"מעל 40 שנה אני עיתונאית. עוד מהתקופה שביפרים מדברים היו חידוש ואסימונים היו בכמויות", אומרת הדס שטייף שפורשת מגל"צ אחרי עשרות שנות דיווח פלילי. "בחלומות, ציירת ופסלת - היו העתיד שלי. במציאות? הפכתי לעיתונאית".

הדס שטייף היממה את הקהל עם שיר שכתבה על אמה בכיתה ה: "את בי זו*ה"

"הכל התחיל כשבארץ החלו לצוץ מקומונים. החלטתי להקים מקומון לנשים משלי. מקומון קטן, בגודל של תיק צד לנשים, וכך הכל התחיל. שלוש שנים הוצאתי ירחון נשים, היו בו מדורים שאני יזמתי, כמו מכתבים אסורים. כאלה שכותבים ולעולם לא נשלחים. לימים לקחו ב'לאישה' את הרעיון", היא מספרת.

"בהמשך, היו קשיים בלהוציא את הירחון, שערכתי, כתבתי, והפצתי בעצמי. מעריב קנו ממני את השם נשים. לאישה לקחו מדורים, ועברתי לכתוב ברשת המקומונים של ידיעות אחרונות. לפתע מצאתי עצמי יוצאת לשטח, מתחפשת לדמויות שונות, ומספרת את הסיפור. למשל, קטפתי תותים עם פועלות ערביות, חיפשתי עניים בשרון השבע, נכנסתי למכונית שהבריחה ירקות מהשטחים, אבל הביאה לשם זונות לפרנסה, ועוד עוד", שיתפה שטייף על איך התגלגלה לתחום הפלילים.

על ההתחלה שלה ברדיו, סיפרה: "ב-91 בקשו ממני להצטרף לגל"צ. הם חיפשו כתב באזור השרון. כך התחיל הרומן שלי עם התחנה, עד היום. כיוון שאני דסלקטית, דיסגרפית ועם הפרעות קשב, הרדיו היה כפפה ליד. מהר מאוד, התחלתי לשדר את פינת הפלילים בגל"צ, שהפכה לקאלט. סיפורי גנבים ושוטרים מצחיקים, אותם אספתי מתחנות המשטרה בכל הארץ. הפינה היתה משעשעת, עם הומור".

היא המשיכה: "כך במשך 20 שנה. עד שירון דקל שהתמנה למפקד גל"צ, החליט להעניש אותי וקבר אותה. למה להעניש? כי הוא הכניס פוליטיקה לתחנה. היה לא ישר, בלשון המעטה, והובלתי מרד סמוי נגדו. כיוון שלא יכול היה לפטר אותי, מצא דרך להעניש אותי לכאורה. בעצם? העניש את התחנה. כי לפינה ששודרה בחמש דקות לשמונה, היה שיא של האזנה. ילדים שהיו בדרכם לבית הספר היו צרכנים מכורים".

מדוע את פורשת, האם יש כמה סיבות או שזו עייפות?
"ראשית, הגעתי לגיל פרישה. אלמלא המלחמה, הייתי פורשת כבר בינואר. כמי שהייתה בשטח בכל המלחמות והאירועים בזמני, מהאינטיפאדות, פיגועים, אירועי אוקטובר - אז שרפו את מכוניתי בוועדי ערה, זרקו עלי אבנים ובקבוקי תבערה. העדתי בוועדת אור לטובת מג"ב. אחר כך שוב פיגועים, מלחמת לבנון השנייה - רצתי בין הטילים, שידרתי את האסון בכפר גלעדי, כשגופות החיילים המתים מולי. נכנסתי למלחמה בדרום לבנון למשך ארבעה ימים, כשחיילים נהרגו מול עיני. שידרתי את כל המבצעים בעזה, ועכשיו חרבות ברזל.

"'הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה', אלה מילות השיר שהן כמו שק על גבי לעד. כמות הנרצחים, ההרוגים שנאלצתי לראות, גופות כולל של ילדים מפגועים, ילוו אותי לעד. אז זהו, צריך לקום וללכת. הבטחתי לעצמי מאז ואני מקיימת, שאני לא אהיה מאלה שמפחדים להניח את המיקרופון או המצלמה. זה הזמן לתת לדור הצעיר, לקחת מושכות. אבל אהיה בשבילם לכל סיוע שיידרש. הנסיון שלי, הוא גדול, גדול מידי.

