זה לא סוד שענף התרבות הוא תמיד הראשון להיסגר בעתות מלחמה או וירוס גלובלי (קרי הקורונה), וגם האחרון להיפתח. בשלושת החודשים האחרונים מאז שפרצה מלחמת “חרבות ברזל”, אמני הבמה הרבו להופיע (ועדיין) בפני מפונים, פצועים וכמובן חיילים. בשבועות האחרונים נדמה שהענף לאט־לאט מתאושש, אם כי עדיין בזהירות ובהדרגתיות - הצגות תיאטרון חוזרות לבמות, מופעי מוזיקה וסטנד־אפ חוזרים להיכלי התרבות ולאולמות הגדולים, והמועדונים השונים פתחו שוב את שעריהם. למרות זאת, המופעים הגדולים ורבי־המשתתפים בפארקים טרם חזרו לשגרה, הופעות גרנדיוזיות ומלאות שמחה ופירוטכניקה עדיין אינן מתקיימות ונעשה תהליך מסוים של התאמת המופעים למצב. בעוד המלחמה עדיין בעיצומה, נשאלות שאלות רבות בענף לגבי “היום שאחרי” וכמה זמן ייקח עד שנחזור לשגרה הרגילה כמו לפני ה־7 באוקטובר.
תרבות במלחמה: כל האירועים והיוזמות שאתם חייבים להכיר
“אנחנו צופים שתהיה נהירה של קהל, יהיה פה צימאון לתרבות. מצד שני אנחנו מבינים שזה סוג של שנת אבל עבור הרבה מאוד משפחות ובעצם עבור המדינה כולה, ונצטרך להתאים את עצמנו לכך”, מסביר אור מרמלשטיין, מנהל אמנים (אליעד, שמעון בוסקילה), איש יחסי ציבור והבעלים של חברת “הלו בוקינג”. “אני לא יודע אם יהיו עכשיו מופעי ענק בפארק הירקון, ייקח למדינה ולקהל זמן להתאושש, אבל אני מאמין שיהיו אחרי המלחמה מופעי מסיבה וריקודים, אך בצורה יותר סולידית. תרבות היא ויטמין החיוני לנפש. ברגע שאנחנו רוצים לספק תרבות, והקהל רוצה לצרוך אותה – זה מצב שהוא Win Win לכולם, כך שאני מאמין ששגרת הופעות תחזור ברגע שהמלחמה תיגמר, השאלה היא מתי המלחמה תיגמר. לפתוח כל יום את העיתונים ולשמוע על הרוגים משפיע. הקהל צמא לעמוד ולרקוד, הוא זקוק לזה, למרות שזו תקופה קשה. יש פה דרישה של הקהל והאתגר יהיה לשים את הדברים בפרופורציה הנכונה”.
במה תהיה שונה נהירת הקהל ביום שאחרי המלחמה לעומת הקורונה? על אף שפה מדובר בשבר לאומי.
“בקורונה זה היה נגיף עולמי שלא ידעו איך להתמודד איתו וההגעה הפיזית להופעות הייתה בעיה כשלעצמה. פה אין בעיה להגיע להופעות אלא פה הבעיה היא איך הנפש שלך מרגישה. כל עוד החטופים שם יהיה לכל המדינה קשה לחזור לשגרה, אתה לא יכול לצהול ולשמוח בלי גבולות בהופעות ענק כשיש עוד חטופים בעזה”.
בשבוע שעבר הציף הזמר איל גולן את הנושא, בפוסט שפרסם באינסטגרם ובו ביקר את החזרה המהירה לשגרה: “אני מרגיש שזה עוד לא הזמן. אני יכול רק להבטיח לכם שכשזה יקרה, זו תהיה חגיגת ניצחון אחת גדולה כמו שלא חגגנו מעולם”.
