"תיבת פנדורה": כלי התעמולה של ישראל הצעירה בשנותיה הראשונות

לרגל הקרנת הסרט התיעודי “התזמורת" בפסטיבל “דוקאביב", החושף לראשונה את סיפורה של תחנת הרדיו “קול ישראל בערבית", שנוסדה ב־1948 ככלי תעמולתי של מדינת ישראל הצעירה, דודי פטימר, ששימש תחקירן הסרט, נפגש לשיחה עם הבמאי עופר פנחסוב על תהליך היצירה, הגילויים המפתיעים ודמויות המפתח שהיו חלק מסיפורה הבלתי ייאמן של התחנה שכבשה את העולם הערבי והטילה אימה על מנהיגיו

פני ארבע שנים היוצר, הבמאי והמפיק עופר פנחסוב ואנוכי (כתחקירן) סיימנו לעבוד על הסרט “אהובה עוזרי – צלצולי פעמונים" והתחלנו לגלגל רעיונות לסרט הבא. עד מהרה החלטנו שהוא יעסוק ב"קול ישראל בערבית", תחנת רדיו ממלכתית ישראלית שנוסדה במסגרת "קול ישראל" בראשית ימי ישראל, והוגדרה כ"מכשיר תעמולה כלפי ארצות ערב וכלפי ערביי ישראל".

הסרט “התזמורת" מגולל את סיפורה של תחנת הרדיו, ששידרה חדשות ושירים בערבית, אך בפועל שימשה את המדינה הצעירה לשינוי דעת הקהל בארצות ערב ולהפעלת סוכנים דרך קודים שהושתלו בתוך השידורים. השדרנים בה כונו על ידי תחנות הרדיו המתחרות: “תזמורת התעמולה של בית השידור הישראלי".

אחד משדרני הרדיו של התחנה בשנותיה הראשונות היה אליהו נאוי, שבהמשך שימש כראש עיריית באר שבע המיתולוגי בשנים 1963־1986. בשנות ה־40 וה־50 שידר נאוי, שהיה מזרחן, בתחנה כשדרן ופרשן בערבית תחת השם “דאוד אל־נאטור".

“פגשתי את ברוריה, אלמנתו של נאוי, כשהיא כבר חגגה את יום הולדתה ה־96 והייתה צלולה לגמרי", מספר פנחסוב. “שבועיים לאחר מכן היא נפטרה. בנס הצלחנו לחלץ ממנה ראיון של ארבע שעות, והופתעתי שאני הראשון שראיין אותה. היא דיברה בפתיחות על דמותו של ‘דאוד אל־נאטור'".

“אליהו נאוי הקדים את דורו, ואם הוא היה חי היום היו נושאים אותו עוד יותר על כפיים", אומר יוסי אלפי, שמרואיין בסרט. “היום היו מסתכלים אחרת על התרומה שלו כ'דאוד אל־נאטור'. הוא היה חבר קרוב שלי, הכרתי ג'נטלמן, משכיל וידען שיודע את כל התנ"ך בעל פה מילה במילה. כשהייתי נתקע עם איזה משפט מהתורה הייתי מצלצל אליו והוא ישר ידע להשלים את המשפט".

נאוי, שהלך לעולמו ב־2012 בגיל 92, נולד בבצרה שבעיראק בשנת 1920 ועלה לישראל בגיל 6. הוא גדל בירושלים. לאחר שסיים את לימודיו, החל לעבוד כפקיד בסוכנות למסחר בחלקי חילוף למכוניות ובמקביל למד בבית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה. באותה תקופה היה חבר בארגון השומרים. בשנת 1947 נישא לברוריה.

“אליהו גר בירושלים בשכונה ערבית מעורבת", סיפרה ברוריה בתחקיר לסרט. “בשנת 36' החלו שידורי הרדיו של The Palestine Broadcasting, וכל התושבים, הערבים והיהודים, ישבו סביב ‘התיבה המדברת' (רדיו), אבל לא הבינו כלום כי השדרנים דיברו שם בשפה גבוהה. כולם פנו לאליהו, שהבין ערבית, שיסביר להם מה השדרנים אמרו.

