מהכל, אבל הפרוטוקול לא מכין את המשפחה להתמודדות הנפשית, למחשבה ולהבנה שאלו כנראה ימיי האחרונים. פתאום זיהום, הסטורציה והדופק יורדים, מעדכנים שאין הרבה סיכוי, אבל חייבים לשמור על קור רוח ולא לאבד תקווה. ככה עוברים להם יום ועוד יום, שבוע ועוד שבוע. כשבני המשפחה יצאו מהבידוד, הם הגיעו לבית החולים לצפות מרחוק במצלמות, לראות דמות שמחוברת לכל מכשיר אפשרי ושנקראת ‘אבא’, אבל הדמות הזאת רחוקה שנות אור מהאבא ששתי הבנות שלי מכירות - אדם חזק, שמח ואופטימי.

“בינתיים הקורונה עזבה את הגוף הרזה והתשוש, יש שבב של תקווה כאילו אוטוטו זה נגמר, אבל ההרדמה הממושכת נותנת את אותותיה. מעבירים את המיטה ממחלקת קורונה לטיפול נמרץ נשימתי. אותם מכשירים, אבל עכשיו יש לפחות קרבה פיזית למשפחתי, למרות המסיכות והחלוקים. אפשר להגיע, להחזיק את היד וללחוש בשקט: ‘הכל יהיה בסדר, רק תהיה חזק’. זו רכבת הרים שלא עוצרת: יום אחד מעירים, למחרת מרדימים בגלל סיבוכים, מנסים שוב וחוזר חלילה.

“תפיסת המציאות הראשונית התחלפה בהזיות. הדאגה האין־סופית של משפחתי, המילים החמות, התמיכה והטיפול המסור שקיבלתי בבית החולים יצרו בראשי מציאות מדומה של עולם שכולו יפה וטוב. במחשבותיי ניסיתי לברוח מהסיוט, לחזור למציאות, אבל הרגליים מתקשות ללכת, הגוף לא זז מהמיטה. כוחות הנפש החזקים, הרצון העז לחיות והאמונה הבלתי פוסקת בצוותים הרפואיים שעושים עבודת קודש בהצלת חיים אדם ניצחו למרות הכל, והבלתי ייאמן קרה.

“התחנה הבאה הייתה בית החולים השיקומי 'רעות' בתל אביב, שהפך לבית עבורי למשך חצי שנה ובו גם חגגתי את יום הולדתי ה־70. עכשיו צריך ללמוד להזיז ידיים ורגליים, לנשום בכוחות עצמי, להוציא הגה מהפה. לאכול לבד זה כבר בגדר חלום. בזכות עבודה יומיומית קשה עם המטפלים והרופאים, כוח רצון לחזור לדבר ולעמוד על הרגליים והרבה אמונה, קיימתי את הבטחתי, ויום למחרת השחרור מהשיקום הגעתי בכוחות עצמי לבת מצווה של נכדתי. לפני שבועיים, שנה אחרי שחליתי בקורונה, כבר רקדתי בחתונתה של הנכדה הבכורה. הניצחון שלי הוא הניצחון של צוותי הרפואה והשיקום שליוו אותי.

“לצערי, ההתמודדות לאורך השנים עם מחלות קשות ותקיפה אכזרית שחוויתי לאור יום באמצע הרחוב לפני כשנה וחצי פיתחו אצלי יכולת אדירה במלחמה על החיים, מה ששיחק כנראה תפקיד חשוב בהחלמה מהקורונה הארורה. הימים הנוראים לפני שנה היו מלאים בחוסר ודאות ובתקווה לנס. היום לא צריך לקוות לנס, הוכח כי החיסון עובד. כל כאב מקומי אחרי החיסון, וכל תופעת לוואי שלא תהיה, לא משתווים לקורונה ולהתמודדות איתה ואחריה. כנראה הייתי צריך לעבור זאת על בשרי, אבל אני לא מאחל זאת לאף אחד”. 
הביאה לדפוס: בתו של איגור, ויטה זק

"הייתי בטוח שאני בסדר, בשעה שהרופאים נאבקים להציל אותי": אבישי, בן 67 מאזור השומרון, אושפז למשך חודש, שבוע מתוכו בטיפול נמרץ

ב"אומרים על הקורונה שהיא תעלומה, ובמקרה שלי זה קיבל משנה תוקף. רוב החולים שלוקים בבעיה נשימתית כמוני, מתלוננים על קושי בנשימה ומחנק. אצלי כל המדדים הצביעו על כך שאני שרוי במצב קריטי עם סטורציה מבהילה, אבל בתחושה שלי הכל התנהל כמעט כרגיל, וכל הזמן הייתי בהכרה מלאה. עד לרגע שבו הבנתי שכל חבריי ומשפחתי התפללו עליי שאצא מזה ואשרוד אפילו רק את השבת.

