שונים כל כך, דומים כל כך. בוב דילן. לאונרד כהן. שני אישים גדולים ודגולים, שהביוגרפיות שלהם נעות במסלולים מקבילים כמעט משנות ה–60 ועד היום. באופן סמלי, בסוף 2016 שניהם שבו לתודעה. הראשון זכה בפרס נובל לספרות. השני הלך לעולמו. דילן וכהן הם סמנים של הזמן הנוכחי וגם תיעוד אנושי של הזמן שחלף עלינו ב–50 השנים האחרונות. מייצגים בחייהם וביצירתם את המהפך המטורף שעבר העולם משנות ה–60. מעשור התקווה לעתיד טוב יותר, ועד עתה, 2016, עידן הפיכחון וחישוב מסלול החיים מחדש.
חלק מחברי התרעמו כשערכתי תוכנית מיוחדת תחת הכותרת "היהודים במוזיקה". מה יהודי בבוב דילן, שאלו אותי. ומה ההבדל בין המוזיקה שלו לבין זו של נוצרים כמו ניל יאנג? מה עושה את היצירה של דילן ליהודית?
והשאלה תלויה ועומדת גם כשבוחנים את הטקסטים שלו. אלה שעוסקים במצוקת השחורים ובמצוקת האדם הפשוט בכלל, ללא הבדלי דת, גזע ומין, ואלה האישיים, האוהבים, הכואבים, כמו גם אלה שהשתמשו במודלים של שירה עתיקה (הומרוס) או מודרנית (וודי גאתרי מאוקלהומה).
לאורך כל חייו ניהל דילן מערכת יחסים מורכבת עם יהדותו, כמו גם עם מדינת ישראל עצמה. הוא התכחש ליהדותו, התעלם ממנה, התנצר, חזר בתשובה, התקרב לחסידות, החל ללמוד אצל חסידי חב"ד בברוקלין, לקח את בנו לישראל כדי לקיים טקס בר מצווה בכותל המערבי, וצולם עטוף בטלית. המעגל נסגר.
בימים אלה מתקיימת בבית התפוצות באוניברסיטת תל אביב תערוכה נפלאה בשם "צעיר לנצח: בוב דילן בן 75". היוצר שהמגזין "טיים" כלל ברשימת מאה האנשים החשובים של המאה ה־20, והגדיר אותו "משורר, אמן, מבקר חברתי והרוח המדריכה של דור תרבות הנגד", זכה השנה גם בפרס נובל לספרות, החלטה שמעוררת סערה בעולם הספרותי. דילן, שכמו "נולד עם נחש באגרופו בזמן סערת הוריקן", הוא מהדמויות החידתיות ביותר של התרבות המודרנית, ולא לחינם הודיע כי לא יגיע לקבל את הפרס. התערוכה מנסה גם היא, כמו הסרטים שנעשו עליו והספרים שנכתבו עליו, לפענח את דמותו באמצעות קליפים, צילומים, דימויים וקטעי סרטים.
התערוכה אינה נעה על ציר כרונולוגי בעקבות מסלול חייו של דילן, אלא מפרקת את סיפורו לשלושה נושאים מרכזיים: המהפכה שחולל, השפעתו על המוזיקה וכמובן חלקה של היהדות בחייו.
בתחילת הקריירה שלו, דילן בן ה–20 נחשב למייצג היהדות האמריקאית החדשה, זו שמנסה בכל כוחה להיטמע בתרבות ובחברה האמריקאית, ולא להתבדל. רוברט אלן צימרמן שינה את שמו לבוב דילן, עזב את ביתו במינסוטה ואת האוניברסיטה המקומית שבה למד ויצא לניו יורק, שם החל לשיר שירים של אמנים אמריקאים אהובים עליו. חוקרים הסבירו שהצעיר השאפתן ניסה להסתיר את יהדותו וביקש להיות "אמריקאי אמיתי".
