התמונה נראית כאילו נלקחה מסרט פוסט־אפוקליפטי: שעת ערב ברחובותיה של עיר בירה אירופית. כל החנויות סגורות, אין נפש חיה ברחובות ומסביב שוטרים, אנשי צבא ומחסומים. רק שכאן לא מדובר בסרט, אלא ברחובות רומא. ואת התמונה הקודרת הזו מציירת עבורנו ד”ר נחמה גולדנברג (64), בשגרה רופאת אמון של אל על באיטליה, ובימים כאלה, כשהנגיף קורונה משתולל, חלק ממערך החירום הרפואי ברומא.
השיחה הטלפונית עם ד”ר גולדנברג נערכת בשעות הבוקר, זמן קצר לאחר שסיימה משמרת לילה באמבולנס טיפול נמרץ. “הלילה האחרון דווקא עבר די בשקט”, היא מספרת, “היו רק שתי קריאות טלפוניות שלא יצאנו אליהן, כי היה מדובר בחולים שאין להם מה ללכת לבית חולים כרגע”.
המצב ברומא אומנם קשה, אבל עדיין רחוק ממה שקורה בצפון המדינה. ולמרות זאת, אם יקיץ אדם מתרדמת של שלושה שבועות ויצא לסייר ברחובות רומא, הוא לא יאמין שמדובר באותה עיר שוקקת שמושכת עשרות מיליוני תיירים בשנה. “הכל סגור”, מאשרת גולדנברג, “חוץ מסופרמרקט, בית מרקחת, תחנות דלק ודוכני עיתונים. כל אלה פתוחים עד 18:00. אחר כך – עוצר, ממש כמו בסרטים. בפעם הראשונה שראיתי את זה, הייתי בשוק. ברחובות ראיתי רק כוחות משטרה, צבא ומחסומים”.
אם אני רוצה להשיג אלכוהול ג’ל ברומא, יש לי סיכוי?
(צוחקת). “עכשיו באיטליה יש ביקורות של מס הכנסה, כי העסקים מנצלים את המצב. קח למשל מסיכה כירורגית לפנים, שעולה בדרך כלל אולי חצי אירו. הנהג שלי הראה לי אתמול קבלה מבית המרקחת: 16 אירו! בקבוקים קטנים של אלכוהול ג’ל, שבדרך כלל עולים בסופר שניים וחצי אירו, נמכרים היום בשבעה, שמונה ואפילו תשעה אירו. פשוט גניבה. אז יש ביקורות והם יחטפו קנסות, אבל בינתיים האנשים צריכים, אז הם משלמים”.
גולדנברג, רופאה כירורגית המתגוררת בפאתי רומא, נולדה ביפו, סיימה את לימודיה בתיכון הגימנסיה הריאלית בראשון לציון, ואחרי הצבא, התקבלה לאל על והחלה לעבוד כדיילת קרקע. במקביל למדה איטלקית, ולבסוף נסעה לאיטליה להגשים את החלום וללמוד רפואה. לאחר תקופת שהייה קצרה בארצות הברית שבה לאיטליה והשתקעה בה עד היום.
שמה מוכר לישראלים, בעיקר בקבוצות וואטסאפ של אלה המטיילים ברומא. כשמישהו מהם נתקל בבעיה רפואית, היא מסייעת ומכוונת אותו לקבלת טיפול מהיר אצל רופאים פרטיים. הנגיף קורונה, מן הסתם, שינה את חייה מקצה לקצה, וכעת היא נעה בין משמרות של 24 שעות בבתי החולים לבין עבודה באמבולנס. “כל המרפאות כאן סגורות. לא מקבלים לפגישות או לניתוחים שגרתיים. רק לחירום”, היא מספרת, “בשלב הבא כנראה שיהפכו את בתי החולים הפרטיים למקומות אשפוז, כי בכל מקום אחר כבר אין מקום”.
ספרי על מדיניות הבדיקות אצלכם. מי נבדק לקורונה?