"דבר נוסף מטריד ושגם הוא חלק מהחלטתי ללכת - התקשורת היום, היא לא התקשורת הקלאסית, האמיתית שאליה נשאבתי. על זה אני יכולה למלא עמודים. גם גל"צ, היא כבר לא מה שהייתה פעם. מה שעובר על אמצעי התקשורת, עובר גם על התחנה. דבר אחד נשאר מאז ולתמיד, אהבתי לחיילים. הם באמת באמת אהובים עלי. המפיקים, העורכים הצעירים, הכתבים, הם היו שווים כל רגע שנשארתי. הייתי רק משנה את דרך ההכשרה שלהם. ולא אוסיף".

הוצעו לך כבר תפקידים אחרים? את יודעת לאן פניך? מדמיינת את יומך הראשון בלי להיות צמודה לפלאפון ולביפר?
"כיוון שאני אדם יצירתי, אני מומחית בלהמציא את עצמי מחדש, הראש מלא מלא רעיונות. החיים הבאים יהיו מלאי עשיה. ראשית, אחרי למעלה משלוש שנים של צילומים, ב-25.5 מוצאי שבת, יוקרן בפעם הראשונה, הסרט שנקרא 'אפקט שטייף'. מפיק צפריר קוחנובסקי, בימאית גולי שלז, הבעלים 'יס'.

"הסרט שהוא כמעט סרט קולנוע מספר את הסיפור שלי כמי שנלחמה כל חייה בהטרדות מיניות בעיקר במקומות עבודה. כל הפרשות הגדולות שחשפתי בחיי העיתונאים, עוד טרם me too יסופרו בסרט. הקשיים, המאבקים. מפרשת עמנואל רוזן, הייתי הראשונה אי פעם ששידרה נגד קולגה, ועד פרשת אפי נוה, שעוד תלווה אותי שנים אחרי הפרישה. פרשה שעוד ידובר בה רבות. עיתונאית שהצדק הוא נר לרגליה, ולכן לא בקונצזוס, ומוצאת את עצמה, אני כמובן, במלחמות אין סופיות. בעצם? הרבה יותר ממה שיכול סרט להכיל.

"עוד לא ראיתי את הסרט, לא בטוחה שאראה אותו בפרמיירה. לא כל כך אוהבת לראות את עצמי מצולמת. הסרט יוקרן במסגרת דוק אביב, ויתחרה על הקטגוריה של אנשים שהשפיעו על המדינה. האם יש סיום ל-40 שנות קריירה טוב מזה? ושוב, מה שלא נכנס, ייכנס בסדרה שנכתבת. ועוד עוד.

"אני לא מרגישה שחוקה, אני מסוגלת לרוץ בשטח עוד שנים ארוכות. אבל כפי שאמרתי, יש זמן שצריך ללכת. ועוד ארוץ בשטח לא מעט, הרי אני עם אף ארוך שלא נותח, והכל מסקרן ומעניין אותי. אני רואה, לא מסתכלת, רואה מה שאנשים אחרים לא רואים, תרתי משמע. ורוח, גוף ונפש לא ניתן לכבות. גם לא הגיל".

היית ואת עדיין סמל למקצועיות ובזעקת הנשים שנפגעות מינית, איפה זה עומד היום? מה דעתך על כאב הנשים השבויות? עד כמה תרמת לדעתך לתחום?
"הסרט 'אפקט שטייף' מדבר על המאבקים שלי בהטרדות מיניות ואונס. אני לא רק מקשיבה, אני עושה. אני מלווה, אני חלק מכל אחת ואחת שפנתה אלי. לא ממהרת לפרסם. קודם עוזרת, מלווה, כל מה שצריך. הנפגעת בעיניי היא החשובה, לא הפרסום. לא מעט עיתונאים הרסו חקירות וסיכוי לעונש לפוגע, כי מיהרו לפרסם. לא נשמו. אני אחרת. אמשיך גם בלי להיות עיתונאית. מה שיצטרך פרסום, יפורסם. ובגדול.

מה הביקורת העצמית שלך על מילוי תפקידך - לטובה ולרעה?
"לצערי הרב, אני המבקרת והמעבידה הכי קשה שלי עצמי. לא פשוט. לא מסוגלת לעשות פוסט מורטום על השידורים שלי, תמיד יש לי פגמים שהייתי מתקנת. מעבידה? אני בוסית קשוחה של עצמי, לא מוותרת. למשל החלה מלחמת חרבות ברזל, הייתי חצי יממה בחו"ל, מיד עשיתי שמיניות וחזרתי ארצה. שעה אחרי הנחיתה כבר הייתי בעוטף עזה. כמו חפ"שית, מסתובבת בתופת.

"אחרי עשרה ימים של גיהנום, החלטתי לעלות צפונה. היה חסר לנו כתב שטח. אף אחד לא שלח אותי, לא ביקש ממני, אני על דעת עצמי הגעתי, מצאתי משפחה מדהימה, שנתנה לי צימר לגור בו בבית הלל. במקרה, וכך נשארתי כמעט שבעה חודשים, משדרת מלחמה בצפון. כתבות צבע כל בוקר בגלי צה"ל. אף אחד לא ביקש, אני הרגשתי שזה התפקיד שלי, להביא את קולות הצפון למרכז. בזה אני גאה. לא בשום סקופ או סיפור. בזה שאני גם בגילי, יודעת ששטח זה מהות העבודה".