דילן, יליד 1941, צעיר בשבע שנים מלאונרד כהן. האחרון גדל בקנדה, עד שחצה את הגבול והגיע גם הוא לניו יורק. מנהטן, ובעיקר הגריניץ' וילג', היו המקומות החדשים ליצור תרבות חדשה, רעננה, צעירה, שבה הרוק'נרול מתמזג עם השירה, והגיטרה החשמלית עם הספרות והפילוסופיה. ניו יורק היא המקום שבו נולדו וגדלו גם שני הכוחות הכבירים האחרים ברביעיית פרשי הנייר היהודים של סוף הסיקסטיז: לו ריד מברוקלין ופול סיימון מניו ג'רזי.
בסוף שנות ה–60 ותחילת ה–70 החל דילן לחקור את יהדותו. ביום הולדתו ה–30 אף ביקר בישראל ובדק אפשרות לעבור לקיבוץ. הוא ביקר בעין דור, אצל דוד ילין, נגן בנג'ו אשר הכיר בניו יורק. ב–1978 התנצר דילן ושנה אחר כך הוציא את האלבום "רכבת אטית מגיעה". מעריציו זיהו צלבים על העטיפה ומסרים מן הברית החדשה במילות השירים.
אבל ב–1982 החלו שמועות שדילן חזר הביתה, ליהדות. ולא סתם אלא למעוז חב"ד בברוקלין, שם החל ללמוד קבלה ושיעורי פרשת השבוע. באלבום "Infidels" שיצא ב–1983 כלל דילן את השיר "Neighborhood Bully" (בריון השכונה), שרבים מפרשים כשיר הגנה על מדינת ישראל. בעטיפה הפנימית של התקליט מופיע צילום של דילן רוכן בהר הזיתים בירושלים. באותה שנה ביקר שוב בישראל, כאמור לרגל בר המצווה של בנו.
ב–1988 דילן ניגן במפוחית עבור התרמה טלפונית של חסידי חב"ד לצלילי השיר "הבה נגילה". הוא צולם בפגישה עם הרבי מלובביץ' וגם כשהוא חומק מבית כנסת בלוס אנג'לס במוצאי יום הכיפורים, מכסה את ראשו בקפוצ'ון.
בין שיר לשירה
וכמו דילן, גם לאונרד כהן. האיש שאהב נשים, מילים, צלילים, סמים, מסעות. מהכותבים החכמים שידע עולם המוזיקה, האיש שטשטש במכוון את ההבדלים בין שיר לשירה, ולא ראה הבדל בין מוזיקה לבין מילים. גם כהן עבר תהפוכות ואמונות במהלך חייו, שבאו אל קצן בשבוע שעבר.
הוא נולד בקנדה ב–1934 לזוג המהגרים מאשה ונתן כהן. שמו העברי הוא אליעזר. משפחתו הייתה מבוססת, אביו היה בעל בית אופנה, אמו הייתה שרה לעצמה ברוסית נעימות רוויות געגועים למולדתה. אחותו הגדולה, כמו גם הוא עצמו, תמיד היו לבושים יפה. "נולדתי וגדלתי בתוך חליפה", סיפר פעם.
כל חייו נאבק בתחושות נפשיות קשות, בדיכאון, בפחדים. כל חייו חיפש משמעות. הוא מצא אותה בסקס רב, בסמים קשים ובקריאת ספרים, כמו גם ביצירה קפדנית ואובססיבית של מגדלי שיר מרשימים.
החיפוש אחר שלווה נפשית הוביל אותו אל הבודהיזם. הוא הותיר את יהדותו מאחור, כמו גם את השפה העברית והקשר לישראל, ושהה במנזר באזור לוס אנג'לס במשך כמה שנים. הביוגרפית שלו, המוזיקאית והעיתונאית הבריטית סילבי סימונס, כתבה בספר "החיים של לאונרד כהן" שהסיבה האמיתית לעזיבת המנזר, שאליו הצטרף ב־1994 אחרי תקופה של משברים נפשיים שחווה, הייתה התאווה אל מנעמי החיים שזנח.