“חליתי בתחילת חודש אוגוסט האחרון. לאחר שאשתי נמצאה מאומתת לקורונה, נמצאתי גם אני, ולא היה ידוע ממי נדבקנו. הייתי כמה ימים בבית, שכבתי במיטה, אבל לא סבלתי מכאבים או מחום. הייתי חלש מעט, אבל לא יותר מזה, ולא רציתי להתאשפז. היינו בתחושה שזה תכף חולף ועובר. בשלב כלשהו אשתי ראתה שאני לא במיטבי, והייתי אפאתי מעט. בדקנו סטורציה וגילינו שהיא נמוכה. הגיע אמבולנס ולקח אותי לבילינסון. בבית החולים חיברו אותי לחמצן, אבל לא הרגשתי מעולם שקשה לי לנשום. הייתי אפילו בטיפול נמרץ, אבל הייתי בהכרה כל הזמן ולא הרגשתי שום קושי נשימתי, שזה באמת ייחודי כי רוב האנשים סביבי היו במצוקה נשימתית. חשבתי לעצמי שייקח לנו יום ונחזור הביתה, אבל לקורונה היו תוכניות אחרות עבורי.

“אחרי יום באשפוז, הרופאים לא הצליחו להגביר את הסטורציה והעבירו אותי לטיפול נמרץ, שם שכבתי שבוע. הייתי במצב קשה מאוד, ולא ידעתי את זה כי הייתי כל הזמן בהכרה, עם טלפון ולפטופ ומרגיש בסדר יחסית ולא סבלתי לרגע. זה החלק המוזר: הכל היה הפוך ולא בקורלציה למדדים הפיזיולוגיים. דיברתי עם הרופאים, המשפחה נכנסה אליי, ואפילו אכלתי בשלב מסוים. התנהלתי באופן טוב יחסית, אבל המחלה הראתה סימנים של מצב קריטי לריאות ולנשימה. הייתי בטוח שאני בסדר, בשעה שהרופאים נאבקים להציל אותי ובחוץ התפללו עליי לחסדי שמיים. לא הייתי מודע לגודל הסיטואציה ולחומרתה. הייתי, למזלי, במצב שאני מסוגל לגלוש בנייד. לידי שכבו אנשים במצב קשה הרבה יותר, והייתה יולדת שלא ראתה את הוולד שלה וכו'.

“ההבנה שמצבי היה קריטי חלחלה ממש בסוף. הבנתי את החומרה רק כשהשתחררתי. הרופאים לא הצליחו לייצב את החמצן ולהגיע לסטורציה תקינה לכל אורך האשפוז, ולאחר שבת קשה מאוד המצב התייצב. בדיעבד נודע לי שבני המשפחה והחברים כבר העבירו הודעות בכל קבוצות הוואטסאפ, וקראו לכולם לקרוא עליי תהילים. מתברר שזה היה סיפור גדול. הורידו לי לאט את החמצן והשתחררתי, ועכשיו אני ואשתי מחלימים. עד היום אני עם מחולל חמצן בבית. עדיין בשיקום, אבל מרגיש בסדר. הסטורציה עדיין לא הגיעה למצב תקין.

"אחרי כזאת חוויה, אני מודה בכל יום על הצוות המופלא בבילינסון. קיבלתי יחס מדהים בכל המחלקות, ואני מגדיר אותם כמלאכי עליון. ראש המחלקה, וכל הצוות שלה, קיימו כל בקשה שלי, ברמת ההטענה של הלפטופ, ודאגו לדווח למשפחה על כל פעולה שלי - אם צחקתי או אכלתי טוב - ואפילו הכינו לי קפה. באחד הימים אשתי החמיצה את זמני הביקור, והם אישרו לה להיכנס. הייתי סגור ומנותק מן העולם וראיתי את האכפתיות של כולם. אנחנו לפני יום כיפור, ובפסוקים אומרים: 'קרבת אלוהים לי טוב', ואולי זה מה שהיה במקרה שלי. אני באמת מאמין שאלוהים היה איתי. הרגשתי אותו לצדי. הרגשתי שמישהו מסוכך עליי".