בשנים האחרונות, מדי יום העצמאות בוחרים כותבי "מעריב אונליין" את היוצרים הישראלים האהובים עליהם, או את היצירות הישראליות שעושות להם משהו מיוחד בלב, כדי להזכיר לעצמנו שהחיים בארץ הזו הם לא רק האקטואליה והמצב הביטחוני.
השנה, כמובן, הסיפור שונה. הטבח הנורא של 7 באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיו וסיומה לא נראה באופק זעזעו עמוקות כל ישראלי, וגרמו גם ל"חיים שלפני" להיראות אחרת לגמרי במבט לאחור. לכן, הפעם בחרנו את היצירה הישראלית שקיבלה השנה משמעות חדשה עבורנו.
פרויקט יום העצמאות השנה מוקדש לזכרה של חברתנו שי רגב ז"ל, חברת מערכת "מעריב" שבין היתר הייתה מאבני היסוד של פרויקט יום העצמאות בשנים הקודמות, ונרצחה במסיבת נובה ב-7 באוקטובר. אוהבים, מתגעגעים ולא שוכחים לעולם.
50 שנה אחרי, החיים לא אותם חיים | דודי פטימר על השיר "רקוויאם" של דרורה חבקין
בשנת 1974, בעקבות מלחמת יום הכיפורים ומחירה הכבד, האווירה ששררה בארץ הייתה של שבר לאומי, חברה שכולה שכל האידיאלים הגאוותנים והמצ'ואיסטים שאפיינו אותה עם הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים התנפצו לחתיכות קטנות של כאב, יגון ואגו שחטף סטירת לחי מצלצלת עם גודל ההפתעה שהכינו לנו אויבינו המצרים והסורים ב-6 באוקטובר 1973 (כגודל ההפתעה כך גודל המחדל, כמובן), בייחוד לאור העובדה שהצבא היה דרוך לתקיפה אפשרית, אך לא ידע באיזו עוצמה ובאיזה היקף.
דרורה חבקין, שחרשה בזמן המלחמה את המוצבים עם הגיטרה שלה בשירי הפולקלור שלה (אלבומי "שירי הרחוב" שלה הפכו ללהיטי ענק בסוף הסיקסטיז) ושירים שיצרה לאחרים ("לילה טוב", "וחרב אין ביד דוד", "כל המילים האוהבות" ו"כל היונים") – הושפעה מאד מהמראות הקשים שחוותה ומהשיחות והמפגשים עם הלוחמים במוצבים השרופים ובבתי החולים.
חבקין, שתמיד הייתה דעתנית ופעילה חברתית, רצתה להוציא את הזעם ואת התחושות שבה בשירים, אך חיפשה את התמלילן הראוי או ליתר דיוק הנכון לעשות זאת. התפנית אירעה מכיוון מפתיע: במכולת השכונתית בתל אביב פגשה חבקין במקרה את עידן סובול (אחיו הצעיר של יהושע סובול), שבאותה עת כתבה ספרי שירה ועבד בלשכת עורכי דין. באותן פגישות מקריות במכולת סיפר לחבקין על חוויותיו כלוחם במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים. כשסובול הביא לה מחברת עם שירים מחאתיים שכתב על הצבא מחויותיו האישיות – היא החליטה שהיא רוצה להלחין, לשיר ולהקליט אותם.
אפשר למצוא נקודות הזדהות רבות מהאלבום לאווירת הכעס שהתרחשה 50 שנה אחרי, ב-7 באוקטובר, וחלק משירי אלבום המחאה הגדול הזה של חבקין (שרק עשרות שנים אחרי שיצא לאור זכה לעדנה מחודשת דרך יוטיוב ולהערכה הראויה, אם כי עדיין מכירים אותו מעט מדי אנשים) רלוונטיים גם לימינו, אבל אני בוחר לעסוק בשיר "רקוויאם" שמילותיו הכי מתנגנות במוחי בשבעת החודשים האחרונים.
