לורי אנדרסון יושבת ליד השולחן בבית המלון, מסתכלת בצג הנייד ושואלת אם יש לנו מושג מה פירוש האותיות הבאות ‘S-A-B-I-C-H’. לוקח כמה שניות עד שאנחנו מבינים. “את מתכוונת לסביח?” “כן”, היא מהנהנת בהתלהבות. אפילו המליצו לה על מקום ברחוב טשרניחובסקי בתל אביב. כן, אנחנו מדברים על לורי אנדרסון. בכבודה ובעצמה.
מי שהסתובב באייטיז במועדונים האפלים של העיר לא ישכח לעולם את דמותה של המוזיקאית הייחודית. אבל לא מדובר רק באשת צלילים. אנדרסון נגועה בכישרון אמנותי נרחב. היא גם פסלת, ציירת ויוצרת סרטים. וכידוע, היא הייתה נשואה למוזיקאי הגדול לו ריד. השניים היו ביחד מתחילת שנות ה־90 ועד שהלך לעולמו ב־2013. אנדרסון היא ספר היסטוריה מהלך, והפעם היא הגיעה ארצה לרגל קבלת פרס וולף היוקרתי, בטקס שייערך היום (ראשון) במשכן הכנסת, בנוכחות נשיא המדינה ראובן ריבלין.
הפרס מוענק לשמונה אנשי מדע ואמנים על תרומתם למען האנושות ויחסי הידידות בין העמים, בלי הבדלי אזרחות, גזע, צבע, דת, מין או השקפה פוליטית.
לפי החלטת אנשי קרן וולף, הפרס מוענק לאנדרסון בגזכות הרדיקליות והאוונגרדיות שבלב יצירתה, תכונות המעוררות השראה באחרים. “כבוד גדול לזכות, בכלל לא ציפיתי לזה”, היא מתנצלת, “כשמדינה או קבוצה מחליטה להכיר ביכולותיך, זה תמיד מדהים, הם הרי לא היו חייבים”.
איך היית מגדירה את עצמך?
“הפסקתי להגדיר. אחד הדברים המוזרים בעולם האמנות הוא שאתה צריך לתאר משהו. ואני יודעת שמנסים להכריח להתמקד בכיוון אחד, ואם אתה עושה הרבה, זה נחשב ללא מקצועי. אתה יודע שאף אחד לא שאל אותי כילדה ‘מה את רוצה לעשות?’ ההורים שלי היו טרודים בגידול ילדים. ‘תעשי משהו, רק תישארי עסוקה’”.
אנשים מתמקדים כי הם מפחדים להיכשל.
“הרצון הוא לשייך אותך לקבוצה, אבל זה, לדעתי, משעמם. אני בכנות רוצה להיות חופשייה, אבל עולם האמנות לא מעוניין בחופש. הכל עניין של כסף וקטגוריות. אז אני עושה הרבה דברים: כותבת, מציירת, יוצרת סרטים, אולי אם היה שם כולל היה יותר קל להבין. יש לך רעיון?”
מולטימדיה?
“מולטימדיה זה לא טוב. כולנו מולטימדיה, לא?”
אני רק כותב.
“אני כותבת על מחשב, מתה על עטים, עטים יפנים, מברשות”.
מה עם כתיבה בפייסבוק, טוויטר?
“אף פעם לא השתתפתי במדיה החברתית. הוצאתי את עצמי מהעולם הזה, ואולי זו הייתה טעות, אבל לפני כמה שנים הפסקתי לקרוא כל מה שנכתב עלי. מאמרים, ביקורות, ראיונות. לא רוצה לראות את עצמי דרך הפילטר הזה, ויודע מה? החיים שלי השתפרו באופן מיידי. אני מתרכזת במה שאני עושה”.
לא אכפת לך מה חושבים על העבודות שלך?