“קודם כל, לא בודקים כל אחד. הבדיקות יקרות, ולא כל בתי החולים יכולים לבצע אותן. בטח שלא רופא פרטי או רופא משפחה. אז כמובן שחייבים לבצע סלקציות. אם יש לך חום, אסור לך ללכת לבית החולים או לרופא. אתה חייב להתקשר למוקד טלפוני, שואלים אותך שאלות על פי הפרוטוקולים, ואם יש אינדיקציה סימפטומטית משמעותית, מופעלת יחידה מיוחדת שיוצאת אליך עם כל הציוד, ובתיאום עם החפ”ק הרפואי מפנים לבית חולים. אבל ההפניה היא רק במידה שהתסמינים קשים באמת. אם יש לך רק חום ואתה לא מרגיש טוב, אתה נשאר בבית. ברומא למדו ממה שקרה בצפון. במחוז לומברדיה חסמו כבישים ואמרו לכולם להישאר בבתים. אנשים נבהלו, ארזו מזוודות והחלה נהירה המונית של אלפי אנשים בחזרה לבתים שלהם בדרום, וככה הביאו איתם את הווירוס לשם. לצערי, הם התעוררו מאוחר מדי”.
לא כל החולים מגיעים לבתי החולים?
“חולים קל נשארים בבידוד ביתי. מרחיקים את חברי המשפחה, אבל גם הם עוברים ביקורת, כי אם אתה חולה, אשתך בטח גם נדבקה. אז אתה נמצא בחדר שלך בבידוד. היה לנו עובד במוקד הרפואי הנייד, בחור בגיל 45, שהיו לו את כל הסימפטומים. היה במצב קל, השאירו אותו בבית. אפילו לא בדקו אותו. תוך 24 שעות מצבו החמיר. עד שהגיעו אליו הוא פשוט מת. אומרים שצעירים לא נדבקים, או חולים פחות – זה לא נכון. בחור אחר, ספורטאי, ללא מחלות רקע, לוקח ויטמינים ותוספי תזונה בכל יום, נמצא עכשיו בבית חולים עם קשיי נשימה כל כך חמורים שאפילו לשירותים הוא לא יכול ללכת. הנגיף הזה יכול לפגוע בכל אחד. אנחנו עדיין לא מבינים בדיוק איך, עדיין לא יודעים למה, אבל זה קורה”.
על השאננות
גולדנברג ראתה כבר כמעט הכל, והיא לא חוששת לנפץ סטיגמות. כמו למשל על מספר המתים הגבוה בגילים המבוגרים (“אם אתה חולה לב או סוכרת ונדבקת בשפעת רגילה, אפילו לא בקורונה, אז ברור שתחטוף קשה יותר מבחור צעיר שאין לו כלום”), או על השאננות בלומברדיה בימים הראשונים של המגיפה (“אנשים נבהלו, חזרו הביתה, והביאו את הנגיף לסבא ולסבתא שלהם. עד שהבינו כאן מה קורה, כבר היה מאוחר”). אפילו על הטענה שחבישת מסיכה לא מועילה יש לה מה להגיד (“נכון שהיא לא מגינה עליך לחלוטין, אבל לפחות כשמישהו מדבר לידך לא תחטוף את זה מהרוק שלו”). אבל מה שמרגיז אותה באמת זה גישת ה”יהיה בסדר” הישראלית.
“אל תהיו שאננים. אל תגידו 'לי זה לא יקרה'. זה קורה וזה יקרה”, היא פונה אלינו, האנשים בישראל, “כשאומרים לכם להישאר בבית – תישארו בבית! ככה עוצרים את המגיפה. כן, אסור לך לצאת אלא אם אתה חייב ללכת לקניות, לבית מרקחת או להגיע לעבודה – זהו. נכון, זה כמו כלא, אבל ככה זה. אם תצא החוצה, גם אם אתה מרגיש בריא, אתה יכול להדביק אחרים או להידבק בעצמך. אנשים לא מבינים את זה והם יאכלו אותה. הם לא יבינו עד שחבר’ה צעירים יתחילו להתאשפז בבתי חולים. אולי אז ייכנס השכל.
"חבר שלי בארץ המשיך ללכת לשיעורים באוניברסיטה. הבטיח שיושבים רחוק אחד מהשני. בזמנו היה איסור התקהלויות עד 100 איש. תגיד לי, אם אסור להתקהל, אז מה זה משנה עד 100 איש? אצלנו אסור להתקהל בכלל, אפילו לא שני אנשים, אז על מה אתם מדברים? תשטפו ידיים בסבון, אפילו 20 אלף פעם אם צריך. תישארו בבית. אל תבקרו אף אחד. ואם יש לכם סימפטומים – אל תלכו לקופת חולים ותדביקו שם את כולם. אתם צריכים להבין שזאת לא מסיבה. אם לא תעשו את זה, מה שקרה באיטליה יקרה גם בישראל. חייבים להבין שזאת מלחמה, ובמלחמה אסור לוותר”.