שנתיים אחרי שמגיפת הקורונה נכנסה לחיינו, ובשיאו של הגל החמישי, קשה לחזות מתי היא תדעך, ומתי החיים כפי שהכרנו אותם ישובו למסלולם. אולם אפשר לנסות לשער כיצד המגיפה תירשם ותתועד בספרי ההיסטוריה, על שלל השלכותיה והיבטיה.
"אף שהמגיפה טרם הסתיימה, כבר אפשר לראות את הדרך שבה מתעדים אותה מבחינת הארכיאולוגיה של הידע", אומרת האנתרופולוגית ד"ר הגר חג'ג'־ברגר, פוסט־דוקטורנטית באוניברסיטת בר־אילן ומרצה בקריה האקדמית אונו, המתמחה באנתרופולוגיה פסיכולוגית ואקזיסטנציאליסטית.
"כבר במרץ 2020, כשהתחיל הסגר הראשון בישראל, מוזיאונים בעולם התחילו לאסוף מסיכות, כפפות. הייתה כבר קריאה למוזיאונים לאסוף חומרים פיזיים כדי לשמר אותם לעתיד. בנוסף, עם פרוץ המגיפה, החל תיעוד של אנשים פרטיים שכותבים את הנרטיבים של המגיפה. יש סובייקטיזציה של האירוע. אם למגיפות עבר הייתה 'נראות אובייקטיבית' לכאורה, מגיפת הקורונה מתועדת במידה רבה דרך מה שאנשים כותבים עליה ברשתות החברתיות. לכן ההיסטוריה של הקורונה, והאופן שבו היא תיכתב, יהיו למעשה היסטוריה אישית".
"החוויה הסובייקטיבית תופסת הרבה מקום. אנשים כותבים את החוויה האישית שלהם, את החרדות שלהם, זאת להבדיל מהיסטוריונים שכתבו על מגיפות אחרות. כל אדם הופך להיות במגיפה הזאת סוג של היסטוריון. לכן מה שנזכור בעתיד מהמגיפה הזאת יהיה שונה ממגיפות קודמות. במקרה של הקורונה נזכור זיכרון אישי".
איך הקורונה תיזכר מבחינה חברתית?
"המגיפה, כמו אירועים משבריים אחרים, יושבת על מבנים חברתיים ותרבותיים שהיו שם לפני כן. היה משהו בתוך תת־המודע התרבותי־חברתי שהמגיפה התלבשה עליו. למשל, המחשבה שהטכנולוגיה יכולה להחליף את המגע האנושי. ואז באה המגיפה, ועמה הבידודים והסגרים, והראתה שאין תחליף למגע האנושי. הריחוק החברתי יצר הבנה שאנחנו צריכים את המגע הפיזי. מהבחינה הזאת, ההיסטוריה תציף את הצורך הקיים במגע האנושי וגם תזכיר שהיה שם חוסר. אגב, אם נדבר בעוד 30 שנה עם ילדים שחווים את הקורונה היום, נגלה חסך שרואים אותו כבר כעת".
איך ההיסטוריונים המוסמכים ייצגו את התקופה?
"ההיסטוריונים ייצגו אותה בהתאם לסיומה של המגיפה, שבו או שהמדע ינצח את הטבע או שהטבע יראה את אפסותו של האדם. אני משערת שההיסטוריונים יחכו לראות אם הידע הרפואי ניצח. רק אז הם יוכלו לסכם את התקופה. כרגע אף אחד לא באמת יודע איך זה ייגמר".
לצאת מהסחרחורת
"אנחנו כבר יכולים לראות השלכות שקשורות לקורונה, אבל גם למשבר שהתחיל ב־2008", אומר פרופ' דני גוטוויין, היסטוריון כלכלי־חברתי מאוניברסיטת חיפה. "הדבר הראשון שאנחנו רואים הוא קריסתו של הסדר הניאו־ליברלי. ברור כיום שהשוק לא מסוגל לתפקד במצבי חירום, אבל מתברר שהוא הרס את מערכות השירותים כבר הרבה קודם לכן. החברות המערביות, כולל ישראל, הגיעו למשבר הקורונה במצב של שחיקה מאוד משמעותית של כל מערכת השירותים הציבוריים. אצלנו חלק ניכר מכל המאבק בקורונה היה אל מול הדלדול של מערכת הבריאות. למי שחשב שאפשר לשחוק את מערכות הבריאות הציבוריות, לעשות כל מיני הפרטות בריאות - באה המגיפה ואמרה שהקורונה לא מבדילה בין אחד לשני, ובסופו של דבר אתה צריך מערכת ציבורית כדי לתפקד במגיפה. זה קרה לא רק בישראל. הקורונה חידדה את הצורך בשירותים ציבוריים ראויים, וזה לא רק שירותי בריאות. קחי למשל את עניין הביטוח הלאומי והחל"ת".
אילו עוד שינויים ייזכרו מהקורונה?
"ישנו גם השינוי האדיר בתפיסת המדיניות הכלכלית. למשל התפיסה של מושגים כמו 'גירעון' השתנתה, בוודאי בישראל. פתאום הסתבר שאפשר להוציא כספים, שמדינות יכולות לממן את הצרכים של הציבור בלי להיכנס לפאניקה של מה קורה עם הגירעון מחר. זה כמובן חידוש אדיר במחשבה של המדיניות הכלכלית".