בקול מלנכולי ומלא כוונה (ונשמה) שרה חבקין על האווירה שמחלחלת בנשמה אחרי שמלחמה נגמרת: השגרה אינה אותה שגרה, התקווה לא אותה תקווה, החיים לא אותם חיים. מי שחווה את המלחמה (ולא משנה אם זו או קודמותיה) – לא יהיה לעולם אותו אדם, גם אם ינסה לחזור לתלם, זה עדיין יהיה שונה. אווירה קודרת זו שבשיר מאד אותנטית ונכונה גם היום.
"נתחבא ככה סתם ונראה מה ייצא" | ליאת שניידר על השיר "המנון לאדישות" של ערן צור
מוזיקה היא אחת האהבות הגדולות שלי בעולם הזה. היא תמיד שם, כשרע וכשטוב, כשקשה וכשקל, כשעצוב וכששמח. היא מחזקת, מנחמת, מהווה מקום מפלט תמידי. אבל אחרי הזוועות שהתחוללו ביישובי הדרום והעוטף ב-7 באוקטובר, אפילו במוזיקה אי אפשר למצוא נחמה. הכל אחר, שונה, כואב, מדמם, שבור. כל דבר בחיים מקבל משמעות שונה מאז אותה שבת שחורה. גם השירים.
השיר "המנון לאדישות" (מתוך האלבום "עיוור בלב ים", 1995) של ערן צור שנכתב והולחן על ידי ארקדי דוכין (שני מוזיקאים שאני מאוד מעריכה ואוהבת), כמו נכתב על ישראל של 7 באוקטובר ומתאר את מה שקרה פה לפני.
המתקפה הרצחנית והאכזרית של חמאס הותירה אותנו המומים ומרוסקים. בטראומה. מאז אותה שבת מקוללת אין יום שבו אני לא אומרת לעצמי: "אני לא מאמינה שזה באמת קרה, שזה באמת קורה לנו. לא מאמינה שיש אנשים שעדיין לא חזרו מהתופת". והעולם ממשיך. ועם ההלם, הכאב הנורא והצער הגדול, הזעזוע והקושי להכיל - מגיעים הכעס, האכזבה, תחושת ההפקרה. איך היו סימנים, היו רמזים, היו התרעות, היו הוכחות - ולא ננקטו שום אמצעים כדי למנוע את המתקפה.
"נתחבא ככה סתם ונראה מה ייצא", שר צור, במשפט שלא היה יכול לתאר טוב יותר את תרבות ה"סמוך" וה"יהיה בסדר" הנהוגה בישראל, שהוכחה הפעם במלוא קטלניותה.
"לא ניגע בבשורה, האמת אסורה", ממשיך צור, במילים שמשקפות מאז אותו יום ארור את ההתעלמות מכל תמרורי האזהרה, השאננות, הזלזול המשווע בתצפיתניות, היהירות והזחיחות של הדרגים הגבוהים. של אלה שחרצו את גורלן של אותן חיילות, ואת גורלם של חיילים, של אזרחים, של זרים, של משפחות, של תינוקות, של ילדים, של מבוגרים, של קשישים, של מבלים, של בעלי חיים חפים מפשע. באדישות. כמה כשלים, איזה מחדל. זה פשע. את כל הגיהנום הזה אפשר היה למנוע אם רק מישהו היה מקשיב.
בפזמון שר צור:
"ונצוף על המים
עצובים אך עדיין
צעירים ותמימים
בינתיים
ונדחה את היום
בוא נביט בעיניים
ונספוג לא נבלום
צעירים ותמימים
לנצח"
"המנון לאדישות" אחרי טבח 7 באוקטובר כמו מתכתב עם המציאות שנכפתה עלינו. הוא מדבר על תמימות, על איך חשבו פה שזה לא יכול לקרות, על קונספציה שקרסה, על עצימת עיניים שזועקת לשמיים.
וכל אלה? כל אלה גרמו לנו "לספוג, לא לבלום", כדברי השיר. לא לבלום את המתקפה ששינתה את פני ישראל, שהשאירה חלק גדול מאוד מקורבנותיה צעירים ותמימים. לנצח.
אנחנו מרמים בעיקר את עצמנו | אורי מינץ על השיר "זן נדיר" של קורין אלאל
יש שירים שמרוב שהם חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו כאן, הם הופכים עבורנו למעין מיתוס ישראלי, משהו שתמיד היה ותמיד יהיה. ואז, כשמגיעים אירועים מטלטלים כמו ה-7 באוקטובר, גם המיתוס מקבל פתאום זווית אחרת.
