אי אז ב־1969, לפני 50 שנה, התקיימה למרגלות המגדל שהתנשא מעל אוניברסיטת בר־אילן הצעירה עדיין, הופעה של להקת הברושים, שעד מהרה צללה בנבכי ההיסטוריה. הם היו ארבעה, ואני זוכר אותם אחד-אחד: מיכל זרחי, כיום מורה לפסנתר; מרגלית מנחם ואהוד כהן, שבינתיים נעלמו מהרדאר; וזה שהתבלט מעליהם בקומתו התמירה ובקולו העמוק, רפי ג'אנה. "הייתי רק בן 20", מספר רפי גינת, הוא רפי ג'אנה של אז, שיחגוג בשני הקרוב 70 שנה להולדתו. "להקת הברושים הייתה הדבר המוזיקלי הראשון שעשיתי באופן מקצועי. אי אפשר להגיד שהיינו להקה גדולה, השירים שלנו לא הטביעו חותם. הדבר הטוב שקרה לי שם הוא שהכרתי את מרגלית מנחם, שהייתה אחת האהבות הגדולות בחיי, כשאיתה התחילה ההיסטוריה שלי עם תימניות".
וחוץ מהרומן איתה?
"בגילי הצעיר ראיתי לפני קריירה של זמר. אפילו הוצאתי תקליטון של ארבעה שירים, שאחד מהם, 'צמד חמד', רץ שבועות במצעד הפזמונים. והאמת? הייתי זמר בינוני מאוד, ומכיוון שהייתי זקוק לעוד פרנסה הופעתי בדיסקוטקים. התחלתי את הקריירה העיתונאית שלי כשליח על קטנוע בשבועון הפורנוגרפי 'בול', נקודת התחלה יותר נמוכה מזו לא יכולתי כנראה למצוא. כתבתי שם גם קצת על בידור ופזמונים וחתמתי בשם 'רפי מרגלית'".
אני נפגש עם גינת במשרדו באולפני הרצליה כשעל הדלת כתוב עדיין "כלבוטק". הוא ספון בו עם הפרסים והאותות שבהם זכה וכשצילומיו מתחנות הקריירה שלו מתנוססים על הקירות. ניכר שהאיש אוהב את עצמו, אני חושב לעצמי. בין הצילומים ממוסגר בגדול ההספד שפרסם לזכר סמי עופר. מעניין. מולו - רישום שלו, מעשה ידיו של טופול. גינת ואני ניתקים מההווה ויוצאים להפלגה בזמן כשההגאים בידיו.
מרימים עוגן בירושלים, שם נולד כבן לאם ממוצא יקי ולאב ממוצא גרוזיני. מגיל 5 גדל איתם בקריית טבעון. המורה שלו לתנ"ך היה שמואל בן ארצי, אביה של שרה נתניהו, "מורה נפלא". אביו החשמלאי של גינת חלם שבנו ילמד בטכניון הנדסת חשמל ועל הדרך רשם אותו ללימודי תיכון בריאלי בחיפה. לגינת הנער הייתה משאלת לב אחרת. "אם לא הייתי בתקשורת או זמר, בוודאי הייתי מורה", הוא מאמין.
אחרי "הברושים" הופיע בתיאטרון גודיק במחזמר "לחיי הסוסים שהוציאו את עם ישראל מהבוץ", שהשקיע את גודיק עמוק עמוק בבוץ, וגם בחידוש המחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" בקאמרי. כשנתקל במודעה על כך שמתארגנת להקה לקראת העלאת המחזמר "לחיות עוד קיץ, לעבור עוד חורף" בארצות הברית, נדלק. "עד אז עדיין לא הייתי בחו"ל", נזכר גינת שמאז ראה עולם. כוריאוגרף הלהקה יונתן כרמון פסל אותו בגלל משקל עודף לטענתו, ואילו מוזיקאי ההפקה, דוד קריבושי, התעקש עליו בגלל קול הבס שלו. כרמון התרצה. "הבאתי לך כדורים מאמריקה, קח כדור ביום ויהיה בסדר", אמר לו. גינת, שמאז רזה והשמין אין ספור פעמים, ציית ותוך חודשיים השיל 35 קילו. "רק אז התברר לי שאלה היו ספידים", הוא נזכר, "אבל לא היה אכפת לי. העיקר לתפוס קצת אמריקה".