היבט נוסף שהקורונה הביאה עמה, לדברי פרופ' גוטוויין, הוא השינוי בשוק העבודה. "החל לחלחל הרעיון שאנשים לא יעבדו בכל מחיר", הוא אומר. "בעבר חשבו שאנשים יוכלו לעבוד בשוק העבודה בתנאים שאין גבול לתחתית שלהם, אבל הסתבר שלא כך. אנחנו מתחילים להיכנס לתפיסה חדשה של שוק העבודה, שלפיה יש קשר בין שכר לבין איכות חיים, רמת חיים".
"כבר לפני הקורונה יכולת לשמוע מחבר'ה צעירים שאין להם שום בעיה לעזוב מקום עבודה בהתראה של יום. הצעירים אמרו: 'אתם לא מוכנים לתת לנו ביטחון תעסוקתי, אנחנו לא יכולים להבטיח שנמשיך לעבוד אצלכם'. הקורונה יצרה פסק זמן. תשלומי החל"ת אפשרו לבני אדם לייצר פרספקטיבה אחרת לגבי שוק העבודה, ולאט־לאט התפתחה תודעה שלשוק העבודה יש חובה כלפי העובד. אנשים גם הבינו שיש להם זכות קיום הוגנת מעצם היותם בני אדם, והתובנה הזאת חלחלה לא רק לצעירים. היא משנה הנחות שהיו קיימות בשוק העבודה, שאנשים לא חייבים להילחם על פת הלחם שלהם, אלא ששוק העבודה חייב לתגמל אותם באופן שנותן רמת חיים סבירה. פסק הזמן של הקורונה אפשר לבני אדם לצאת מהסחרחורת הניאו־ליברלית ולהתבונן".
איך הקורונה תיזכר מבחינת מעמדות חברתיים?
"הקורונה הייתה מצב נוח יותר לקבוצות חזקות, נוח פחות לקבוצות חלשות. ברמה האישית היא חידדה את מה שהיה לפניה".
עד הפעם הבאה
"ג'ינה קולטה, כתבת לענייני מדע בעיתון 'הניו יורק טיימס' כתבה את הספר 'וירוס: עולם בצל מגיפת השפעת בשנת 1918' (2000), ובו תיארה את גלגוליהן של מגיפות", אומרת שפרה שוורץ, חוקרת של שירותי הבריאות בישראל והיסטוריה של הרפואה ופרופסור אמריטה במרכז לחינוך רפואי בפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן־גוריון.
"מה שהיא כתבה בספר על השפעת יהיה תקף בעיניי גם לגבי הקורונה: כלומר, יש נגיף מפתיע, שמתפשט בכל העולם, גורם פגיעה מאוד גדולה, לוקח זמן עד שמוצאים חיסון ופתרון, והתקווה היא שהחיסון יהפוך בסופו של דבר למשהו שגרתי כמו חיסוני השפעת. במקרה הטוב, כך לדעתי, יתארו את המגיפה בספרי ההיסטוריה".
"אין לי מושג מה ייכתב בספרי ההיסטוריה במקרה הרע. בין היתר בספר נכתב: 'ייתכן שבמפגש תמים בסין, בין עוף אחד לילד, ייוולד ברגע מסוים זן חדש של שפעת קטלנית... שגם כיום (בזמן פרסום הספר – א"ש), איש צעיר או אישה צעירה יידבקו בשני זנים שונים של שפעת. שני הזנים מתערבבים בריאותיו של אותו אדם, והגנים שלהם משתנים... מתוך אותו ערבוב צומח וירוס חדש שאינו אלא מפלצת חדשה'. מבחינה זו, הכותבת היא ממש נביאה. העולם שרד עד כה את כל המגיפות, ויש לנו כל כמה מאות שנים מגיפה שתמיד נראית כמו סוף העולם, ובסוף האנושות מצליחה להתמודד איתה עד למגיפה הבאה".
איך המגיפה תיזכר מבחינה רפואית?
"הקורונה כנראה תיכתב בסופו של דבר בספרי ההיסטוריה כמו מגיפת השפעת הגדולה של 1918, שמיליונים מתו כתוצאה ממנה עד שהיא דעכה, ובהמשך השנים גם מצאו לה חיסון. אני מניחה שההיסטוריה של הקורונה תהיה דומה לשפעת, יחיו עמה בעזרת חיסונים. היא לא תיכתב בצורה יוצאת דופן בספרי ההיסטוריה בהשוואה לשאר המגיפות. כרגע זה נשמע עדיין לא מוכר, מפתיע, מפחיד, קשה ופוגע, אבל בסוף מוצאים את הפתרון באמצעות חיסון שהופך לסוג של חיסון שגרה. גם את מגיפת השפעת הגדולה הגדירו כאחת ל־100 שנה, מתו במהלכה יותר מ־40 מיליון איש, אבל כיום בראייה היסטורית אפשר לומר שלמדו לחיות עם השפעת. כנראה שבסוף, ההיסטוריה של הקורונה תהיה כמו של שאר המגיפות".