“לא ממש. בטח שאכפת לי. כשאני מופיעה מול קהל, אני לא רוצה לראות צופים נרדמים, או שאספר בדיחה ואף אחד לא יצחק. לי יש יתרון: אני רואה את הקהל, שלא כמו פסלים או ציירים, שלא יודעים מי נכנס לגלריה. אבל מדיה חברתית זה לא בשבילי. היא יכולה להיות ברוטלית. אנשים שופטים אחד את השני, עסוקים כל הזמן בלשווק את עצמם”.
סוג של מרגלת
אנדרסון, שחגגה בשבוע שעבר יום הולדת 70, יודעת בדיוק מה אומר בואה לישראל בימים אלה, כשתנועת ה־BDS ורוג’ר ווטרס משקיפים על רשימת הנכנסים. “רוג’ר ווטרס צריך לעשות את מה שהוא מאמין בו”, היא אומרת, “רק שנמאס לי מקביעת עובדות: ‘אתה צודק, אתה טועה’. בחייכם, לזה יש דעה וגם לי. אנחנו אנשים חופשיים, ואנשים חופשיים להגיד ‘אתה משוגע’. אני אוהבת לבוא לכאן, יש לי הרבה חברים, הרבה זיכרונות. ב־91’, למשל, המפיק של ההופעה בישראל שאל ‘רוצה להכניס לייזר להופעה שלך?’ אמרתי ‘לא’, והוא המשיך, עשה הדגמה. זה היה מדהים - מנהרות אור, צורות משונות. כל מה שהיה לא חוקי בארצות הברית, הרי אתה לא יכול לסנוור אנשים בלייזר. עשינו את זה בהופעה. לא יכולתי להרשות לעצמי לעשות את זה בשום מקום אחר חוץ מבתל אביב”.
מה את אוהבת כאן?
“אני לא מדברת יידיש או עברית, אבל יש שני מקומות בעולם שאני מרגישה שמשתמשים בשפה בצורה אמנותית - בדבלין ופה. אני רואה אנשים נהנים מהשפה, אומנם לא מבינה דבר, אבל זה מרתק”.
ישנו גם הצד הפחות יפה של המטבע.
“אני יודעת, בפעם האחרונה שהייתי פה נסעתי לחברון וזה שבר את לבי. במידה מסוימת אני רואה את העבודה שלי כמרגלת”.
מרגלת?
“מרגלת זו לא בדיוק המילה. מעניין אותי לראות מה שקורה כאן ומה קורה שם. החיים מסובכים, אבל האם אקפוץ פנימה ואנסה לתקן? לא. אני לא מאלה שיגידו לכם מה צריך לעשות. הנרטיב מורכב ממאות סיפורים ולא מסיפור אחד”.
ישראל היא מדינה שנמצאת על המוקד.
“יש כמה דרכים לראות אותה. אם אתה בא לשופינג, אז אתה לא רואה כלום חוץ מהחנויות הנפלאות של תל אביב, וישנם גם האנשים שבאים ורק רוצים להעביר ביקורת. אם אתה רוצה לעשות את זה, תחיה כאן. זו דעתי. מה שכן, ישנה הקבוצה של שוברים שתיקה שעושה עבודה מאוד חשובה”.
בישראל יש כאלה שרואים בה בוגדת.
“מי שמציג את האמת שלו לא בוגד. האמת היא לפעמים קשה, וברור שהשלטון לא תמיד אוהב אותה. תבין, המצב הפוליטי מבוסס היום על סיפורים. הקמפיינים הם סיפורים. סיפורים קצרים, פשוטים. אתה מצביע לבן אדם שהכי אהבת את הסיפור שלו, האם זו המציאות? אתה יכול לספר על נשק להשמדה המונית ולפתוח במלחמה, כי העולם מאמין. בארצות הברית הסיפור נהיה קצר יותר ויותר ומסתכם בעשר מילים בטוויטר”.
תוצאות הבחירות הפתיעו אותך?
