את שיחת הטלפון ההיא לא אשכח אף פעם, זו שקרעה אותי מתוך השלווה הרגועה שהקיפה אותי והציבה חומה נצחית בין החיים שהיו לי לפניה לבין אלה שבאו אחר כך”, כך פותחת דניאלה שטינמץ את ספרה “פרידה אחת יותר מדי”, שהופיע לאחרונה בהוצאת “ידיעות ספרים”.
בשורת האיוב הלמה בשטינמץ ובבעלה, דניאל, ב־5 באוגוסט 89’, בזמן ששהו בביתם שבאי הקטן קוואלו, מדרום לקורסיקה. “הלכנו לבית הדואר, שם היה אז הטלפון היחיד באי, כדי להתקשר אל בתנו תמי, שהייתה אמורה להצטרף אלינו למחרת מהארץ”, היא משחזרת בנימה של צער שלא קהה עם השנים. “מיד לאחר שדניאל נכנס לתא הטלפון, ראיתי את השפופרת נשמטת מידיו בעודו צועק אלי - ‘ההורים שלך השתגעו לגמרי, הם אומרים שתמי מתה'”.
בבת אחת חשך עליה עולמה. יממה קודם לכן, ברגע קסום של טבילה בים הרוגע, חשה לדבריה כמי שהאלים נגעו בה, עד כדי כך היה לה טוב, ועתה דום לב לקח ממנה את בתה בהיותה רק בת 23. אז הבינה שהגורל קבע לה שעצב ושמחה יהיו שזורים זה בזו בחייה. “מהר מאוד הבנתי שאסור לשקוע בעצב, ומבלי לנסות לעמעם את הכאב צריך לדעת למצוא את הדברים המחזקים בחיים”, היא מספרת.
היכן מוצאים דברים כאלה?
“אני מצאתי אותם בקשר החזק עם בעלי, שהקיץ חגגתי איתו 60 שנות נישואים. אומרים שלא ייתכן שיהיו נישואים ממושכים כאלה בלי משברים ולנו לא היו, מה לעשות. לעומתנו, ראיתי אנשים שעברו אסון ונכנסו לדיכאון מאוד עמוק שממנו לא יצאו”.
חילוץ מהסרטים
היא נולדה בקטוביץ שבפולין כדניאלה יוזפינה רייס ונותרה בלי זיכרון מהוריה, רנייה ואנשל (בולק), שנספו בשואה. בהיותה בת 4 הועברה עם אמה וסבתה לגטו בסוסנוביץ’, עיר שבתחילת המלחמה התאפשרה בה תנועה חופשית של יהודים. כשהמצב שם הידרדר, הוברחה לוורשה אל סטשה, דודתה בעלת המראה הארי והניירות המזויפים. “אלמלא כן, הייתי מובלת לאושוויץ כמו אמא שלי, שחלתה שם בטיפוס ומתה”, מעירה שטינמץ.
“דנושה בת ה־5 הגיעה אלי עם מזוודה קטנה ובה הבגדים שלה, תצלומים של הוריה וגלויה של עץ תפוזים”, סיפרה סטשה במכתב ששלחה אחרי המלחמה לפרנקה ולדודק, הוריה המאמצים בארץ של קרובתה. “היא הייתה ילדה מחונכת וחמודה, שישבה יפה ליד השולחן ודיברה פולנית רהוטה של פולנים. כשהיו הפצצות, היא תפסה לי חזק את היד כשרצנו למחסה”.
עם הימשכות המלחמה, העבירה אותה דודתה למנזר בוורשה. “הכרתי פולנייה אדוקה בעלת לב של זהב שידעתי שלא תלשין עלי”, כתבה סטשה במכתב אחר אל ההורים המאמצים. “היא סיפרה לי על ארגון ‘ז'גוטה’, שעזר לילדים יהודים להתקבל למנזרים. היה לי חשוב להביא אותה למנזר של פרנציסקנים, שהיו ביניהם אנשים יותר טובים מאשר במנזרים אחרים. בהתחלה דנושה לא רצתה ללכת לשם ובכתה בלי הפסקה”.
“מהמנזר האפור והחשוך אני זוכרת תפילות ליזוס בקפליצה, כפי שנקרא אולם התפילה”, מעידה שטינמץ. “אז עדיין לא ידעתי שאני יהודייה, אבל התעקשתי לא לכרוע ברך לפני המזבח, וכשחילקו לנו פיסות בצק מלחם הקודש, הייתה לי רתיעה בלתי מוסברת מכך והרגשתי כאילו שהן נתקעו לי בגרון”.
כשחלתה בשעלת, מחלה מידבקת, הורחקה אל זוג איכרים בכפר. “זה היה קשה”, היא מספרת. “הם כמעט לא דיברו איתי ולא היה אכפת להם אם אכלתי או לא. בערבים, אחרי שחזר מהעבודה, היה האיכר שותה לשוכרה ומכה את אשתו. אני שכבתי על מזרן נוקשה וכששמעתי את הצעקות שלה כשהתחננה על נפשה, התפללתי ליזוס שהאיכר האלים לא יכה גם אותי”.
