"מוזיקה בכיף בלי לחפף", כך נקרא הספר שמוציא בימים אלה הפסנתרן יובל אדמוני ומטרתו, כדבריו, להנגיש לילדים את עולם התיאוריה המוזיקלי באמצעות הפיכתו למשהו ידידותי תוך שימוש במשלים המתחברים ל-25 קטעים קצרים שהלחין. ברם, הכיף הכי גדול שלו זה לנגן עם רעייתו טמי בפסנתר בארבע ידיים, כשצמד קנאזאווה-אדמוני שלהם נחשב לאחד הטובים בעולם.
עתה הם באים להעתיר מהידע הרב שצברו על משתתפי "תל-חי", כיתות-אמן בינלאומיות לפסנתר, שייערכו בקונסרבטוריון אריסון בתל-אביב בין ה-4 ל-16 באוגוסט, בניהולו האמנותי של פרופ' עמנואל קרסובסקי ועם הפסנתרן הנודע יבגני קיסין כפטרון.
נסראללה יודע שהוא על הכוונת: המטרה שתהממם את חיזבאללה כנראה נבחרה
מצור אווירי של שבוע: נסראללה הכניס את לבנון לסחרור אכזרי
"תל-חי"? - אכן, ראשיתו של המפעל המוזיקלי המבורך הזה הייתה באצבע הגליל עד שמלחמת לבנון השנייה גרמה להעתקתו למדרשת שדה-בוקר. כעת, מלחמת "חרבות ברזל" גרמה להמשך נדודיו.
כששואלים את אדמוני במה שונה טכנית נגינה בארבע ידיים מנגינת יחיד, הוא משיב: "כמו במוזיקה קאמרית חשובה כאן ההקשבה של הנגנים זה לזה והנגינה ביחד תוך כדי מציאת האיזון הנכון בין הנושא לבין הליווי בהשתתפות צמדי פסנתרנים. בסוף הקורס נגיש קונצרט צמדים בקונסרבטוריון 'שטריקר".
אגב, כמו במקרה של אדמוני-קנאזאווה, או כמו במקרה של יערה טל ושל אנריאס גרוטהוזן, יש צמדים שנרקמים מאהבה ולעומתם יש צמדים שנרקמים מקצועית דוגמת הצמד המפורסם של ברכה עדן ואלכסנדר תמיר. כמו כן יש גם צמדי אחים ואחיות. "בכל אופן, בלי חברות זה לא הולך", הוא מעיר. "עם זאת, יש ידוע המקרה השונה של רביעיית אלבן ברג, שחבריה לא דיברו שנה, מה שלא פגע באיכות הנגינה שלהם".
ראשית דרכו המוזיקלית של אדמוני הייתה בלתי שגרתית. הוא ואחיו התאום היו תינוקות כשהם פתחו בנדודיהם בעקבות אביהם, איש המוסד (לא נחום אדמוני שעמד בראש הארגון). בהיותם בני ארבע הם למדו בגן-ילדים ישועי בלונדון. אדמוני, עם שמיעתו המוחלטת, בשובו למעונם, היה מנגן בפסנתר של אחותם הבכורה את ניגוני תפילות הבוקר בכנסייה שליד הגן.
משם צמח פסנתרן שכמו נועד לסולנות. "תמיד הופעתי לבד ולא העליתי על דעתי שבבוא היום אהיה לחלק מצמד", הוא מעיר. אבל המציאות הכתיבה לו מסלול אחר. לאחר לימודיו ב"תלמה ילין" ובאקדמיה למוזיקה, שם נמנה עם תלמידיה של פסנתרנית העל פנינה זלצמן , "מורה גדולה עם מגע של זהב".
משם הוא פנה ללימודים בלונדון לתואר אמן, אבל במקום להמשיך ללימודי דוקטורט בארה"ב העדיף אדמוני להיענות למלגה מטעם מרכז מוזיקה בינלאומי שנפתח בקרקוב. "חשבתי שהדוקטורט יוכל לחכות ולא לקחתי בחשבון שמפולין אגיע לטקס נישואים אקזוטי בטוקיו', הוא אומר.
"התכנסנו לנו שם 40 מוזיקאים מכל העולם כדי לנגן מוזיקה קאמרית בכלים שונים באחד האתרים היפים בקרקוב. ככל שהמוזיקה שם הייתה מחממת לבבות, כדי להתגבר על מזג האוויר הצונן, ביצעתי...חטיפה מן ההרמון וצירפתי אלי את טמי, שמשכה אותי בקסם האישי שלה, באצילות שהיא מקרינה ובאמת שיצאה ממנה".
טמי קנאזאווה היא מטוקיו, בת לאם יפנית ולאב קוריאני. כמו בן-זוגה היא צמודה לפסנתר מגיל ארבע ובוגרת בית-ספר מוזיקלי. אם התלבטה לגבי מימוש החלום שלה ללמוד מוזיקה באירופה, דודתה, כנרת מפורסמת בדרום קוריאה, שהדריכה כאן ב"קשת אילון", הכריעה את הכף. בעידודה יצאה לפריז, שם עשתה שמונה שנים שהסתיימו באכזבה "לאחר שלא התחברתי לתרבות הצרפתית".
כששמעה על מרכז המוזיקה שנפתח בפולין, החליטה לנסות. שם, באווירת החופש של נפילת חומות הגוש המזרחי מצא חן בעיניה, די בזכות ההומור שלו, פסנתרן ממושקף ובעל זקנקן-סנטר. האהבה שהתלקחה ביניהם הביאה לשיתוף פעולה מוזיקלי.
"שנינו הרגשנו מיצוי בכל הנוגע לסולנות, שאותה ראינו כזירה עקובה מדם", הוא מספר. "כבר בקרקוב הבחנו ביתרונות הדואו. זה כמו האדרה של הסולנות וגם מהנה יותר לנגן יחד. זה קסם לי יותר מאשר להמשיך במסלול האקדמי שבו הרגשתי שאני נקבר".
מפולין הם עברו לארה"ב ולקנדה ונישואיהם נערכו, כאמור, בטוקיו. "בהתחלה אמא שלי נבהלה כששמעה שבן הזוג שלי לא יפני", מעידה טמי. "היא כעסה כששמעה שהוא מישראל. אפילו רבנו קצת. אבל כשבמשפחה שלי הכירו את יובל, נרגעו. ואיך לא, כשהם נהנים לראות אותנו יחד. בכל מקום שבו אנחנו מופיעים כאילו יש חשמל בינינו כשהצלילים שלנו מתערבבים זה בזה, בתקווה שההנאה שלנו עוברת לקהל".
רק הנאה?
יובל: "כן, רק הנאה מהמוזיקה ומההתגברות שלנו על הבדלי הטמפרמנט בינינו. טמי מחפשת תמיד את התמונה השלמה בעוד שאני נוטה לנתח ולפרק לגורמים. תוך כדי כך עלינו לגלות אורך-רוח הדדי ולשים לב למוקשים שעלולים לצוץ בדרך גם אם אנחנו מאמינים שהאהבה מנצחת תמיד".
עד היום הופיע הצמד ב-30 שנותיו בכ-30 מדינות ברחבי תבל, כולל פסטיבלים רבים, מהם שהם כיהנו בהם כשופטים וכיתות-אמן שבהן הם מדריכים נגנים צעירים. הם מתגוררים ביישוב היהודי-ערבי נוה-שלום, ליד לטרון כחלק מהאמונה שלהם בשלום. "אנחנו ההוכחה ששני העמים יכולים לחיות יחד", הוא אומר.