כשחזר, הופיע בערבים בלהקת החתונות הקונסולרים ובשעות היום שימש כ"נהג מסלקה" של בנק מזרחי, כלומר זה שאסף את ההמחאות מהסניפים בדרום. זה לא סיפק אותו. הוא יצא עם להקת הצברים להופעות באירופה. בלונדון אמרגן אחד התפעל משירתו והבטיח להעלות בכיכובו מופע של שירי מערבונים. אז פרצה מלחמת יום הכיפורים ו"ישר מיהרתי ארצה והתחברתי בשארם א־שייח' לחבר'ה שלי מהשריון".
תוכניותיו של גינת השתנו באחת. לתקשורת נחשף בקורס כתבי ספורט בטלוויזיה, שאליו הגיע דרך מודעה בעיתון. "עברתי תקופה מטורפת, לאחר שלצד הקורס ולאחר מכן בזמן העבודה במחלקת הספורט בטלוויזיה עבדתי כנהג בבנק", משחזר גינת, שבמקביל החל לשמש ככרוז במשחקי הכדורסל של מכבי תל אביב, תפקיד שמילא לא פחות מ־31 שנה. באחרונה, במשחק הניצחון על אולימפיאקוס של דיוויד בלאט, הפתיעו אותו המכבים כשזימנו אותו להיכל התהילה של המועדון.
כחלק מהמחווה אפשרו לו להציג בתחילת המשחק את השחקנים בקולו המתגלגל, לאחר הפסקה של 14 שנה. זאת, אגב, לאחר שנים שבהן נמנע מלבוא למשחקים. "אם בדרך כלל אין לי כוח לקריאות של הקהל לחזור אל תפקיד הכרוז, הפעם, בטקס המרגש זה היה משהו מטורף", הוא אומר. "זאת בפרט שכעת נלווה אלי לראשונה אמיתי, הנכד שלי בן ה־5, שהוא משוש חיי".
אמיתי הוא נכדו הראשון של גינת, הנשוי לנאוה. הוא אבא לשלושה: נטלי (43), בתו הבכורה מנישואיו הראשונים, שהפיקה במשך שנים את תוכניותיו וכיום היא מדריכת פילאטיס; ליאור (32), העוסק בשילוח ימי ואווירי; ונועה (30), ביולוגית ימית.
קוליפורמים וסלמונלה
נחזור לשנות ה־70. במהלכן הדהד קולו ארבע שנים בשידורי מחלקת הספורט של הטלוויזיה עד שנפרד ממנה בכעס. "לאחר שהפקתי מהארץ את השידורים מאולימפיאדת מונטריאול 76', הובטח לי שכעבור שנתיים אשדר ממונדיאל 78' בבואנוס איירס", הוא מעיד. "ביום שנודע לי כי יפרו את ההבטחה ודן שילון, מי שניהל את מחלקת הספורט, ייסע לשדר מארגנטינה, ניגשתי לחיים יבין שניהל את מחלקת החדשות והודעתי לו בחוצפה של כתב צעיר שלא אמשיך בספורט. כלומר, אותי, רפי גינת, לא מסדרים".
כך, מבלי להתכוון, מצא את עצמו בתוכנית "כלבוטק" בלי שהיה לו שמץ של מושג בנושאיה. "בתור כתב קפצתי למים בסדרה של חשיפות על הפקעת מחירים, בין שבחתונות, בין שברפואת שיניים, תוך שימוש במצלמות נסתרות, מה שלא הכירו כאן עד אז", הוא מספר. "וואו, הרייטינג של התוכנית קפץ בבת אחת. כעבור זמן הוטל עלי בנוסף לכתבות גם להפיק את התוכנית לצד דניאל פאר המנוח, שהמשיך להגיש אותה עד צאתו בשליחות הקרן הקיימת לישראל לקנדה. אז גם החלפתי אותו בהגשה. דני היה איש מדהים שמאוד אהבתי".
