הגעתי לכל מיני מקומות שבהם שומרים את הנפלים והרסיסים, הבאתי איתי מקל קטן להקשיב איך זה נשמע. יש לי בעצם הכל: שאריות טילים של חמאס, של חיזבאללה, יש לי גם מאיראן. רק של הח'ותים חסר", אומר האמן הבינתחומי יניב שנצר, שמיצב הסאונד שלו, Windless, המורכב משאריות טילים ונפלים שאותם הפך לכלי נגינה שמימיים, יוצג במסגרת פסטיבל ישראל 2024, שיתקיים ב־10־27 בספטמבר.
פרויקט משותף ליוצרים ערבים ויהודים וקונצרט טנגו: עולם התרבות מציע לנו נחמה
השנה יתקיים הפסטיבל לא רק בירושלים, אלא גם בדרום - בשדרות, באופקים, בקיבוץ דורות ובמועצה אזורית אשכול - כאשר חלק מהיצירות שיוצגו בו מגיבות למציאות הכואבת שכולנו חיים אותה החל מה־7 באוקטובר.
"ביצירות שלי אני בדרך כלל לא מגיב לאירועים אקטואליים, אני מתעסק בדברים היותר שוליים, מוצא בהם הרבה עומק, אבל מאז ה־7 באוקטובר היה צורך להגיב, להשתתף, להיות חלק מהדבר הזה", אומר שנצר, 51, העוסק בתחום ב־30 השנים האחרונות. "אני ירושלמי, בתחילת המלחמה הייתה לי תערוכה במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב. אז ירו הרבה לכיוון תל אביב. פעם אחת חוויתי את זה ממש קרוב אליי. רציתי איכשהו להגיב לזה, לעשות עם זה משהו. בהתחלה היה לי רעיון לקחת שברים ורסיסים של רקטות ולהפוך אותם דרך ריקוע לגונגים, למתכת דקה שנשמעת כמו גונג. בסופו של דבר, כשהתחלתי להכיר את החומר, הבנתי שריקועים אי אפשר לעשות עם הברזלים האימתניים האלה. ראיתי כל מיני שברים, הבנתי מה זה החומר הזה, כמה הוא שוקל, איך הוא נראה, איך מרגיש בידיים, איך הוא מצלצל. גיליתי שכתוצאה מהפיצוץ נוצרים פיתוחים יפים במתכת, ובסופו של דבר בניתי אב־טיפוס של משהו שנראה כמו פעמוני רוח שעובדים בעצם ללא רוח, אלא על ידי מגנטים, ומפיקים מוזיקה".
"הרגשתי מחויבות"
את שאריות הטילים הצליח שנצר להשיג בעזרתו של רנ"ג זיו לבני, ראש תחום תחמושת של מערך החבלה במשטרת ישראל. "את זיו הכיר לי איתי מאוטנר, אחד ממנהליו האמנותיים של הפסטיבל. הוא חיבר בינינו ומאז ממש נהיינו חברים, זיו הבין מה אני מחפש ומאוד עזר לי", מספר שנצר. "בחצי השנה האחרונה זיו אסף עבורי את שאריות הטילים, והגעתי לכל מיני תחנות משטרה לאסוף אותן. צילמתי לזיו מתוך דברים שראיתי באינטרנט כל מיני שברים ורסיסים כדי להמחיש פחות או יותר מה אני מחפש. זה, אגב, אף פעם לא נראה אותו הדבר".
"אני נתקל בכל מיני תופעות, בעיקר ברשתות החברתיות, של אזרחים שמוצאים חלקי טילים ועושים עם זה כל מיני דברים, לפעמים שטותיים, ולא יודעים בכלל עם מה הם מתעסקים ושזה עלול להיות מסוכן. לכן, בקשה של מוזיקאי שידע להסביר יפה מאוד למה הוא צריך את החלקים האלה נראתה לי פתאום הדבר הכי נורמלי שאפשר לחשוב עליו במציאות הלא נורמלית שלנו", מספר לבני ומבהיר שצריך כמובן לאשר בקשה כזאת. "הכי קל לומר 'לא', כי מדובר פה על שרידים של רקטות וטילים, דברים שהתפוצצו, שעלולים להכיל חלקים שעדיין מסוכנים אפילו ברמה של פציעה, ולכן עדיף לא להתעסק עם זה. אבל הבנו את הצורך של יניב, החלטנו ללכת לקראתו ופשוט התחלתי לחפש עבורו בכל הג'אנקיות שלנו חלקים שהצטברו של רקטות וטילים".