כהן הודיע על פרישה ממוזיקה ובמהלך שהותו במקום הוסמך לנזיר. ואם חשבנו שעזב את המנזר אחרי חמש שנים כי נרפא, מתברר שבדיוק להפך. הוא הרגיש רע, על סף מוות, ולכן החל לצאת מהמנזר למקדונלד'ס ולצפות בהנאה בתוכנית הטראש של ג'רי ספרינגר.
הוא צרך הרבה מאוד סמים בחייו, כולל "אבק המדבר", אותו אל־אס־די שבו השתמש בכמויות במהלך הופעותיו בישראל ב–1972. הסמים נועדו לעזור לכהן להתגבר על הדיכאונות. כך גם הסקס. הוא בילה עם נשים רבות. רבות מאוד. הוא ידע לצטט מתפילת יום הכיפורים וגם לתאר במדויק מין אוראלי. עליונים ותחתונים בשירה מודרנית גדולה.
אביו של כהן נפטר כשהיה ילד. הוא החל לכתוב בגיל צעיר, ספרות ושירה. לא חשב כלל לנגן, להלחין, בטח לשיר. ג'ודי קולינס עודדה אותו לבצע את שיריו. ב־1967 התקיימה הופעת הבכורה הרשמית של כהן, כזמר בניו יורק. קולינס העלתה אותו לבמה והציגה את האמן החדש. הוא עלה אבל היה לו קשה לכוון את הגיטרה. קולינס נתנה לו את שלה. "הוא התחיל לשיר, אבל אולי טעה בסולם או משהו, והקול שלו נשבר", היא סיפרה. "הוא אמר 'אני לא יכול להמשיך' וירד מהבמה. ואני חשבתי לעצמי 'נורא חבל' והמשכתי בקונצרט. מאוחר יותר רצה לעלות שוב, לבצע את 'סוזן', ובערך באמצע השיר הפסיק וירד מהבמה. אבל כולם פשוט מתו עליו. ניגשתי אליו ואמרתי לו 'אתה חייב לחזור לבמה ולסיים את השיר'. הוא אמר 'אני לא מסוגל'. השבתי 'אעלה ואשיר איתך'. ואז סיימנו את השיר יחד — וזו הייתה הופעת הבכורה של לאונרד".
מכאן הוא החל להחזיק מעצמו כטרובדור מודרני, אחד מארבעת היהודים הכותבים החשובים של זמנו, כאמור לצד סיימון, דילן וריד.
שתייה, תשוקה ומדיטציה. כך התגבר על התקפי הדיכאון שלו. סוזן אלרוד, אם ילדיו, מספרת שידעה שהיו לו גם נשים אחרות. היא תיארה את הקשר שלו איתה ועם הילדים כ"חם אך מורכב. כשלאונרד רצה ליהנות מהילדים, הוא עשה את זה. אף פעם לא לחצתי עליו או הפכתי את זה למחויבות. לא הייתה שום עריצות בבית. הוא היה אב אוהב וסולידי שממלא את חובותיו. הוא גם שר לילדים שירי ערש".
לאונרד גם לקח על עצמו את החינוך היהודי של הילדים. "סיפרתי להם את הסיפורים, הקראתי להם את התפילות, הראיתי להם איך מדליקים נרות, מסרתי להם את הבסיס של החגים החשובים", הוא אומר.
הכי גרועה
ההופעה הראשונה של דילן בישראל, עם טום פטי ו"שוברי הלבבות" בפארק הירקון, 1987, הוגדרה על ידיו כ"הכי גרועה שהייתה לי". דילן הרגיש שהוא חייב לפצות את מעריציו בארץ. שש שנים אחר כך הוא חזר, בגיל 52, עם להקת מלווים חדשה, ונתן בהיכל התרבות בתל אביב את אחת ההופעות הגדולות שראיתי בימי חיי, כשהוא ממשיך להופעות נהדרות גם בבאר שבע ובחיפה. הביקור ההוא בישראל היה רווי בסיפורים מוזרים על דילן, שדהר על אופניים מנתניה לתל אביב ויצא לסיבובים בשדרות רוטשילד ולחוף הים בלי להודיע לאף אחד. הוא הרגיש טוב. הרגיש שייך.