בשנת 47' אורי אבנרי פנה לאליהו ואמר שלקראת הקמת המדינה והצבא – צריכים לחשוב על לוחמה פסיכולוגית. אליהו חשב שצריך לדבר לערבים בערבית מדוברת ולא ספרותית, כפי שהיה נהוג, וכך בעצם אליהו הצטרף לרדיו שהיה בבעלות ארגון ההגנה. למעשה אליהו היה השדרן הראשון והיחיד שדיבר בערבית מדוברת, מה שלא היה ב'רדיו קהיר', ‘רדיו ביירות‘ או ‘רדיו אל־קודס'".

נאוי אימץ את שם הבמה “דאוד אל־נאטור" (“דוד השומר"), שהעצים את המסתורין סביבו: “היו בטוחים שהוא באמת ערבי", סיפרה ברוריה. “למרות שהוא היה בשנות ה־30 לחייו, הוא שינה את קולו לבן 60, כדי שיחשבו שהוא איש מבוגר ובעל ניסיון".

בתחילה התבצעו השידורים ממוקדים שונים ברחבי הארץ בחשאיות מוחלטת. “העובדה שהוא שידר הייתה סוד", סיפרה ברוריה. “לא ידעתי איפה תחנת השידור וגם לא שאלתי. התחנה נדדה ממקום למקום, והבריטים גם חיפשו לתפוס אותו. אני אישית רעדתי בכל פעם שהוא הלך לשדר. אחרי קום המדינה הוא החל לשדר באולפני ‘קול ישראל בערבית' ליד הקריה בתל אביב".

“בכלל לא ידעתי שיש סיפור כזה", אומר פנחסוב. “לא ידעתי שבתחנת רדיו ישראלית הלכו אנשים לעבודה בתחפושת. דאוד אל־נאטור היה ידוע כפרשן ערבי, כפרי־בדואי, שיש לו יחסים טובים עם היהודים. הוא היה עולה לשידור ואומר לאחים שלו, הירדנים והמצרים: ‘אני מכיר את היהודים. מה אתם רוצים מהם? בואו תחיו איתם בשלום ויהיה לכם רק טוב. אני מאושר'. הערבים שמעו אותו בשקיקה, הוא היה כוכב הרדיו הענק שלהם. הוא היה כלי של מדינת ישראל והשתמשו בו לצרכים שלהם. הוא כבש את לבבות הפלאחים, שהם היו מרבית מאזיניו".

“הייתי אומרת שאליהו ניהל חיים כפולים", סיפרה ברוריה. “באמצע השבוע הוא עבד בתפקידים שונים, בין השאר הוא הקים את היחידה הדרוזית והבדואית בצה"ל, הקים עיתון ערבי. יום אחד בשבוע, בלי איפורים וסממנים מיוחדים, הוא הלך ונעמד לפני המיקרופון, הסיר את המדים ודיבר אל הערבי הכפרי. אליהו, העירוני הפשוט, הפך להיות ‘דאוד אל־נאטור'".

דמותו של נאטור צברה פופולריות כה עצומה בארצות ערב, עד שבשלב מסוים אף נשקפה סכנה לחייו. “מדי פעם היו שמועות שהוא נתפס, והעיתונים הלבנוניים צהלו שתפסו את ה'בוגד'", מספר פנחסוב. “מצד אחד המנהיגים של ארצות ערב רצו לחסל ולהשתיק אותו, ומצד שני היו לו המון מעריצים מהעם הערבי עצמו. העמים הפלסטיני, הלבנוני, המצרי והסורי – העריצו ואהבו אותו. המנהיגים חששו ממנו כי הוא איים עליהם. הוציאו חוזה על ראשם של שדרנים כמוהו".

צוחק ומכחיש
על דרכי פעילותו של נאוי סיפרה ברוריה: “אנשי המוסד היו מעבירים לאליהו מסר בכתב, ותמיד היה צריך להיות לו מן המוכן חומר שהוא יוכל לנצל אותו ל־30־40 דקות שידור. הוא היה מקבל חומרים מהמוסד ומעוד גופים והנגיש את התכנים בצורת משל. הוא שיחק דמות. הוא ידע בדיוק איזו דמות הוא רצה לשחק. הערבים רצו להרוג אותו, ומנהיגי ארצות ערב הוציאו פרס על ראשו. חיפשו אותו כי הייתה לו השפעה עצומה נגד הממסד הערבי. אבל הוא לא פחד ואני לא פחדתי".