ספר על התהליך.
"יניב הסביר לי מה הוא בערך מחפש והגענו לכל מיני ג'אנקיות בראש פינה, בתל אביב, בפתח תקווה, איפה לא. נסעתי למשל לראש פינה, שם מרכזים את כל מה שנופל באזור קריית שמונה. זו מכולה מלאה ברסיסי מתכת, חלקם חדים כמו תער, זו פשוט סכנה. דליתי מתוך הערימה הענקית הזאת חלקים שאני יודע שיכולים לעניין את יניב, כל חלק צילמתי לו והוא אישר שזה אכן מעניין. ריכזתי לו את החלקים האלה בצד, והוא בא למחרת עם האוטו שלו ואסף. נפגשתי גם עם מישהו מטעמו בתל אביב והעמסנו כמעט רקטה שלמה".
למה בעצם החלטת בכלל להתעסק בכך?
"קודם כל, מתוקף תפקידי אני זה שמוסמך לאשר או לא לאשר מסירה של חלק של רקטה מבחינת 'מסוכן' או 'לא מסוכן'. צריך את העיניים שלי שם, למרות שמה שכבר נמצא אצלנו בג'אנקיות אמור להיות לא מסוכן. אבל זה בעצם 'ביטחון על ביטחון', כדי שלא יקרה מצב שאני מוסר עכשיו לאמן חלק של רקטה שאולי יש בו איזשהו שריד של משהו שיכול לבעור, אני אפילו לא אומר להתפוצץ. כמו כן, הרגשתי מיד חיבור עם יניב כבן אדם וגם שמעתי איפה היצירה הזו הולכת להיות מוצבת - בשדרות - עיר שבה אנשים שלנו לחמו, שאנשים שלנו נפלו, עיר שבה התנהל קרב על תחנת המשטרה. קשה לי להסביר זאת במילים, אבל הרגשתי סוג של מחויבות לדבר הזה".
"ניצחון קטן"
את החלקים שנמצאו מתאימים לכאורה מבחינת חזותם, היה צריך גם לברור מבחינת הצליל המוזיקלי שניתן להפיק מהם. "חיפשתי בעצם סוג של חומר גלם שהוא גם נראה מעניין וגם נשמע מעניין, כי נגיד כל הרסיסים של כיפת ברזל לא נשמעים טוב. הם מאוד איכותיים, אבל אין להם סאונד", מסביר שנצר. "חיפשתי אלמנטים שנראים מעניין אבל כאלה שגם יש להם פוטנציאל להפוך לסוג של תכשיט שגם מצלצל טוב ויש בו איזה יופי. היו ביניהם שברים קטנים של ברזל, וגם חלקים שממש רואים רקטה, טיל. אלה כמובן לא טילים שלמים, אבל רואים סוג של צינור שלם. אלה דברים מאוד חדים ואכזריים. הרסיסים האלה זה הדבר שהורג בעצם. להתעסק בחומר כזה זה לא כיף, אבל מבחינתי זה היה חיבור לאקטואליה".
מה בסופו של דבר נראה ומצלצל הכי טוב?
"שאלה קשה, כולם היו בניי. הכי טוב הם נשמעים ביחד. לנפל גדול יש צליל נמוך יותר, לנפל קטן - צליל גבוה יותר. כמובן שהגדולים יותר נשמעים דרמטיים יותר, אבל גם הקטנים - שיש בהם משהו עדין, שלבד אולי היו נשמעים לא מרשימים במיוחד - כשהם חלק מתוך התזמורת המוזרה הזאת, אז ביחד זה יוצר אפקט. בעבודה השתמשתי רק בחלקי טילי האויב. גם לא רציתי להשתמש בחלקים של כיפת ברזל, וגם כאמור הצלילים לא היו נשמעים טוב, כי זה חומר מאוד קל ומתוחכם".
