אילן אוספליק, המתמודד הכי ראוי לטעמי לנצח ב"המשימה אמזונס" ולא בגלל שהוא לוהט, הודח מהמשחק בעזרתה האדיבה של שחר כספי, שבכוונה חיבלה במאמצי הקבוצה שלו להצילו. ידידיה בכה אחרי עזיבתו של אילן, ואילו שחר, הדמות שאנחנו אוהבים לשנוא ועדיין נשארה במשחק כשרבים וטובים ממנה עזבו, נראתה כמי שלא הייתה מאושרת ממנה. תמונה כל כך אותנטית של עצבות עמוקה כפי ששידרו פניו של אילן כשעמד שם סגור בכלוב והביט מבעד לסורגים בייאוש תהומי, לא נראתה על המסך הקטן מאז שהקרינו סרטים של שבויים אמריקאים במלחמת וייטנאם. אילן עזב ושחר נשארה, והמשפט: "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו", לא היה מעולם נכון יותר.
זה לא חדש שבכל דרמה חייבת להיות דמות רעה שתכניס איזשהו מתח ועניין לעלילה. אף פעם לא היה ליהוק מוצלח יותר מאשר בחירתה של שחר לתפקיד. היא כל כך מקוממת באכזריותה, שלרגעים נדמה שהיא לא אמיתית ומישהו מההפקה יופיע פתאום מאחורי הקלעים ויסביר לצופים ששחר לא נוראית כל כך, היא רק מצייתת להוראות בימאי ומבצעת את תפקיד "המכשפה המרשעת מהמערב" ("הקוסם מארץ עוץ") על הצד הטוב ביותר.
אולם בפרק האחרון ששודר אמש, מי שעצבנה אפילו יותר משחר, הייתה הגר. מה לעזאזל עבר לה בראש כאשר החליטה להעמיד להדחה דווקא את ידידיה, אחרי שראתה איך שחר התנהגה כלפי אילן? היא עוד מעזה להגיד שאילן היה חברה הטוב. עם חברים כאלה, מי צריך אויבים? ואילן, שפעם רמז באחד הפרקים שהגר היא ה"קאפ אוף טי" שלו, מוטב שיחשוב שנית ויחפש שידוך אחר.
קבוצת ה"אנקונדה" כינתה את הגר "המזגזגת" שלא יודעת להחליט לכאן או לכאן ומשנה דעתה מרגע לרגע. בעיניי, היא לא רק מזגזגת, היא גם לא שפיצית, מי יודע מה. לשבת בטקס ההקרבה ובצדקנות מזויפת להכריז שאת לא מקריבה את שחר כי היא חברה הכי טובה שלך, אחרי ששמעת אותה מודה שהיא בכוונה חיבלה במשימת איסוף הדם בכדי לא להציל את אילן, זה לא בדיוק מפגן מרשים של חוכמה.
רוע מוחצן עדיף על חוט השדרה
האמת היא, שרציתי באותו רגע, להכניס אצבע לתוך הגרון. אני כבר מעדיפה את הרוע המוחצן של שחר, על חוט השדרה הרופף של הגר, שכביכול רוצה להיטיב עם כולם ובעצם לא מיטיבה עם אף אחד. ושוב חיפשתי את שקית ההקאה כאשר ידידיה באותה סיטואציה, קיבל באהבה והבנה את ההודאה של שחר באשמה, ואף את החלטתה של הגר להקריבו. כאילו, כמה בולשיט, יכול הצופה להכיל בערב אחד?
מסתבר, שהרבה בולשיט. וזה רק הלך ו"השתפר" ככל שהערב התקדם. "לא רציתי להקריב את מימי כי היא הצילה את כולנו בעבר ואת אביאל החלטתי להקריב כי ידעתי שהוא יחזור", אומרת מיטל בטקס ההקרבה של אנקונדה. אז רגע, שאני אבין. אם מימי הצילה את כולם בפעמים קודמות ואף ניצחה ביותר מדו קרב אחד, סימן שהיא חזקה לא פחות מאביאל. אז למה שלא תקריבי אותה ותהיי בטוחה שהיא תחזור, בדיוק כמו שאת בטוחה שאביאל יחזור? אולי בגלל שהחברות שלך איתה חשובה לך יותר, ואם קיים סיכוי שאביאל יפסיד בדו קרב, עדיף שהוא ילך מאשר מימי?
אביאל, בחושים בריאים ופשוטים של "חוטב עצים" ובלי התפלספויות מיותרות, הבין זאת מיד והקריב את מיטל כתגובה לחוסר הנאמנות שלה לרומן הקצר ביניהם. ואם לחלק מכם הרומן הזה הזכיר את "מאהבה של ליידי צ'טרלי", תשכחו מזה. ליידי צ'טרלי, לא בגדה לרגע באהבתה לאיש היערות החתיך והשרירי. הצעד שעשה אביאל כשהקריב את מיטל היה נכון ומתבקש. אולם התאכזבתי מהשתיקה שלו כאשר מימי צעקה לעברו: "מי חינך אותך"? אני במקומו, הייתי עונה: את! הרי את אימא שלי, לא?
סיפור ה"אבא ואימא" והמשפחה המאוחדת של אנקונדה מדהים אותי כל פעם מחדש בגיחוכו וטיפשותו. גל אמיתי, מנחה התוכנית, עוד מזכיר זאת שוב ושוב, כדי שחלילה לא נשכח שמעורבים הורים בסיפור, לא סתם. גיא זו-ארץ כבר מזמן היה עוקץ את מימי ושואל: האם כאימא שתמיד מקריבה למען ילדיה, היית גם מסכימה לוותר על המיליון למענם? (כאשר ברקע מתגלגל צחוקה המפחיד והמבעית של שחר, "דה וויקד וויטש פרום דה ווסט").