זה קרה לי לפני כחודש. בחול המועד פסח שודר בכאן 11 המופע "חברים שרים קורין", בו מיטב אמני ישראל הצדיעו לקורין אלאל (שבעצמו היה חידוש למופע בקונספט דומה מ-1998). לקראת הסוף עלתה לבמה נגה ארז וביצעה (באופן לא מוצלח) את "זן נדיר".
"זן נדיר" הוא אחד מאותם שירים לא רבים שמשתייכים לקטגוריית המיתוס. מיותר לציין איזה שיר ענק הוא, ואיזה זינוק הוא הביא לקריירה המופלאה גם כך של קורין. אבל דווקא באותו צהריים של חול המועד, מול הגרסה הלא טובה של ארז, פתאום נפל האסימון. פתאום קלטתי איך כמעט כל שורה בטקסט שכתב מאיר גולדברג מהדהדת את האסון שעברנו, כאילו נכתבה יום אחריו ולא 31 שנה לפניו.
"נצמדים לקירות הבתים", "חופרים מקלטים", "אנחנו נמלטים ממסיבה משוגעת", "לא ברור מה נשאיר אחרינו, מלבד הפחדים" - שורה מצמררת אחרי שורה מצמררת. אבל השורה שמותירה את הזעזוע העמוק ביותר היא דווקא "אנחנו מרמים בעיקר את עצמנו, לא עיוורים, אבל לא מביטים". עשר מילים שמתמצתות את המחדל הנוראי, את תחושת היהירות הבלתי נסלחת, את ההפקרות ואת הזלזול בחיי אדם, יותר מכל מאמר פרשני מפורט שפורסם מאז 7/10.
הביטוי "עדיין רלוונטי" הפך כבר לקלישאה חבוטה בנוגע לשירים ויצירות מהעבר. אבל "זן נדיר" הוא לא רק "עדיין רלוונטי" לחיים שלנו. הוא פשוט החיים שלנו כאן.
את הדמעות קשה להחזיק בפנים | רחלי קירמה על השיר "מנעי קולך מבכי" של עידן רייכל
המשפט "מנעי קולך מבכי" נכתב במקור בספר ירמיהו (ל"א, ט"ו) - העוסק ברובו בנבואות חורבן - על רחל אמנו: "כה אמר יהוה מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעלתך נאם יהוה ושבו מארץ אויב, ויש תקוה לאחריתך נאם יהוה ושבו בנים לגבולם".
רחל מיוצגת בספר ירמיהו כאם המבכה על בניה הזקוקים לרחמים - בני ישראל. גם בימים האלה, מאז ה-7 באוקטובר, בוקר חג שמחת תורה, רבות האימהות שבכות על בניהן ובנותיהן, נשים על בעליהן ובנות על אביהן שלוחמים בצפון ובדרום, ושנחטפו לעזה - בתקווה שישובו לגבולם.
השיר הזה של רייכל יצא בשנת 2008, ונכתב ככל הנראה על השבתם של החיילים שהיו חטופים אז, אלדד רגב, אהוד גולדווסר וגלעד שליט, והוא זוכה לקבל משמעות כבדה מנשוא גם בשנה זו, 16 שנים מאוחר יותר.
את הדמעות קשה להחזיק בפנים כשברקע נשמעות המילים: "הרי קרבה היא השעה עד ששדוד בזרועותייך ייפול בסוף הדרך, כשישובו לגבולם". וממש אפשר להרגיש, פיזית, את הלב נחצה לשניים תוך דמיון פניהם של 132 חטופים שעדיין מוחזקים ברצועת עזה.
תמיד בית | מיכל קדוש על האחיות המוצלחות שלי
השנה היא 2016. בדיוק השתחררתי, כשהגיחה אל המסך 'האחיות המוצלחות שלי. קומדיה שהיא בעצם תמצית הישראליות של כל אחד מאיתנו, לא משנה מתי הוא נולד ומה הוא חושב על דירת שותפים, עבודה של מבוגרים, או בוסים שהפכו לשנואי נפשנו. ככה פשוט.