איך התגלתה לך יהדותך?
“בצורה לא נעימה ואחרי שחזרתי אל סטשה מהמנזר. יום אחד, כשרצתי אליה במדרגות, צעקה אלי מלמטה אחותה זושה, שלא אהבה אותי, בטענה שאחותה הוציאה את כוחותיה על ילדה לא שלה - ‘האם את יודעת שאת יהודייה?’ עד אז ידעתי שיהודים הם שדים ולא חשבתי שאני שדה. כשפרצתי בבכי, ניסתה סטשה להרגיע אותי ואמרה לי - ‘אל תבכי, דנושה, את תתרגלי’”.
המלחמה תמה, אבל לא סבלותיה של הילדה. היא עברה מרשותה של דודתה החולנית סטשה לרשות דודה אחרת, אירנה, אחות אביה ששרדה את השואה. לדודה הזאת, שהיו לה “עניינים” עם חיילי צבא השחרור הסובייטי, לא היה נוח עם קרובתה שהייתה עדת ראייה למעשיה הנלוזים - והעבירה אותה למנזר ליד עירה, קטוביץ. “מלבד החומה הגבוהה שהקיפה אותו, המנזר הזה לא היה דומה בכלום למנזר הקודם”, היא מספרת. “זה היה מנזר מאוד נוקשה והרבה יותר עני עד כדי רעב. לבשנו שמלות שעקצו וגירדו את העור וכשטעינו בלוח הכפל, קיבלנו מכות על הידיים. את שיעורי הדת, שלימדו הנזירות, אהבתי, אם כי כשהן סיפרו על יהודים שהורגים ילדים נוצרים ומשתמשים בדם שלהם למצות, נחרדתי”.
חילוצה משם של דנושה היה כמו בסרטים. כשוויקטור פוזננסקי, דודנה הצעיר של אמה, יצא מהמחנות והחל לחפש בני משפחה, הוא שמע על קרובתו הקטנה שבמנזר. כשבא לבקר אותה, ברגע שבו הושארו לבדם, “חטף” אותה.
אותו פוזננסקי רקם את אימוצה בארץ על ידי קרובתו פרנקה, שהייתה גם דודתה של הילדה, וזמנית שיכן אותה בבית ילדים בקטוביץ. “היו שם עוד ילדים יתומים, שלכולם היו כינים וגרדת והם בכו וצעקו בחלומות בלילות”, היא משחזרת. “כל כך היה רע לי, שברחתי לא פעם מהבית”.
שם החל מסעה של שטינמץ לארץ ישראל, שעבר לאורכה של צרפת ונמשך כשנה, כשבאחד המחנות בדרך ניסו לשנות את שמה לדבורה והיא התנגדה לכך. במרסיי חיברו אותה אנשי המוסד לעלייה ד’ לזוג עם תינוקת, שהועלו על האונייה “טרנסילבניה” בדרך לארץ ישראל. שטינמץ כבר ידעה שהיא אמורה להיקלט בארץ במושב בן שמן אצל פרנקה ודודק אודנופוזוב, דודתה ובעלה.
את הזיכרון מרגע המפגש המרגש עם השניים, שלהם היא קוראת בטבעיות “אמא ו”אבא”, לאחר הגיעה ארצה באוקטובר 47’, נושאת שטינמץ בגעגוע: “מכונית סקודה צהובה נעצרה מול שער מחנה העולים, שאליו הועברתי מהנמל. שניים ירדו ממנה. האשה חייכה ואמרה בפולנית - ‘שלום, דנושה, אני פרנקה וזהו דודק’. הם חיבקו אותי ונסענו לבן שמן, שם הייתה פרנקה אם הבית ודודק - המורה למסגרות. הבית שלהם, בן הקומה האחת, היה נראה לי כמו ציור בספר ילדים, וקפץ עלי ויקי, כלב התחש שלהם - ומיד נהיה החבר הכי טוב שלי”.
הקליטה של דנושה, שעם בואה ארצה חזרה לתמיד לדניאלה, שמה בתעודת הלידה שלה, הייתה מהירה. בתוך חודש כבר לבשה מכנסיים קצרים ששוליהם מכווצים בסרט מגומי וחולצה עם רקמה כחולה בסגנון תימני. שטינמץ שמעה עם הוריה את החלטת החלוקה בכ”ט בנובמבר ורקדה הורה, “עד שהרגליים שלי התעייפו ונשכבתי לנוח על הדשא”.
כעבור שנה וחצי אומצה דניאלה בבית המשפט כחוק על ידי הוריה חשוכי הילדים, שהיו מאמצים אידיאליים. כשהשופט שאל אם תסכים להיות הבת שלהם, היא צעקה “בטח”. לציון המאורע, הם קנו לה אופני “הרקולס” חדשים.
