מאמר חדש של "The Atlantic" שפורסם היום (חמישי), סקר מספר מחקרים המנסים לעמוד על הקושי של החוקרים ללמוד על מגיפת הקורונה ועל הסיבה ששאלות רבות נותרו פתוחות על אף שהקהילה המדעית העולמית חוקרת אותה כבר חודשים. בין אלפי השאלות שנשאלות מדי יום, עומדת גם השאלה מדוע המגיפה תוקפת אזורים מסויימים בעולם, על אף שבמקומות רבים בהם קריטריונים דומים של חתך אוכלוסיה, צפיפות ומזג אוויר - המגיפה לא מתפרצת.
מקדם ההתפשטות הבסיסי של הנגיף, ובשמו המקצועי R0 מתאר את מספר האנשים שאדם חולה צפוי להדביק במשך כל תקופת מחלתו. לאחר תשעה חודשים של איסוף נתונים אפידמיולוגיים, אנו יודעים שמדובר במקדם הדבקה גבוה שעומד בממוצע על שלוש (כלומר, אדם אחד ידביק בממוצע שלושה אנשים), אך מה שמשונה הוא שישנם מקרים בהם אדם יגרום להדבקת על כיוון ששהה במקום מסויים, וישנם מקרים בהם אדם לא ידביק אף אחד.
מחקר שנערך לאחרונה ומסוקר במאמר מצא כי בהונג קונג כ-19% ממקרי ההדבקה היו אחראים ל-80% מהפצת המגיפה, ואילו 69% מהמקרים לא הדביקו אפילו אדם אחד. בהתחשב בכך שאנשים מסוימים מדביקים אחרים לפני שהם מראים סימפטומים, או כאשר יש להם תסמינים קלים, לא תמיד ניתן לדעת אם אנו מדביקים מאוד בעצמנו.
באופן לא מפתיע, SARS-CoV, הגלגול הקודם של SARS-CoV-2 שגרם להתפרצות ה- SARS בשנת 2003, התפשט בצורה זהה: רוב האנשים החולים לא הדביקו אחרים, אך כמה אירועים בודדים גרמו להתפשטות על. זאת הסיבה העיקרית שהקורונה מקשה על החוקרים, כיוון שקשה מאוד למצוא תבנית קבועה להילחם בה.
מה שככל הנראה יוצר את אותן הדבקות העל היא בעיקר הסיטואציה, מקומות סגורים, לא מאווררים שאנשים מדברים בהם בקול רם. כיוון שההתפשטות הלא תבניתית הזאת מקשה על המחקר, עדיף שלא לבזבז את הזמן על ניסיון קטיעת שרשראות הדבקה, אלא להשקיע משאבים בחקירות שהולכות אחורה כדי להבין איפה החלה שרשרת ההדבקה. אפשר ורצוי גם לחקור את הכישלונות וההצלחות הגדולים כדי להבין אילו תנאים הופכים את המגיפה לקטסטרופה, ובאילו תנאים ההתערבות עזרה.
את דרום קוריאה למשל, המגיפה תקפה באופן קשה כבר בהתחלה, ובכל זאת הם הצליחו להביא לדיכוי משמעותי. לעומת זאת, אירופה זכתה לשבחים רבים על יציאתה מהסגר בשלב מוקדם, אך זה היה מוקדם מדי; מדינות רבות שם חוות כעת עליות נרחבות במקרים ומתקרבות לארצות הברית בכמות המתים ביחס לגודל האוכלוסיה.
אחד המקרים המעניינים ביותר היה ביפן, מדינה שנפגעה בשלב מוקדם ופעלה בצורה לא שגרתית - לא קיימה בדיקות המוניות ומעולם לא נכנסה לסגר. למרות שהמדינה עמדה בפני כמה גלים, מעולם לא חלה עלייה גדולה במקרי המוות למרות אוכלוסייתה המזדקנת, השימוש בתחבורה המונית, ערים צפופות ואי סגר.
זה לא שיפן הייתה ממוקמת טוב יותר מאשר ארצות הברית בהתחלה. בדומה לארה"ב ולאירופה, ליפן לא הייתה תחילה יכולת לבצע בדיקות נרחבות ומבחינה חוקית היא גם לא יכלה להטיל סגר מלא או צווי קפדני לשהות בבית. אך עם זאת, ביפן הבחינו במאפייני התפשטות הקורונה כבר בפברואר ויצרו אסטרטגיה המתמקדת בעיקר בקפסולות וייעוץ לאוכלוסיה להימנע מכל מה שקשור לאירועים המוניים שיכולים ליצור התפשטות על.
ואכן, יפן בלמה את ההתפשטות שלה, אך המשיכה לעמוד על המשמר: כשהממשלה החלה להבחין בהתעוררות קהילתית של המגיפה, היא יזמה מצב חירום באפריל וניסתה בכל כוחה לתמרץ את העסקים שעלולים להוביל לאירועים מתפשטים במיוחד, כגון תיאטראות, אולמות מוסיקה ואצטדיוני ספורט, כדי שיוכלו להיסגר באופן זמני. כעת בתי הספר חזרו לפעול, ואפילו אצטדיונים פתוחים.
זה לא תמיד תלוי במגבלות, אלא האם יודעים לתקוף את המטרות הנכונות. המחויבות של יפן אפשרה לה להשיג ירידה מרשימה בתחלואה עם מגבלות שנבחרו בשיקול דעת. מדינות שהתעלמו מהתפשטות העל וניסו למגר את המגיפה בהתייחסות לכל מקרה לגופו הפסידו פעמיים, גם בגלל מגבלות מכבידות שלא מצליחות להשיג ירידה משמעותית. ההחלטה האחרונה של בריטניה להגביל את המפגשים בחוץ לשישה אנשים תוך מתן אפשרות לפאבים וברים להישאר פתוחים היא רק אחת מהדוגמאות הרבות. האם היינו יכולים לחזור לחיים נורמליים בהרבה על ידי התמקדות בהגבלת התנאים רק באירועים בהם יכולה להתקיים התפשטות על?