רוני ארדיטי, הבעלים של חברת “פיסטוק אמנים” (לצד אודי דבוש), המייצגת, מנהלת, מפיקה ומשווקת אמנים רבים מהשורה הראשונה (ריטה, עמיר בניון, שולי רנד), מציינת כי קשה לה לחשוב על היום שאחרי בעוד המלחמה עדיין בעיצומה. “אף אחד לא נביא ולא יכול לדעת מה יהיה ביום שאחרי, ולפני כן יש את היום של עכשיו, וזו אבולוציה”, היא אומרת. “אחד הדברים הבולטים שמרגישים הוא הרצון והצורך הרגשי והנשמתי להתנתק קצת מהחדשות הקשות, מהמועקה ומהעצבות וכן ללכת להתנחם ולפרגן לאמנים. אף אחד לא נמצא באירוע של שמחה, אבל אנשים מרגישים צורך לפרגן לעסקים באשר הם, וגם אמנים הם עסק. ענף התרבות היה הראשון שנסגר והאמנים והצוותים היו הראשונים להתנדב, אז ברגע שהולכים להופעת תרבות – אתה מפרנס המון משפחות. מצד שני יש את הנושא של קצת להתמלא באוויר, להתנתק לשעה וחצי־שעתיים. אני חושבת שהמלחמה הזו העלתה מאוד את הכבוד למוזיקה הישראלית ולטקסטים, את הכבוד למילה, את הדבר המאחד והמנחם. אנשים רוצים לדעת שיהיה אור בקצה המנהרה ביום שאחרי. אני בטוחה שבתקופה הקרובה ההופעות לא יהיו כל כך שמחות. אתה לא יכול עכשיו לצרוח ולצהול ולרקוד אבל אנשים רוצים להיות ביחד, ואין דבר יותר מאחד ממוזיקה. אנשים רוצים לשיר”.
את מרגישה את זה בשטח?
“אני מרגישה שהמכירות מאוד חזקות. אנשים רוצים להיות ביחד ולשיר. הביקוש הזה רק יגדל. אני חושבת שהחזרה של הקהל תהיה אחרת לגמרי מהחזרה שהייתה אחרי הקורונה. קודם כל, אנחנו עדיין לא אחרי האירוע, אבל כן אפשר להרגיש שאנשים רוצים נחמה ללב ולנפש והם מוצאים את זה על הבמות ובתיאטרון. האם מישהו עכשיו ילך וירקוד ב’לייב פארק’? לא, לא כרגע, לא בזמן הקרוב. זה לא הזמן. יש מלחמה, חיילים נהרגים ויש חטופים. אתה כן תצטרך להתאים את עצמך כאמן למצב בעתיד הקרוב”.
“אנשים רוצים לשיר”
בחודש שעבר החלו התיאטראות השונים לפתוח את שעריהם ולחזור להציג הפקות חדשות וקודמות, כשגם כאן מתוכננת התאמה לשבר הלאומי. “אני חושב שכבר עכשיו רואים את שעתו היפה של התיאטרון וכבר עכשיו מתחילים אנשים להגיע לראות הצגות, וזה רק יגבר ביום שאחרי”, טוען סמי לוי, מנכ”ל ומייסד התיאטרון הארצי. “כבר עכשיו אני רואה שאוזלים הכרטיסים להצגות שלנו, כלומר המלחמה והתקופה הזו גרמו לאנשים אחרי שלושה חודשים לצמא ולרצון לשקט מהטראומה שהם נמצאים בה. הם נכנסים למופע ויוצאים נרגשים. פתאום מגלים את התפקיד של התיאטרון”.
במה זה שונה מהאווירה של הפתיחה אחרי הקורונה?
“שונה לגמרי. זה קהל אחר. הקורונה היא כוח עליון וכל העולם היה בזה, והיום המדינה עברה שבר רציני, יש מפונים, יש משפחות שכולות ויש אנשים שצמודים לטלוויזיה ורואים רק דיווחים על המלחמה. הפעם התיאטרון יקבל תפקיד טיפולי, תפקיד של ריפוי”.
יש תכנים שלדעתך לא ייגעו בהם ביום שאחרי?
“התכנים יהיו יותר של שירים ודברים קלילים, מחזות זמר יבלטו מאוד. לאנשים אין כוח וחשק לראות דרמות או טרגדיות בתיאטרון עכשיו, הם רוצים משהו יותר מלטף ומחבק ולא מדכא. אתה לא יכול להביא להם בעתיד הקרוב דברים יותר מדי כואבים. כרגע הקהל בהלם וייקח כמה חודשים עד שתוכל לגעת בחומרים כאלה שקשורים למלחמה, וגם אל תשכח שבטלוויזיה אתה מוצף בזה. כשבטלוויזיה יפחיתו את העיסוק בזה בהדרגתיות ויעברו לאקטואליה רגילה, זה יתבטא גם בתוכני התיאטרון”.