“בכלל לא. העם רוצה להסכים על סיפור, רוצה להסכים על מי הוא. אבל מה לעשות שהסיפור שלנו נהפך לממש מטורף, והוא הפך לכזה כשהמועמד לנשיאות אמר ‘אני יכול ללכת בשדרה החמישית, להרוג מישהו ואף אחד לא יעצור אותי’. אומרים שאולי זו מטוטלת. עכשיו היא מתנדנדת ימינה ואולי בסוף תחזור שמאלה. בחלק מהסיפורים זה יכול לעבוד, אבל בסיפור האקלים הקרחונים לא יקפאו שוב. זה כיוון אחד. יש אנשים שרואים את הסיפור כאפל, הרס הדמוקרטיה ואחרים רואים את זה כמשהו מוזר, סדרה ב־HBO”.
את מפחדת?
“כבר היו משוגעים שהובילו לחורבן עצום, לכן אני לא סופר־אופטימית, אבל יש גם דברים חיוביים. אנשים מבינים שהם כבר לא יכולים להמשיך להיות עסוקים רק בענייניהם, הם צריכים להסתכל מסביב, כי אין להם ביטוח רפואי, שבמקומות רבים נחשב לדבר בסיסי. היום אומרים: בואו נפריט את הצבא, שירותי הבריאות, החינוך, אבל מה שמעניין חברות פרטיות זה להרוויח כסף. למה בתי הכלא מלאים? כי הם צריכים לקוחות. טראמפ לא יכול לשנות, זו דרך ההתקדמות של הקפיטליזם”.
פתאום שולפת אנדרסון סיפור מעברה. “כשהייתי בת 12, כתבתי מכתב לג’ון קנדי: ‘אתה יכול לתת לי עצות? אתה רץ לנשיאות ארצות הברית, ואני לנשיאות מועצת התלמידים’”, היא מספרת, “הוא החזיר לי מכתב ארוך, ואחת העצות שנתן הייתה ‘תגלי מה התלמידים רוצים ותבטיחי להם’. במילים אחרות ‘אל תלכי על אידיאולוגיה’. אחרי כמה חודשים כתבתי לו ‘זכיתי בבחירות, איחולים’. קיבלתי מברק ‘מזל טוב על זכייתך’ וקופסה שבתוכה היו 12 ורדים. קנדי הבין ברומנטיקה. הבין שאהבה ופוליטיקה דומות מאוד. הבטיח שאנחנו נגיע לירח, נעשה דברים גדולים. דברים חיוביים”.
מאז הפוליטיקאים נהפכו לשקרנים.
“אל תחשוב שקנדי לא שיקר. לפני כמה חודשים הופעתי בברלין, ומאחורי הייתה תמונה גדולה שלו. סיפרתי את הסיפור, וכשסיימתי, האמרגן אמר שאחרי שקנדי סיים את הנאום המפורסם ‘אני ברלינאי’, הוא עמד בדיוק איפה שעמדתי. האמרגן דיווח שכמעט נחנק מהתרגשות. רוחות רפאים”.
פוליטיקה מעניינת אותך?
“מעניינת בגלל הסיפורים. כפסלת צעירה עברתי באירופה - גרמניה, צרפת, אנגליה. ישבנו שם אחרי אחד הפסטיבלים עם אמנים אירופאים, שאמרו: ‘איך אתם גרים בארצות הברית? זה דיסני’. עניתי ‘אתם לא מבינים, זה מסובך’. אתה בטח גם שומע קלישאות על המדינה שלך. אתה לא מבין את הסיטואציה עד שאתה לא חי בה. אם אתה הופך ישר לביקורתי, זו לא תוכנית טובה”.
