כתיבת ביקורת על מופע שנכתב על שבעה באוקטובר היא משימה מורכבת בערך כמו כתיבת מופע קברט סאטירי על שבעה באוקטובר. "ברבור שחור", הקברט החדש של תיאטרון דימונה, מנסה לתעד רגע מאוד לא מצחיק בהיסטוריה שלנו, בדרך הכי יהודית שיש: הומור מתובל בדמעות.
מלאכת הכתיבה על מופע כזה היא מאתגרת משתי סיבות. הראשונה, היא כי קשה שלא לחוש יראת כבוד מול מי שמעז - זמן קצר כל כך לאחר הטבח, לעסוק בנושא בצורה שאינה דוקומנטרית. מי שהצליח להרכיב ולו משפט אחד יצירתי על שבעה באוקטובר, ראוי למחיאות כפיים. הרבה מאיתנו - הכותבים, איבדנו את המילים בשבת ההיא, ועדיין מנסים לתמלל את האימה.
מנהל התיאטרון הערבי-עברי ביפו: ״חשוב להוכיח שאפשר לקיים חיים משותפים״
ההצגה ששואלת מה שאף אחד לא מעז לשאול אחרי 7 באוקטובר | ביקורת
שנית, כתיבה זמן קצר כל כך לאחר האירוע, היא בהכרח נטולת פרספקטיבה. פרספקטיבה מהסוג שמגיע רק אחרי שהאבק שוקע שוב, חסכי מידע מתמלאים והחשיבה הצלולה חוזרת. היכולת של כתיבה בזמן אמת להביא תובנות מעמיקות היא מוגבלת, אבל זה לא אומר שתוצר תרבותי כזה אינו חשוב או ראוי, לא רק לצופים - אלא גם ליוצרים שלו, שעברו (אני מתארת לעצמי) תהליך של ריפוי מסוים עם העיבוד של הקברט. אני כמובן, לא אחסוך בביקורת, אבל חשוב היה לי להבהיר את שתי הנקודות האלו.
אז אחרי ההקדמה, איך היה הקברט?
ובכן, היו בו חלקים מוצלחים יותר, ופחות. שני מערכונים מוצלחים, לטעמי, היו אלו שדימו את הקשר של התושב עם המדינה לקשר בין לקוח לחברת הסלולרי שלו. כולל השיר המעצבן ברוח "שיחתכם חשובה לנו".
האזרח הפשוט מטורטר בין שלוחה לשלוחה ומתחנן לסיוע כלכלי אחרי הטבח, בעוד המדינה (בגילומה המבריק של חנית כהן מוריוסף) מקטינה את מימדי האסון ועושה הכל כדי להוכיח את אי יעילותה. המערכון הזה עובד מכיוון שהחוויה הזו של ההמתנה האינסופית למענה אנושי מוכרת לכולנו, והיכולת להמשיל את המחדל הגדול לחוויה היומיומית מאפשר לרגע לחייך. אפילו לצחוק.
הקברט הוא כנראה המדיום הכי מתאים לבחינת האבסורד של החיים אחרי שבעה באוקטובר, ובמובן הזה, הצטיינה בעיני במיוחד ה"פרסומת" לג'ל הכביסה ששובצה בין שיר למערכון. הקונספט פשוט: ג'ל הכביסה מעלים את הכתמים הקשים ביותר - דם, פיפי שעשית בתחתונים כי מחבל כיוון אליך אקדח, וכו'. הפאנץ' מגיע עם הסלוגן הגאוני "טראומקונומיק - ותשכחו שזה קרה".
בגזרת המערכונים הפחות מוצלחים, דווקא המערכון על "הברבור השחור" התפספס. הוא הסביר בצורה די פשוטה את הקונספט של הברבור השחור, וכך גם בעצם מסביר את משמעות שם הקברט. אלא שלהרגשתי הוא היה הרבה יותר "מוח" מאשר "לב". הרגשתי שאני יושבת בשיעור היסטוריה, ולא באולם התיאטרון.
מעבר לזה, משהו בשני הזקנים שמאכילים את הברווזים על שפת האגם הרגיש לי מתורגם. לא שאני אומרת שאין בארץ אגמים עם ברווזים, וזקנים שמאכילים אותם; אבל הסצינה והדיאלוגים גרמו לי לחשוב על הסנטרל פארק בניו יורק, ולא על אגם ירוחם.