למקרה שטרם צפיתם בפלא שיצרו נועה ארנברג וגלית חוגי וביים גורי אלפי, אורית (דנה אברהם סמו), האחות הבכורה מבין שלוש, מורה המנסה לשמש דוגמה אבל תקועה בארון יותר מדי זמן, נטלי (נלי תגר), קלולס שמגלה שעליה לעבוד כדי להתפרנס, והשלישית - מור (טס השילוני), חיילת בתפקיד נידח ובבסיס נידח עוד יותר, שהמפקד שלה יצור בלתי נסבל ואהוב בו זמנית. רוני למי ששאל (גל תורן) בתפקיד מופלא.
כבר בהתחלה מגלים שההורים שלהן לא ממש דואגים לשלישייה, בלשון המעטה, ומחליטים לעזוב את ישראל ולהשאיר אותן לבד, למרות שברור שמדובר בחוסר אחריות. לאורך שלוש העונות, (הרביעית הצטלמה לא מזמן אחרי עיכוב בעקבות הקורונה) עוברות אורית, נטלי ומור את מבחני החניכה שהחיים מציבים לכולנו. ותכפילו במאה.
אתם תיזכרו ברגעים הללו בצבא שאתה לא מרגיש חוד החנית, באפסיותך כצעיר מול מערכות מסואבות, בניסיונות להיות בורג גם כשזה נראה הדבר ההגיוני האחרון לעשות. וגם אני, כחלק מבניית עולמי, מצאתי את עצמי מתחברת כל פעם לאחות אחרת. גילוי נאות: בימי 2016, ולפעמים גם היום, נטלי היא אני בגרסת הבמאי שתמיד חיפשתי.
לאחרונה פצחתי בבינג' מההתחלה. שוב נצצו עיניי, בדיוק כמו לראשונה, אבל חשתי מועקה שלא הרגשתי בעבר. מועקת ה־7 באוקטובר, אתם ודאי מכירים. ההנאות הפשוטות שלנו, כמו נטלי שאכלה במבה על המיטה באמצע היום, מור שנתקעה בשק"ם וטחנה עם חברתה ליזו (עדי חבשוש) את כל הבא ליד, ואורית שעברה ללוד כדי לגלות שכל מה שחיפשה, אקא קארן (גילי סער) היה בדיוק איפה שהשאירה אותו. הכל נראה רחוק, כאילו אין לנו לגיטימציה ליהנות מהדברים הבסיסיים. ההתרגשות, האכזבות שאחרי שנים אתה מתפוצץ מהן מצחוק, הסיפורים מהצבא שיכולים לגרום לך לחייך שבוע.
הכל נראה אחרת. וזה בסדר. יום אחד נוכל ליהנות שוב מהדברים הקטנים, ממה שמייחד אותנו, וגם מטלוויזיה טובה, חדה כתער וגאונית כמו זו, שאני עדיין מרגישה כאילו היא מדברת מגרוני. עד שכל החטופים והחטופות יחזרו, עד שנוכל באמת לעכל, 'האחיות' היא עודנה בית עבורי. כעת זה בית אחר, אבל חם שם בדיוק כמו בפעם הראשונה.
תחושת הזרות בחו"ל מחזירה אותנו הביתה | עידו לזרי על הסדרה "ברלין בלוז"
הסדרה "ברלין בלוז" עלתה ל-yes לאחר אסון ה-7 באוקטובר, אך צולמה חודשים קודם לכן. טליה ויונה, זוג שעובר לברלין עם ילדתם בעקבות הזדמנות בקריירה של יונה - הצעת עבודה כנגן אבוב בפילהרמונית של ברלין. יונה וטליה מנסים כל אחד בדרכו להשתלב בחברה הגרמנית ועוברים חוויות התאקלמות מקבילות.
יונה מושקע ומאותגר מבחינה מקצועית וטועה לחשוב שחברי התזמורת מקבלים אותו. מסתבר שהוא שגה בהבנת הקודים החברתיים, למשל כשמנהליו קוראים לו לשיחת בירור חמורה על ”התנהגות בגסות רוח“ כשהשתמש במכונת הקפה.