להיות עיתונאית בין עיתונאים גברים?
"זאת הבעיה, לא הגברים מולם אני עובדת. עיתונאים גברים? לא מפרגנים נקודה. יכולה למלא עמודים שלמים של סיפורים על זה. אני כתבת המשטרה היחידה, שהייתה כל השנים ונשארה כתבת משטרה. נשים לא מחזיקות מעמד בתחום. עוזבות אחרי כמה שנים. להגשה או תחומים אחרים. אני נאחזתי בשטח. בדיוק כמו כרמלה ממנשה. היא בצבא, אני במשטרה. אין אישה עיתונאית שלא מוטרדת מינית. נקודה. אם מילולית ואם פיזית. הכל לאוטוביוגרפיה שלי.

"קחי רק את פרשת אפי נוה, שעוד ידובר בה. מי מהר לתקוף אותי, לפרסם דברי בלע, ממה שהאכיל אותם נווה עצמו? העיתונאים. קראו לי פורצת, מתחו ביקורת על הפריצה לטלפונים, ואני? מעולם לא פרצתי לשום טלפון, לא החזקתי בניידים מעולם. הם היו במעבדה, ומי שפרץ אותם הוא זה שלקח אותם בשליחות אשתו לשעבר של אפי נווה. תעשי גוגל ותראי שעד היום, קוראים לי פורצת. אבל לצלצל מבלי שאיש ידע ולבקש ממני חומרים? ידעו גם ידעו. לא קיבלו. תראי מי מגיע להעיד לטובתו של נוה במשפט הנזיקין שהוא תבע אותי? כתב המשטרה לשעבר בערוץ 13. מה צריך יותר?".

על מקצוע של כתב משטרה היום, אומרת שטייף: "הכי מצחיק אותי, כתבי משטרה של יום וחצי שיושבים באולפנים או ברדיו מנתחים ומבקרים את המשטרה. בלי שהם יודעים עליה כלום. נותנים ציונים לקצינים שהם בקושי יודעים מה דרגתם. העבודה העיתונאית היום היא בעיקר העתק הדבק, גם אני חוטאת בזה כי אין ברירה. גרוע מזה. כולם נהיו פרשנים. מה שמעניין זה מה יש לערוץ המתחרה. מפרסמים כדי לנצח לכאורה את הכתב המקביל, אבל לא בשביל הסיפור. כל רסיס מידע שולי שכתב מביא, הופך בלעדי, סקופ ועוד. מה שהפך את המילים לחסרות משמעות, חסרות כוח. סתם. בלעדי, ראשון ועוד, הפכו מילים ריקות מתוכן.

היא מוסיפה: "אין עיתונאי שלא מופעלים עליו לחצים, זאת המהות. להוריד אותך מסיפור טוב, אבל רע למסוקר, ועוד. חוק אחד יש לי. אני מחויבת למקור שלי. אם הוא מתחרט ולא רוצה שהסיפור שנתן יפורסם. הוא לא יפורסם, גם אם הוא הסקופ הכי גדול לאותה שנה, או בכלל. אין סוף סיפורים איבדתי ככה. אבל? נשארו לי מקורות מאמינים. וזה שווה. הלחצים הכי כבדים, שהופעלו עלי אבר, היו מצד ירון דקל. עשה הכל כדי שפרשת סילבן שלום לא תפורסם. וגם על זה פרק שלם בנפרד".

לסיום?
"אסכם בזה שהסרט 'אפקט שטייף', מספר את סיפור מלחמותי בהטרדות מיניות של בכירים בארץ. אסכם בזה שלעד אלחם נגד עוולות, נגד מושחתים, לא משנה איפה אהיה. אסכם בזה שכל טעות שלי, לא נעשתה במזיד. לעיתים מחוסר ניסיון והרבה בגלל חוסר ניסיונם של עורכיי. אסכם בזה שגם אחרי 40 שנה, אני לומדת על עצמי ועל עבודתי משהו חדש שלא ידעתי. אסכם בזה, שאני שוטטת דם ממה שקורה לארץ שאני כל כך אוהבת. על המשטרה שליצן פרובוקטור לא ראוי יושב לה על הראש והזנב והורס כל חלקה טובה. ואני יודעת, ומרגישה, שעוד נכונות לי מלחמות ארוכות. למען המדינה ולמען הצדק, ועוד אשלם מחירים. אבל? אהיה שלווה".