איך תהיה ההתאוששות הכלכלית?
“לדעתי שר התרבות הנוכחי השיג כספים, נתן לכל היישובים והערים תקציב גדול והאולמות מלאים כבר היום. בעתיד זה רק ילך ויתעצם כי אנשים ירצו לעבור חוויה רגשית דרך השירה והמשחק”.
“באים לצחוק”
בין אמנויות הבמה יש ענף שהתעצמותו באה לידי ביטוי ביתר שאת בתקופת המלחמה ובייחוד בימים אלה, דבר שמשליך גם על העתיד - הסטנד־אפ. “הסטנד־אפ כבר חזר ביג טיים, ויש תחושה שרוצים את זה יותר מתמיד”, אומרת הסטנדאפיסטית חגית גינזבורג. “אני כן רואה שיש סטנדאפיסטים שכותבים חומרים ובדיחות חדשות על המלחמה, ושמעתי מעט מחברים שיש בדיחות שהם אינם יכולים לספר, כמו בדיחות על חמאס וכו’, אבל זה מאוד מינורי. בגדול יש חופש מאוד גדול ואני חושבת שגם העובדה שהמון מאיתנו התנדבו והופיעו בפני לוחמים ומפונים, וראו שלמרות שאנחנו חבורת סטנדאפיסטים חדלי אישים, יש לנו מה לתרום, זה מאוד חיזק את האמונה באמנות הזו. מועדוני הסטנד־אפ עכשיו מפוצצים, וכל ערב שאני מגיעה להופיע בו המקום מפוצץ וזה לא בהכרח היה פעם. זה רק ילך ויגדל. אני מרגישה שיש עכשיו הרבה יותר דחיפות להגיע לסטנד־אפ וזו המגמה גם ליום שאחרי. בקורונה, למשל, פתחו את המקומות בהדרגתיות ואנשים חששו ללכת לאולם, והם גם צרכו את הסטנד־אפ דרך הטלוויזיה. במלחמה זו המועדונים היו סגורים חודשיים וחצי, ובגלל שהאבל הקולקטיבי כל כך גדול והטרגדיה עצומה אז יש צורך דחוף של אנשים לבוא ולצחוק, וזה מאוד מורגש. יש גם סוג של הכרת תודה מאוד גדולה של אנשים על זה שאפשרת להם לצחוק. זה הבדל מאוד מהותי בין הקורונה ובין המלחמה”.
גינזבורג מעידה כי כמה שבועות אחרי ה־7 באוקטובר עדיין היו בה חששות לגבי גורלו של מקצוע הסטנד־אפ בתקופת שבר כל כך גדול. “הייתה דאגה מה יהיה עם המקצוע שלנו, והבנתי שאחרי אסון התאומים נוצר צורך מאוד גדול לסטנד־אפ, וגם פה מתחילים להעריך ולהבין את החשיבות של האמנות הזו בייחוד בימים אלה", היא אומרת. "אנשים באים לצחוק ויודעים שלא יהיה משהו מטרגר. נורא קשה ומוזר לי להגיד את זה, אבל אני מרגישה פריחה של הענף וחושבת שהיא תתעצם. אנשים רוצים לבוא, לצחוק ולא להפעיל את המוח אחרי שהם כל היום רואים חדשות”.
החומרים שבהם הסטנדפיסטים עוסקים מושפעים מן הסתם מהמלחמה. “יש מקום בסטנד־אפ להומור שחור, גם על המלחמה, אבל יש אזורים שלא מתקרבים אליהם, לפחות ממה שאני רואה אצלי ואצל החברים שלי", אומרת גינזבורג. "יש דברים שלא צוחקים עליהם, לא רק כי זה לא לגיטימי אלא כי גם אנחנו לא רוצים לצחוק על נושאים שעדיין מאוד כואבים. יש דברים מגוחכים בסיטואציה שאנחנו נמצאים בה, לא חסרים חומרים, רק על ברהנו טגניה אני יכולה לדבר רבע שעה. אבל יש דברים שברור שלא תצחק עליהם”.