גם ההופעה הראשונה של לאונרד כהן פה הייתה טראומטית. היא מתועדת בסרט "ציפור על תיל" של טוני פאלמר מ–1972. כהן והלהקה עלו לבמה בהיכל הספורט בתל אביב וגילו שהאולם עצמו ריק. הצופים היו דחוסים ביציעים מסביב, כאילו באו לראות משחק כדורסל. למאבטחים נאמר לוודא שכל הצופים יישארו ביציעים, כדי לשמור על רצפת האולם שנצבעה זמן קצר לפני כן.
מוטרד מהריחוק מהקהל, כהן הזמין את הצופים לרדת לאולם, אולם הם נתקלו בשומרים קשוחים. "הם התחילו להכות את כולם באלות, להרביץ לחבר'ה צעירים", נזכר דונובן ביל, מנהל סיבוב ההופעות. "לאונרד קפץ מהבמה אל תוך הקהל, מישהו הכה אותי מאחור ואיבדתי את ההכרה. הייתה שם מהומת אלוהים".
ההופעה השנייה של כהן, בבנייני האומה בירושלים, הייתה מצוינת, אולי בעזרת הסמים שצרך. כשעמד ליד המיקרופון והביט בקהל שמילא את האולם, הוא נראה נרגש מהרגיל. הקשר שלו עם המעריצים היה יותר מרגשי. זה היה קשר דם שהתבסס על היסטוריה יהודית משותפת. עיניו של לאונרד היו מסוממות ונוצצות. השירים נשמעו יפהפיים והלהקה כמו הייתה מחוברת אל מערכת העצבים שלו.
אבל כהן הרגיש שהוא מאכזב את הצופים. הוא ניסה להסביר להם את השירים, אבל רק הסתבך עם המילים. "תבינו, לפעמים הם כמו מדיטציה בשבילי, אבל עכשיו אני פשוט לא תופס איתם ראש. אני מרגיש שאני מרמה אתכם, אז אנסה שוב, בסדר? אם המצב לא ישתפר אסיים את הקונצרט ואחזיר לכם את הכסף. תשמעו, אנחנו עומדים לעזוב את הבמה כעת ולעשות מדיטציה עמוקה בחדר ההלבשה כדי לנסות לחזור שוב לכושר. ואם נצליח, נחזור".
לאונרד התפרק לרסיסים. אמר שיחזיר למעריצים את התשלום על הכרטיס. המנהל הסביר לו שהקהל מחכה, שאין סיכוי להחזיר כסף, והתחנן שיחזור לשיר. הקהל, בינתיים, פתח בשירה אדירה, "הבאנו שלום עליכם".
כהן נזכר מה אמא שלו הייתה אומרת שצריך לעשות כשהעניינים מסתבכים: "אני חושב שמה שצריך לעשות זה להתגלח". בחדר ההלבשה היה כיור ומעליו מראה. מישהו הביא סכין גילוח. לאט, בשלווה, בעוד הקהל באולם ממשיך למחוא כפיים ולשיר, כהן התגלח. סיים, חייך וחזר עם הלהקה לבמה לסיים את ההופעה. כאשר שר "להתראות, מריאן", הוא החל לבכות.
כהן חזר לישראל במהלך מלחמת יום הכיפורים, להופיע בפני חיילים. ב–1973 ותחילת 1974 בילה עם מתי כספי, אושיק לוי ואילנה רובינא בדרכים המאובקות בסיני. אז הוא כתב ("תוך כמה דקות", לדברי מתי כספי) את אחד השירים הגדולים שלו: "לאבר, לאבר, לאבר".