יונה אמנם מוזמן לאירועים חברתיים ובעוד הוא חש שהשתלבותו טובה, הוא נחשף לבסוף להערותיהם הגזעניות של חבריו לתזמורת ומתוודע לכך, שחלקם הצביעו למפלגה השמרנית ביותר בגרמניה שעמדתה נגד הגירה. העצב גואה בו כשהוא מוזמן לנגן בגן ילדים של בתו ובוחר לנגן את ’ימי בנימינה‘ ולפתע הוא פורץ בבכי בלתי נשלט. ההתפכחות מחלום ההגירה וההשתלבות הובילו אותו לאכזבה.
במקביל, האכזבה של טליה שמצליחה ליצור תקשורת חברתית מוצלחת רק עם ישראלים. היא בדיסאוריינטציה ברחובות ברלין ואינה מוצאת רוגע והשראה על מנת להתמקד בכתיבה. תחושת הזרות כלפי הסביבה משפיעה גם על היחסים הרומנטיים של טליה ויונה.
ברלין בלוז מתחילה בבחירה התמימה להשתלב בעולם המקצועי כשווים בחו“ל. הזהות הזרה יוצרת ריחוק ודחייה כלפי טליה ויונה על ידי החברה הגרמנית ואינה מאפשרת להם להשתלב כפי שחלמו.
יש משהו רומנטי ומסקרן ברצון להשאיר הכל מאחור ולעבור לארץ אחרת. תחושת הזרות בחו"ל מחד והמציאות הישראלית המשפחתית והמלכדת מאידך, מחזירה אותנו הביתה. הסדרה מקבלת משמעות חדשה לאחר אירועי 7 באוקטובר, שעוררו תחושות ניכור של התא החברתי הישראלי לעומת העולם הנאור לכאורה, שעשוי לעיתים לטמון בחובו גם שנאה ואנטישמיות.
לחיות את הרגע ההוא שלעולם לא נצליח למחוק | דביר חזן על השיר "נהדר" של יסמין מועלם
כתוב על זה בכל העיתונים / ואנחנו ממשיכים אותו דבר
חשבתי וואי זה פחד אלוהים / ושכחתי שהרגשתי ככה כבר
כל העיר אורות מהבהבים / השם של השלישי היה מוכר
ראינו את הכול בסרטונים / התחבקנו בספה עד מאוחר
קשה להאמין, אבל המילים האלו, שנוגעות בעצב החשוף של כל ישראלי מאז אירועי השבעה באוקטובר, נכתבו הרבה לפני אותה שבת איומה. השיר "נהדר", שיצא בדיוק לפני כשנה כחלק מ"אין עולם", אלבומה השני של יסמין מועלם, מצליח לתאר באופן מצמרר את אותן שעות נוראיות בהן ישבנו מול מסכי הטלוויזיה וערוצי הטלגרם (לפחות ברי המזל שבינינו) וחזינו איך המדינה מתפוררת לנו בין הידיים.
אבל דווקא במרוץ "מה יהיה שיר המלחמה" שהתקיים מאז, איפשהו בין "חרבו דרבו" ל-"לצאת מדיכאון", התברג לו לרשימה שיר אחר של אותה מועלם - "יהיה טוב". אולי בגלל המסר האופטימי שלו, אולי בגלל האופן שבו הוא מתרכז בעתיד, ולא בהווה.
כאן, מבחינתי, מגיעה הגדולה של "נהדר". כי הוא מתעקש לחיות את הרגע ההוא שלעולם לא נצליח למחוק. כי לפני שנוכל להתקדם הלאה ולהשלים עם מה שהיה, עלינו קודם להתמודד עם הטראומה. כי אין באמת דרך להמשיך את החיים, כשהתחושה הקיימת היא שהם נעצרו באותו מקום.
מי ייתן ונחזיר חטופינו, נפיל ממשלתנו וננצח אויבנו (כן, דווקא בסדר הזה). רק אז, כמאמר השיר, נוכל באמת לשבת רגל על רגל עם משהו קר - ולהרגיש נהדר.