מערכון שהיה בעיני מיותר, ואולי זה שנוי במחלוקת, היה "עדותה" של החטופה ניצולת השואה, שמשווה את חטיפתה לשואה. אני חושבת שיוצרים צריכים לעמוד בפיתוי של ציטוט עדויות מהטבח, אלא אם כן הכתיבה מבריקה ממש. זה צריך להיות כלל אצבע לטעמי, מכיוון שלכולנו נצרב בתודעה הדבר האמיתי, בזמן אמת. והדבר האמיתי, המבטים הקרועים מבעתה, צרחות אימה או לפעמים גרוע יותר: לחישות כמעט בלתי נשמעות, גורמות לכל תוצר מעובד להחוויר.
לטעמי, המערכון הזה של ניצולת השואה, היה פחות מוצלח דווקא בגלל שההשוואה מתבקשת. הרגשתי שראיתי את זה לפני כן (בפרק על המלחמה של "היהודים באים"), וגם שם לא הערכתי את זה. אבל אני באופן אישי, כחובבת היסטוריה בדגש על אסונות, לא מעריצה גדולה של העיסוק בשאלה "האם הטבח היה 'השואה 2.0' או לא". אומר זאת בלי שמץ של ציניות, אבל אני בטוחה שהיו מי שהתרגשו בקהל.
הצד החזק באופן די עקבי בקברט, הוא השירים שלו. שיר הפתיחה המעולה שמזכיר שהעולם נגדנו, אבל אנחנו גורמים לעצמנו את הנזק הכי חמור. "נולדנו להורים" נשמע כמחווה או התכתבות עם "ילדי חורף 73", ודווקא בזה עוצמתו. הוא מהדהד כל כך חזק את אותו סנטימנט של שבר וכעס. נדמה היה שאפשר היה להחליף את שני השירים האלו בתקופות, והם היו פחות או יותר הולמים לרוח התקופה. פרט לשינוי אחד מצמרר: כבר שנים, כך נראה לי, שהורים לא מבטיחים לילדים שלהם "כשאתה תגדל לא יהיו מלחמות".
אורי וידיסלבסקי, שיצר את הקברט עם נעמה שפירא, הוא בוגר מלחמת יום הכיפורים. ובשיר הזה הוא מוסיף נדבך על "חורף 73": התבוננות דורית. אם חורף עוסק בדור הראשון שנולד אחרי המלחמה, "נולדנו להורים" מדבר על מעגל הדורות הבאים שיוולדו פה לאלו שהושפעו מהטבח - עשורים קדימה. היום, 50 שנה אחרי יום הכיפורים, הידע שלנו על פוסט טראומה הרבה יותר רחב. המבט הדורי קדימה מהדהד את ההבנה שיעברו עשורים לפני שנבין באמת מה המלחמה הזו עשתה לנו, ומה היא עוד תחולל לאותם ילדים שיוולדו להורים שהיו שם.
קשה לסכם את החוויה שנשארה איתי אחרי הקברט, כי היא כל כך אינדיבידואלית. לא יצא לי לדבר עם חבריי לקהל אחרי המופע, אבל אני מעריכה שכל אחת ואחת מאיתנו חוותה אותו בצורה מאוד שונה. ולכן, למרות שיש לי מחשבות כאלו ואחרות, הענקת ציון "מומלץ" או "לא מומלץ" מרגישה כמעט חסרת טעם.
"ברבור שחור" הוא אוסף של מערכונים ושירים לא אחידים באיכותם, שלעיתים נמשכו יותר ממה שהיו צריכים כדי להנחית את הפאנץ'. הרגעים המוצלחים יותר לא בהכרח ייחקקו לי בזיכרון. ובכל זאת, אני שמחה שצפיתי ב"ברבור שחור", ולו מסיבה אחת: מערכון ג'ל הכביסה גרם לי בסופו לשחרר צחוק רועם, מהסוג שעובר בכל הגוף, כזה שמשחרר הורמונים טובים, וגורם לזקנות מהשורה הקדמית להסתובב ולתת לך מבט שאומר "גיברת, זה תיאטרון פה. לא באנו להנות".
והוא גרם לי לצחוק כשאני חושבת על תמונה מחרידה של בגדים ספוגים בדם, ושתן ומה לא. רגעים כאלו של צחוק מכל הלב הפכו למצרך כל כך נדיר. ורק על זה, על בת הצחוק הזו שהשתחררה ממני, אני שמחה על החוויה.