למחרת פרוץ המלחמה השאיר לאונרד את סוזן ובנו הפעוט אדם בהידרה וטס מאתונה לתל אביב. הוא התכוון להתגייס לצה"ל ("אעצור את הקליע המצרי"). "מעולם לא הסוויתי את העובדה שאני יהודי", הוא כתב ב–1974, "ובכל משבר בישראל אהיה שם. אני מחויב להישרדות העם היהודי". אבל היה בו גם צורך להתרחק מהבית. "נשים", אמר, "מרשות לך לצאת ממנו משתי סיבות בלבד: להרוויח כסף או להילחם במלחמה".
לקראת פרידה
כהן חזר להופיע בישראל גם ב–1980 וב–1987, אבל השיא נרשם ב–2009, ימים ספורים אחרי יום הולדתו ה–75, באצטדיון רמת גן. ערב שהפך מהופעה לטקס דתי שמאחד בין הכהן הגדול למאמיניו. כותבת סימונס בביוגרפיה: "באוויר זהרו המוני מקלוני אור שבאי הקונצרט נשאו כאילו היו נרות. על מסכים הוצגו תרגומי השירים שלאונרד שר במהלך ההופעה, שנמשכה שלוש וחצי שעות. המילים בעברית של 'מי באש' הוצגו כעמוד בספר תפילה.
לאונרד הקדיש את 'הללויה' לכל המשפחות שאיבדו את ילדיהן בעימות המתמשך, וביטא את הערצתו למי שהצליחו למרות הכל לגבור על נטיית הלב לייאוש, לנקמה ולשנאה. כאשר אמר לקהל 'אנחנו לא יודעים מתי נעבור כאן שוב', רבים בקהל התרגשו. לדברים, שבאו מאדם בגילו, היה צביון של פרידה. לאחר שסיים את השיר האחרון, הניף צאצא זה של אהרן את ידיו, עבר לעברית, והעתיר על הקהל את ברכת הכהנים".
לאונרד פחד לצאת לסיבוב הזה. הוא נאלץ לבצעו רק מפני שקלי לינץ', המנהלת שלו וזוגתו, גנבה את כספו, משאירה אותו חלש ומרושש. בסופו של דבר, הרע הוביל לטוב. הוא מעולם לא ידע קהלים כה גדולים כפי שראה מולו בסיבוב האחרון של חייו. התברר שהוא מסוגל למלא אצטדיונים בעשרות אלפי מעריצים, ברומניה, בלגיה, ישראל, אנגליה וגרמניה. זה היה סיבוב ניצחון. העולם תהה איך כולם שרים לאונרד כהן, רק לאונרד כהן עצמו לא, האיש חזר להופיע, וגם הוציא שני אלבומים מצוינים, סוג של נס, בישורת האחרונה של חייו.
שנתיים אחר כך, ב–2011, גם דילן הגיע לישראל, להופעה באצטדיון רמת גן. הוא היה אניגמטי כדרכו ויצר ויכוח בין מעריציו בשאלה אם הייתה זו הופעה מיוחדת או מכעיסה, של אמן גדול שמרשה לעצמו להתעלם מאוהביו.
כהן הוציא חמישה אלבומים במאה ה–21. האחרון, מספר 14 שלו, נקרא "אתה רוצה את זה חשוך יותר". דילן הוציא שישה אלבומים במאה הזו, האחרון גם נושא שם קודר, "צללים בלילה" - תקליט מספר 36 שלו, מחווה לפרנק סינטרה. שני אמנים יהודים אוניברסליים, נודדים, מגשרים בין עולמות ויקומים שונים של תרבויות, בין המרדף אחר נשים וטריפים לבין התשוקה לעומק, מותחים קו זהב דק ויפהפה בין תפילה לתאווה. ועל כך נאמר: הללויה.