"אני מכיר את הטיל של כיפת ברזל כמו את כף היד שלי, מכיר את הרקטות של חיזבאללה וחמאס שיורים לכאן כמו את כף היד שלי עד לרמת הבורג, אבל מעולם לא ידעתי שיש הבדל בצליל שיכולה להפיק רקטה כזו לעומת טיל כזה", מציין לבני. "זה היה נורא מצחיק. יניב אמר לי: 'תנסה להשיג לי עוד חלק אם אפשר מהטילים האיראניים, לטילים האיראניים יש צליל משגע, אני חייב שתשמע את זה'. בחיים לא חשבתי על זה במונחים האלה. יצא לי כבר לראות חלקים מהמיצב של יניב. זה לקחת חלקים של משהו ששוגר לכאן כדי לזרוע בסופו של דבר הרס ומוות ולהפוך את הדבר הזה למשהו שאמור אולי אפילו להרגיע את הנפש בצלילים שלו".
מבחינת שנצר, אחת המטרות של מיצב הסאונד שהוא עמל עליו היא "לקחת את הדבר האלים, המסוכן והאכזרי הזה ולהפוך אותו לאיזה מין מרחב צלילי מאוד עדין ומדיטטיבי. לקחת חומרים שהיו מיועדים לזבל ולהפוך אותם לאיזה משהו שאולי יישאר נצחי. לקחת כלי נשק שנועדו להרוג ולהפוך אותם כמעט לכלי טיפולי עם מוזיקה עדינה. יש בזה איזה ניצחון קטן על המטרה הראשונית שלהם, שהיא כאמור להרוג. גם מבחינה ויזואלית זה כיף לראות דברים יפים וגם במוזיקה עצמה יש איזה חסד, להבדיל מהמטרה המקורית של החלקים האלה: להשמיד ולהרוג".
המיצב של שנצר יוצג בסטודיו "אדמה" בשדרות (10־13 בספטמבר) ובהמשך ינדוד לתיאטרון ירושלים (26־27 בספטמבר) במסגרת "יום אחד" - פורמט ייחודי של הפסטיבל שבו הקהל והפרפורמרים שוהים יחד על במת התיאטרון למשך כ־24 שעות. העבודה, הוא מתאר, נעשתה בשלושה שלבים. "בהתחלה זה להכיר את החומר ולאסוף אותו. לקחתי לסטודיו שלי בירושלים אלמנטים שהיה נראה לי שאשתמש בהם. השתמשתי בכ־80% ממה שאספתי", הוא מתאר. "אחרי שאוספים את החומר, צריך לנקות אותו, להכין את החלקים כדי שיוכלו לשמש חומר גלם ראוי וכדי שאוכל גם לגעת בו ולהרגיש אותו. ואז מגיע כל תהליך הבנייה וההלחנה של הדבר הזה. כרגע יש 11 אלמנטים מנגנים בגדלים מאוד שונים. יש למשל פעמון רוח שמורכב מ־30 חלקים קטנים, יש פעמון רוח שהוא רק צינור של טיל".
לא היה לך חשש לעבוד עם החלקים האלה?
"כל הרסיסים האלה היו כבר מזוכים, ללא חומרי נפץ או חומרים מסוכנים. זה היה רק ברזל. מה שכן, זה חומר גלם מאוד חד, ובמהלך העבודה נפצעתי לא מעט".
"אנשים חייבים להבין שהחלקים שבמיצב הזה כבר עברו בדיקה של חבלנים בשטח, ואילו גם חלקים שאני, כראש תחום תחמושת ומומחה התוכן של מערך החבלה לנושא הזה, עברתי עליהם אחד־אחד כדי מה שנקרא לזכות אותם", מסכם לבני. "אפילו ביקשתי מיניב לצלם לי את החלקים שהוא משתמש בהם, כדי לראות שלא זלג לשם משהו חס וחלילה בלי להתכוון. זה מיצב שעבר בדיקה על בדיקה על בדיקה. מאוד חשוב להדגיש זאת, כי כאמור אנשים עושים שטויות, אוספים מהשטח דברים בלי לדעת במה הם נוגעים".