כולנו מחכים למשהו גדול יותר משניתן לתאר | אספיר איובוב על השיר "משהו" מאת רחל חלפי
כולנו מחכים למשהו. עוד לפני המלחמה חיכינו. כל אחד והחיים הקטנים שלו, בהם הוא מחכה לאירוע הקטן הקרוב שישנה את חייו לעת עתה. את ההמתנה האינסופית למשהו, לא משנה מה, העיקר שיגיע כבר - כולנו מכירים היטב. רחל חלפי היא משוררת ישראלית שנולדה לפני קום המדינה ועדיין עושה חיל בעולם השירה הישראלי, כשאת ספרה האחרון (לעת עתה) הוציאה ב-2023. את הרגש הקולקטיבי של ההמתנה חלפי הצליחה לתאר בשירה ״משהו״ שנוגע לי עמוק בלב. כי גם אני בן אדם אנושי, גם אני כמו כולם רק מחכה שהעולם יאיר לי פנים.
בעבר, לפני השביעי באוקטובר, מצאתי את עצמי מחכה המון, לסתם דברים. מחכה בתור לדואר, מחכה לפשטידה בתנור, מחכה שהאוטובוס יגיע, מחכה שהרמזור יתחלף, מחכה שסוף השבוע יגיע, מחכה להגשים את החלומות שלי. בחצי שנה האחרונה נדמה שכבר אין המתנה סתם. כולנו מחכים למשהו גדול יותר משניתן לתאר או להסביר. מחכים לחטופים שיחזרו, מחכים לבשורות טובות על החיילים שנמצאים בסכנת חיים, מחכים שהמשפחות המפונות יחזרו לבתיהם, מחכים שהעולם יבין את המצב המורכב, מחכים שהטוב יגבר על הרע. אנחנו לא יודעים למה, אבל אנחנו מחכים, מחכים שמשהו בתוכנו יבקע. העולם יודע שאנחנו מחכים לו, כבר יותר מאלפיים שנה.
כאילו נכתב על כוכב אחר | גל גביש על השיר "סתלבט בקיבוץ" של פול טראנק וג'ימבו ג'יי
השיר "סתלבט בקיבוץ" הוכתר בקרב חוגים מסוימים בחברה לשיר הסאחי ביותר שנכתב בעברית, אבל מדובר בגדול בטקסט שכל קיבוצניק יזדהה איתו. הנגשת ההבדל בין העיר לכפר, הגעגוע למרחבים, וההבנה שאולי בניינים אפורים הם לא בשביל מי שרגיל לנופים ולטבע. מדובר בהמנון. באופן אישי, השיר דייק לי את חווית המגורים בשכונת הצעירים כשעזבתי את בית ההורים. זה סמל. אני חושבת שגם פול טראנק חשבו ככה. הסולן שגר בקיבוץ בעוטף, הלהקה ממשגב שבצפון והראפר ג'ימבו ג'יי שעבר לעוטף עזה. הם הבינו על מה הם שרים, כי חיו את המילים האלו הלכה למעשה.
ואז הגיע השביעי באוקטובר. מטחים כבדים, בתים שלמים נשרפו, משפחות שלמות שנמחקו, וילדים, זקנים, מבוגרים, נשים, גברים, אמהות אבות, וצעירים נחטפו. פול טראנק התקשו לשיר אותו אחר כך, גם כשהקהל היה מבקש. באחת ההופעות הסולן ביקש מהקהל לעזור לו כי היה לו קשה לו מידי. אני מבינה אותו. זו טראומה.
קיבוץ הוא צורת התיישבות שנמצאת לאורך כל גבולות הארץ, ואני מניחה שלכל אחד מאיתנו עבר בראש "מה היה קורה אילו". כנראה שאת הטראומה שלי כמפונה עוד לא עיבדתי, כי כשאני חושבת על השיר-המנון הזה אין בי עצב, פחד, חרדה או חרטה. הוא פשוט נראה לי רחוק. רחוק מהחיים שלי עכשיו, רחוק לגמרי מהמשמעות שהייתה לו, כאילו נכתב על כוכב אחר ועל רגשות שאני כבר לא מרגישה.