מדברת עם המת
לאנדרסון יש כעת תוכנית לקדם את היחסים ההולכים ומתערערים בין המדינות. “קוראים לה ‘הפדרציה’”, היא מסבירה, “זה אולי נשמע קצת ‘מסע בין כוכבים’, אבל זה לא. אני נוסעת בדרכים שהן עירוניות ופוגשת מוזיקאים, רקדנים, אנשי תיאטרון. אם אני טסה לספרד אני אומרת ‘מדריד’. לכן דרכים תרבותיות מחוברות לערים. עכשיו כשמדברים על סגירת ארצות הברית בפני רבים, ואני רוצה לשמור את הדרכים התרבותיות פתוחות. מקווה לראות גם בישראל אנשים שיצטרפו ויחזקו את הקשרים, הרי לפעמים אתה לא צריך לעשות מה שהמדינה עושה. עכשיו בארצות הברית יש ערים שמצטרפות מרצונן להסכם האקלים. יש הבדל בין תל אביב לירושלים, תחומי עניין שונים”.
זה יעסוק רק בתרבות?
“כן, אבל זה ישפיע על הפוליטיקה, כי נכון לעכשיו הגבולות שלנו נסגרים בפני אמנים רבים. פתאום אמנים נפלאים לא יכולים להגיע לארצות הברית, ומי יודע מי יהיה הבא בתור? אולי מה שנעשה יפעיל לחץ על הפוליטיקאים”.
השקט והצניעות שלה אולי מגיעים מכך שאנדרסון היא בודהיסטית. “בודהיסט ואמן הם אותו דבר”, היא אומרת, “אין אוטוריטה, מישהו שאומר לך מה לעשות. אף אחד לא שופט אותך. אתה צריך לחשוב בשביל עצמך. בבודהיזם אתה הבודהה. רוב האנשים לא רוצים להיות, הם רוצים שמישהו יגיד ‘שב ושתוק’. אני תמיד נמשכתי לבודהיזם. חושבת שהפעם הראשונה הייתה כשהייתי בשנות ה־20 שלי. חבר סיפר שהיה מאוד לא בפוקוס, וזה שחרר לו את המוח. באתי למורה ואמרתי שגם אני רוצה מוח חופשי. הוא ענה ‘את כאן בגלל כאב’. אמרתי שלא, והוא המשיך להתעקש. אחרי זה הבנתי שהכל בא מכאב. קנאה כואבת בחזה, פחד בבטן, בזמן כעס הלסת שלך מתעוותת. בודהיזם זה למצוא את הדברים שמפריעים פיזית ולשחרר. זו פילוסופיה מבחינתי. אני היום בן אדם שונה”.
כשבן זוגה לו ריד נפטר לפני ארבע שנים אחרי השתלת כבד כושלת, אנדרסון קיימה את הבארדו, תקופה בת 49 ימים, שבה לפי הבודהיזם הטיבטי, המת עדיין בתהליכי מעבר, ויש אפשרות לתקשר איתו. “אין גן עדן, אין המשכיות, אבל האנרגיה של היצור החי לא נעלמת כל כך מהר”, היא מסבירה, “אלה ימים שאפשר לדמיין, לדבר. זה היה הגיוני מבחינתי. כל דת יש לה סיפור משלה לגבי לאן אנחנו הולכים מכאן”.
את ולו הייתם זוג מ־1992 והתחתנתם רק ב־2008, למה?
“לא חשבתי על נישואים, ואז יום אחד אמרתי: ‘מעולם לא הייתי נשואה’ והחלטנו להתחתן למחרת. חשבתי בהתחלה שזה לא יהיה ביג דיל, אבל זה כן. זה היה נפלא”.
את מתגעגעת אליו?
“כל שנייה מחיי. אני עכשיו מכינה ספר שהתכוונו לכתוב ביחד על טאי צ’י. שאלו אותי איפה הספר, ואמרתי שלו לא הספיק, כתב רק עמוד אחד, אז אני מסיימת. אומנם לא מומחית, רק תלמידת טאי צ’י, אבל נעזרת בחברים שלו. בסין לו ידוע כטאי צ’י מאסטר ולא כמוזיקאי”.
איך זה שני אמנים גדולים שחיים ביחד?
“כיף גדול. תמיד מעניין”.