בשנתיים האחרונות התרחק גיא מרוז מאור הזרקורים. העיתונאי והשחקן, שהיה מהדמויות המוכרות והשנויות במחלוקת בתקשורת הישראלית, מצא את עצמו במשבר נפשי עמוק שהחזיק אותו ספון בביתו תקופות ארוכות. הוא חושף את המסע האישי שעבר, ולא חושש להביע את דעותיו הנחרצות על הסוגיות הבוערות במדינה.
"הייתי במשבר מאוד מאוד גדול, שסגר אותי בבית תקופה ארוכה", מספר מרוז. "בשיא המשבר היו שבועיים שלא יצאתי מהבית בכלל. היה קשה אפילו לקום מהמיטה. פשוט הפסקתי לתפקד - אני, שהייתי שף מעולה, לא הצלחתי אפילו להכין אורז".
המשבר, לדבריו, הגיע בעקבות מספר אירועים שהצטברו, כולל המחיר הכבד ששילם על עמדותיו בתקופת הקורונה. "היה סכסוך עם עיתון גדול, הצגה שלא הצליחה, והציוץ המפורסם על בן גביר. כל זה ביחד גרם להתכנסות, לדיכאון ולמשבר חמור". מרוז מתאר תחושה של פרנויה שהשתלטה עליו: "כשיצאתי מהבית הייתי בטוח שמתעדים ומצלמים אותי. זה הוביל לכך שיצאתי פחות ופחות".
גם שנתיים אחרי, מרוז לא מהסס לדבר על תקופת הקורונה: "משרד הבריאות צריך לבקש מאיתנו סליחה", הוא קובע בנחרצות. "זה לא יאומן מה שהם עשו, זה פשוט לא יתואר. ה-fake news שעשו עלינו הוא בלתי נתפס, שמשרד ממשלתי עושה דברים כאלה במדינה נורמלית. המציאו עלינו המון דברים שלא היו ולא נבראו - אמרו שאנחנו לא התחסנו, שאנחנו נגד חיסונים. זה שקר. דיברנו רק על חיסוני ילדים".
הוא מתייחס לתופעת "העדר התקשורתי" שחווה באותה תקופה: "בכל ערוץ היה אולי עיתונאי אחד, או חצי עיתונאי, שהייתה לו דעה הגיונית - והשתיקו אותם. זה קצת דומה למה שקורה במלחמה הזאת. אתה שומע סאונד אחד, אתה לא רואה את הצד השני בכלל. זה מה שקרה אחרי מלחמת ששת הימים, זה מה שקרה בקורונה, וזה מה שקורה גם היום".
בת זוגו, אורלי וילנאי, שבעצמה התמודדה שנים עם בעיות בריאות מורכבות, הפכה למשענת המרכזית שלו. "קרה דבר מופלא", הוא מספר. "אורלי, שהייתה מאושפזת כמעט מדי חודש, פתאום הבריאה ברגע שאני נפלתי. היא הבינה שאין לה ברירה, שהיא חייבת להיות חזקה. זה כמו נס - מצבה השתפר באופן פלאי".
בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני, בנושא הסכסוך טוען מרוז: "אנחנו עם כובש", הוא אומר בישירות האופיינית לו. "זה החטא הקדמון. עד שלא נסדר את זה - שום דבר לא יסתדר". למרות זאת, הוא מדגיש כי הפתרון אינו חד-משמעי: "אני לא מחפש אשמים, ואני לא מחפש את מי להעניש. אני מחפש שלך ולי, ולילדים שלנו יהיה פה טוב. אני מאמין שצריך לעשות הסכם עם הצד השפוי והנורמלי בצד השני".
"תראה מה קרה בעולם", הוא מוסיף. "גרמניה ואנגליה עשו שלום, אנחנו השלמנו עם הגרמנים שעשו לנו את הדברים הגרועים ביותר שעשו לעם היהודי מעולם. המון מקומות חיו במלחמות אינסופיות וזה נגמר. אז לעד אתה רוצה שהילדים שלי ושלך ימשיכו לחיות פה בין שבעה באוקטובר אחד לשני?"
היום, אחרי טיפול ותרופות, מרוז מרגיש שהוא במקום אחר: "אני לא מתעצבן כמו פעם, הקצוות התמתנו. וזו לא בהכרח תחושה רעה". שושן מעיד שהוא נראה אחר - "יותר רך, יותר מואר", כפי שתיאר אותו.
עמדותיו הפוליטיות ממשיכות לעורר תגובות קיצוניות: "עד היום עוצרים אותי ברחוב בחריקת בלמים וצועקים 'אקח אותך לבן גוריון עכשיו, לשדה התעופה'", הוא מספר. "אבל אלה חיי, ואני לא מתלונן. יש גם המון אנשים שמחבקים אותי פיזית. זה מאזן את זה. היה תקופה שזה היה רק שלילי, ולכן זה היה כל כך קשה, אבל היום אני לא יכול להתלונן".
למרות המשבר, מרוז לא מפסיק ליצור. הוא כתב שני מחזות חדשים, ושתי הצגות שלו רצות כעת בתיאטרון הבימה. לגבי העתיד המקצועי, הוא זהיר אך אופטימי: "אני מניח שיום אחד נחזור לטלוויזיה. בינתיים אורלי כותבת בעיתון 'הארץ', אני כותב מחזות, ואנחנו עושים כמה דברים ביחד שעוד לא יודעים עליהם. כל דבר בעיתו".