אבל אין בי ספק, אני מקווה להרגיש בקרוב שוב את מה שהשיר הזה גרם לי להרגיש: שווה, בטוחה, ואולי גם קצת מובנת. מחכה לשמוע אותו שוב ברדיו, לצחוק על עצמי שאני סאחית, ואז להגביר עד הסוף ולשיר את כל המילים בקולי קולות בדרך לג'אם ביום רביעי בפאב ה"פטריה", שכרגע מפונה.
שנראה את החטופים סוף סוף עומדים בשער | ליעד ורבר על השיר "עומד בשער" של עמיר בניון
השיר "עומד בשער" של עמיר בניון פרט לי על מיתרי הלב עוד כשיצא בשנת 2008. כיוון שהשיר ראה אור בעת שגלעד שליט שהה בשבי החמאס, התפיסה הרווחת (והמוטעית) היא שהשיר נכתב כקריאה לשחרורו של שליט. אך למעשה, בניון מספר, כי בפועל השיר נכתב כתפילה לביאת המשיח.
מי היה מאמין?! 16 שנה עברו ו"עומד בשער" כאילו נכתב כרמז לבאות - סיוט בלהות. ברגעים אלו, עדיין מוחזקים 132 חטופים שזועקים מתחת לאדמה שנוציא אותם. אז בין אם מדובר בזעקה לביאת המשיח, או זעקה למען שחרור החטופים - "עומד בשער" מסמל את צו השעה.
בין שורות השיר, בניון כתב: "ראיתי מלאכים עורכים שולחן לבן המלך", "רוחות שמלטפות את העלים" ו-"ראיתי אותך, זה לא חזיון תעתועים". השולחן כבר ממזמן ערוך ומוכן לשובם, 'חגגנו' כבר יותר מידי חגים בלעדיהם. התקווה לשחרורם היא כמו רוח שבאה והולכת וכל שמועה על עסקה היא כמו חזיון תעתועים. עוד נכתב בשיר: "שמעתי שהים הכריז על יום שמח" ו-"ראיתי את הכוכבים והירח מרקדים". ובכן, האסוציאציה הראשונית שלי משורות אלו, הן החטופים לא חוו כבר מעל לחצי שנה יום שמח ובטח שלא ראו את השמש ואת הירח.
"לא נשארו כלים כדי שנוכל אותם לשבור", "אנחנו לא יודעים מי פה צלול מי השיכור". ממשלת נתניהו 2024, מבחינתי שורות אלו מוקדשות לכם. השארתם אותנו חסרי אונים, בלי כלים יותר לשבור, תגידו לנו אתם – מי מכם צלול ומי שיכור? אך יש גם אופטימיות גדולה שמסתתרת ביצירה. בתוך השורות: "דמיון יחתום הסכם שלום עם מציאות", מסתתרת תקווה שאל לנו להרפות ממנה. כלומר, מי ייתן ודמיון אכן יחתום הסכם שלום עם מציאות = שעסקת החטופים תצא לפועל ונראה אותם סוף סוף, עומדים בשער.
"איך לא עצרה אותם חומה או רצועה" | דניאל גולדפינגר על השיר "במקום בו אני גר" של ג'ימבו ג'יי
השיר הזה נכתב שבעה חודשים לפני השבעה באוקטובר ולמרות שהוא נשמע כאילו חזה את העתיד, הוא בסך הכל מתאר בפשטות את החיים המורכבים בעוטף עזה. זה שיר שנכתב על הבית בקיבוץ, אבל כעת הוא מקבל משמעות חדשה ומצמררת. עומר הברון (ג'ימבו ג'יי) כתב את השיר בשנה שעברה בביתו בקיבוץ אור הנר. מתוך מבט אל העוטף, הוא תיעד במילים את המציאות הבלתי נתפסת של תושבי האזור. הברון כותב על המקלטים והמיגוניות, שהפכו בדיעבד לאחד הסמלים הבולטים ביותר של השבעה באוקטובר, כשמנגד הוא מזכיר את הכלניות האדומות שמבטאות את היופי וההתחדשות של הטבע בנגב המערבי.