דניאלה, עולה חדשה מוקפת בצברים, סיגלה לעצמה עברית בלי מבטא זר, ועם הוריה קיצרה את שם משפחתם המסובך לאוד. כשעברו לנתניה, הייתה עדת ראייה לתופעות שנלוו לעלייה דאז מפולין, ובהן הצבעה על אדם שעבר ברחוב כחשוד שהיה קאפו ששיתף פעולה עם הגרמנים בשואה, וביקור פתע של דודתה לוטקה, אחות סטשה וזושה, שבאה לדרוש תשלום לה ולאחיותיה על החזקת דנושה הקטנה במלחמה. “אני רוצה מה שמגיע לי”, דרשה. דודק סילק אותה מהבית והזהיר שלא תעז לחזור. “נהייתה לי בחילה מזה ורציתי להקיא”, מספרת שטינמץ.
חתונה עצובה
בהיות הנערה דניאלה בת 16 - “גיל של התאהבויות”, היא כותבת בספר - אירע אירוע מכונן בחייה. יום אחד, בשבתה בחוף הים עם חברתה גלי, הן נעצו מבטים בחבורת נערים שהתקרבו למים. “ראית את זה עם העיניים הכחולות?”, שאלה גלי. דניאלה השיבה בחיוב ואמרה - “אני לא יודעת איך קוראים לו, אבל הוא יהיה החבר הבא שלי”. דניאלה התאהבה בו עד מעל לאוזניים, ומאז הם יחד זה 64 שנים. שם הנער: דניאל (דני), בנו של אחד מראשוני היהלומנים בנתניה ואחיו של המיליארדר בני שטיינמץ. על גיסה המפורסם, החשוד בפרשות שוחד ומרמה, היא לא הסכימה לומר אף לא מילה אחת.
היא עבדה כפקידת בנק ובהמשך מילאה בענף האופנה תפקיד מינהלי ולמדה לתואר ראשון במדעי החברה באוניברסיטה בר־אילן. במקביל החלה עם בעלה בטיוליהם בעולם עד שהתבייתו במקרה על קוואלו, שם הופרה שלוותם הפסטורלית עם ההודעה על מות בתם, חודש וחצי לפני תאריך נישואי אחיה הבכור, רז. “אולי טעינו כשהחלטנו לא לדחות - זאת הייתה חתונה מאוד עצובה ובלי מוזיקה”, אומרת שטינמץ. רז קרא לבכור מבין שלושת ילדיו תומר, על שם אחותו.
מתוך החלטה מושכלת שלא לתת לטרגדיה לשלוט בהם, הם חזרו לחיי החברה שלהם. “רק לא יכולנו לחזור לרקוד”, מציינת שטינמץ, ש־80 שנותיה אינן ניכרות בה. “הרגליים סירבו להתרומם מהרצפה, כאילו שרבצו עליהן משקולות”.
שנים עוסקת שטינמץ בפילנתרופיה. בעקבות הסכמי אוסלו, היא ודניאל מימנו את הקמת המרכז לחקר השלום באוניברסיטת תל אביב ע”ש בתם שלמדה שם, ובהמשך הנציחו אותה במרכז הקהילתי “בית תמי” ברחוב שינקין בעיר. כמו כן, הם תרמו להקמת מרכז הצפייה ב”יד ושם”, והם מעורבים בפעילות קרן רש”י. “בדרך כלל אנחנו מתרכזים בפעילויות בתחום החינוך”, היא מסכמת.
את מרגישה בחברה פרגון כלפי האלפיון העליון?
“אני לא כל כך מסתובבת כדי להעריך את זה, אבל אני מתרשמת שאין פרגון - ולפעמים בצדק. יש מבין אלה הנחשבים כעשירים שמתנהגים לא נכון, כולל יותר מדי שואו־אוף מנקר עיניים, שאנחנו משתדלים להימנע ממנו”.
מותר לנחש שאת לא הכי מאושרת ממה שקורה במדינה?
“זה באנדר־סטייטמנט. קודם כל, מפריע לי השיסוי בחברה של אחד בשני, מה שראש הממשלה עושה בגדול ובצורה מתוחכמת ועקבית מאוד לצד החשדות שיש נגדו. כל העניין העדתי שהתפרץ באחרונה יצא מכלל פרופורציה ובלי שום הצדקה. כמו כן, כחילונית אדוקה מפריעה לי הפעילות הקיצונית של החרדים. בתור ילדה ונערה שראתה בהקמת המדינה את שיא המאוויים של התגשמות הציונות במקום היחיד בעולם שיש ליהודים, מצער אותי לראות איך הכל הולך לאט לאט לעזאזל”.
כמעט מדי סוף שבוע פוקדת שטינמץ את קברה של תמי, יקירתה, בבית העלמין בהרצליה. “חשוב לי לספר לה, שתדע מה קורה פה”, היא אומרת.