ב־5 בדצמבר 1957 נאוי שידר את שידורו האחרון. “הוא התגאה בזה שהוא הולך לכל מיני שווקים, כמו השוק של עזה או שכם, והיו מזהים אותו דרך קולו כ'דאוד אל־נאטור'", מספר פנחסוב. “אך הוא היה צוחק ומכחיש, עד שעם הפיכתו לראש עיריית באר שבע הוא חדל מלהסתיר זאת".
בשנת 1958, עקב מינויו כשופט בבית משפט השלום, הראשון לבאר שבע והנגב, עבר נאוי להתגורר בבאר שבע וכיהן בתפקידו זה עד שנת 1963.

בשנת 72' הוציא נאוי קובץ ממשלי “דאוד אל־נאטור". בשנת 2000 פרסם משלים אלו גם ב"מעריב" והופיע לצד אלפי בערבי מספרי סיפורים. לצורך הסרט, משפחתו פתחה את הארכיון הפרטי וחשפה בפנינו הקלטות נדירות ובלעדיות משידוריו המיתולוגיים משנות ה־40 וה־50, שאבדו במרוצת השנים מארכיון “קול ישראל".

עד יומם האחרון
לצדו של נאוי, היו שדרנים נוספים ששידרו בתחנה בשמות בדויים, בהם שדרן הרדיו סלמאן דבי (שאימץ את הכינוי “אבן אל־ראפידן") והפרשן לענייני ערבים שאול מנשה, שרואיין אף הוא לסרט ונפטר לפני יציאתו. בין היתר, רואיינו לסרט גם אנשי המודיעין והביון רפי סיטון ושמשון יצחקי, הסופר אלי עמיר, שלמה אלקויטי ואפילו הזמרת מירי מסיקה, ששפכו אור על חלקם של אנשי התחנה במערך המודיעיני והתעמולתי של המדינה בשנותיה הראשונות.

“הסיפור של הדמויות הללו, שלא נחשף מעולם, עולה בסרט בפעם הראשונה", אומר פנחסוב. “הייתי צריך להמציא סיפור עלילתי כזה, וגם לא היו מאמינים לי מרוב שזה סיפור מטורף. אתה לא מאמין שתחנת רדיו עושה כאלה דברים, שבאמצעות שירים וקודים מתקשרים עם מרגלים. זה לא ייאמן בכלל. המסמכים שמצאנו חושפים שאפילו אסירים בכלא העיראקי והמצרי קיבלו מסרים דרך תחנת השידור הזו.

זה בלתי נתפס. כבר בתחילת עשיית הסרט אמר לי עורך התקליטייה של התחנה בשנות ה־60: ‘יכול להיות שאף אחד לא ידבר איתך כי אתה פותח פה תיבת פנדורה'. כמה שזה נשמע נאיבי ותמים ‘תחנת רדיו', התחנה הזו הייתה בסיס לכל דבר: היא הייתה בסיס מודיעיני ללוחמה פסיכולוגית, ואנשי המודיעין שרצו שם. השדרנים, כמו דאוד אל־נאטור, שהם בעצם דמויות המפתח בסרט, חיו בפחד מתמיד שמנהיגי העולם הערבי שהם תפסו בשקרים והפיצו תעמולה נגדם – ירצחו אותם.

עד יומם האחרון הפחד הזה ליווה אותם. נוכחתי לדעת שהרבה שדרנים ואנשי צוות ברדיו פחדו לדבר, והרבה מהם עדיין מפחדים כי יש להם קרובים יהודים בסוריה. הם מפחדים שכשהדבר ייחשף - ייגרם נזק לקרובים שלהם שם. לא ידעתי שהפחד מהמנהיגים הערבים עוד מבעבע אצל אנשי הרדיו של השנים ההן".

הסרט “התזמורת" ישתתף בתחרות של פסטיבל “דוקאביב" ויוקרן בבכורה ב־15 במאי בשעה 19:00 וב־16 במאי בשעה 16:00 בסינמטק בתל אביב. בהמשך יוקרן בבתי הקולנוע ברחבי הארץ וישודר ב־yes דוקו.