"במקום שאני גר, זכינו במדליה מזהב בריצה לחדרים מבטון. אלופי עולם במציאת פתרון למרחק קצר, הסיפור הזה הוא מרתון. במקום שאני גר, ראיתי שלט של צבע טרי על דלת מקלט פצוע. וראש המועצה ביקש שנצייר כלניות בצבע אדום, מישהו אמר שזה צבוע"
הברון הוציא בעבר מספר שירים שעסקו בחיים בעוטף עזה, כמו 'בומים', 'עזבנו את תל אביב' וכמובן 'סתלבט בקיבוץ', שקיבלו גם הם משמעות חדשה לאור הנסיבות. את השיר 'במקום בו אני גר' מתוך האלבום 'אה וואו', הוא מבצע יחד עם אורית טשומה ואברהם לגסה, שני יוצרים מוכשרים וכוכבים עולים בסצנת הראפ הישראלית. האלבום שיצא בדצמבר האחרון, כחודשיים לאחר תחילת המלחמה, מוקדש לזכרו של גיא אילוז ז"ל, שליווה את הלהקה של ג׳ימבו ג׳יי ונרצח בשבי חמאס בעזה. ראש המועצה שמוזכר בשיר הוא אופיר ליבשטיין ז"ל, שהיה ראש המועצה האזורית שער הנגב ונרצח בשבעה באוקטובר בחילופי אש עם מחבלים בכפר עזה. יהי זכרם ברוך.
נשאר לבד מול הסערה ומוכיח שהוא חזק ממנה | שי רגב ז"ל על השיר "ברוש" של אריאל זילבר
פורסם במקור בפרויקט יום העצמאות של מעריב ב-2021
יש שירים כאלה שהם מוחשיים. שבכל פעם כששומעים אותם הם מעוררים מין תחושה שהם נכתבו כדי ללוות כל שלב בחיים, לעצום עיניים ולהתחיל מעין דמיון מודרך שכזה. השיר "ברוש", שכתב אהוד מנור והלחין וביצע אריאל זילבר, הוא השיר הזה בשבילי - זה שגורם לבטן להתהפך, לגוף להרגיש מלא עוצמה ולפנים לזרוח.
הברוש הזה בשיר, עץ אחד בודד שעומד "בחמסין, בקרה, אל מול פני הסערה" ונשאר חזק מול איתני הטבע. אותו העץ שהכה שורשים באדמה, צמח לגובה והתייצב בגבורה מול כל המכשולים - הוא בעצם הדרך שהייתי רוצה לראות בה את עצמי. החוזק של העץ הוא נמשל להתמודדויות האין סופיות שכל אחד מאיתנו נתקל בהן בדרכו שלו, השורשים הם הבית והמשפחה, וגם כשהעץ הבודד נשאר לבד מול הסערה הוא מוכיח שהוא חזק ממנה.
מעבר למסר הברור שזילבר שר במשפט שחותך לי את הלב: "לו רק ניתן ואלמד את דרכו של עץ אחד", ישנם גם כאלה סמויים יותר, כאשר הרבדים הולכים מתגלים מפעם לפעם יותר. הברוש הירוק והרם דווקא כן מרשה לעצמו להתכופף, יש שיראו זאת ככזה שיודע להילחם את המלחמות שלו, אבל אני דווקא מדמיינת אותו נותן לעצב לקנן בתוך ליבו מבלי להישבר עד שהסערה חולפת והוא שב להזדקף ולהסתכל על הנוף מלמעלה.
מעבר למילים המרגשות, הלחן של זילבר הוא דווקא החלק שהכי מסקרן אותי בשיר. הגאון הזה לקח את הטקסט העדין ונוגה והצמיד לו קצב קופצני שיכול לבלבל ולהישמע כאילו נלקח מתוך קלטת ילדים, וכשהמילים מבצבצות מבעד למנגינה - קורה הקסם. לצערי, הברוש האמיתי בבנימינה עליו כתב מנור בשנת 1973, אמנם שרד את החמסין והקרה, אך נכרת לבסוף כדי לפנות את השטח לבניית מגרש כדורסל חדש. אבל אין סיכוי שנישאר עם הטעם המר. החוזק של העץ הגיע מבפנים, וכשאני עושה את הדמיון המודרך הקטן שלי אני הופכת לעץ היציב והחזק ביותר בעולם. אז תאזינו לשיר, ואל תשכחו לעצום עיניים.