הגשתו הנחרצת והדרמטית של גינת, שבהנהגתו הורחבו תחומיה מעבר לנושאים הצרכניים שעמדו בבסיסה, תרמה לפופולריות הרבה של התוכנית, לצד התעניינות הציבור בתחקיריה הנוקבים. "מבחינתי, זה התחיל בגנבות בתחנת הדלק 'פז' על גשר הירקון, שידור שהיה שוס מטורף עם תגובות נזעמות, כולל זריקת עגבניות על התחנה", מעיד גינת.
איך נכנסתם לתמונה?
"עורך סרטים מהחבר'ה שעבדו איתי, סיפר שתוך מילוי דלק במכוניתו תפס את עובד התחנה לא מאפס את מכונות השאיבה כמקובל. מה עושים? לקחתי את איתן הדר, הצלם הקבוע שלי, ודרך אגב גם זמר בדומה לי, והתמקמנו בדירה בבבלי שהשקיפה על מכונות השאיבה בתחנה. למרות שהציוד שלנו לא היה משוכלל כמו היום, תפסנו את עובדי התחנה בשעת הזיופים, וזה יצא פצצה. מאז כולם דיברו על 'כלבוטק'".
את הרעש הגדול ביותר עורר תחקיר החומוס והקוליפורמים שלו. "זה התחיל עם שמועה לגבי בעיות בחומוס באחת המסעדות", הוא משחזר. "אז עדה לבנון, שהייתה מנכ"לית המועצה לצרכנות, הציעה לערוך בדיקה מיקרוביאלית במספר חומוסיות מרכזיות, מה שהעלה שמות מוזרים כמו קוליפורמים, סלמונלה וכיוצא באלה, שאותם שמעתי בראשונה. מה שראו בתוכנית זה מגיש קורא מדף את התוצאות עם חותמת 'לא ראוי למאכל אדם' לצד צילום סטילס של כל חומוסייה".
הגילויים עוררו סערה. "מסעדות נסגרו תוך יום", הוא מספר. "אנשים הדירו את רגליהם ממסעדות שבהן התגלו מפגעים. זה היה קדימון לגילויים נוספים כמו פרשת הכרוב החמוץ, שהתגלה כי נכבש בנעליהם וברגליהם של עובדי אחד המפעלים. גילוי רדף גילוי, ומה זה פחדו מאיתנו. אגב כך חגגתי נקמה קטנה על מי שמנע ממני לצאת למונדיאל בארגנטינה, כשלקחתי ל'כלבוטק' כתבים מהספורט שהכרתי".
הייתה לגינת חגיגה נוספת ב"כלבוטק". "הפופולריות של התוכנית התבטאה בחיקויים שנעשו לי", הוא מעיד בהנאה. "הכי אהבתי את החיקויים של טוביה צפיר ושל אדיר מילר, כמובן גם החיקויים ב'זהו זה' וב'ארץ נהדרת'".
אחוז התפיסות הגבוה ביותר
מאמצע שנות ה־80 התברך גינת ב"בייבי נוסף". "תוכנית 'בשידור חוקר' הייתה יוזמה של משרד המשטרה, לימים המשרד לביטחון הפנים", הוא מציין. "יהודי ששמו צימרמן המציא את התוכנית בגרמניה, והיא שודרה תחילה במדינות דוברות גרמנית ולאחר מכן גם במדינות אחרות. על המקום הגבתי בחיוב ויצאנו לדרך בעקבות האנס מהדרום, בעל ה'סובארו הלבנה', פשע שאגב לא פוענח עד היום. לשחזור לקחתי מכונית דומה לזו של האנס, שהייתה של אביו של אחד החברים שלי. שלושה ימים לאחר השידור, בשלוש לפנות בוקר, התקשר אלי בהיסטריה אותו חבר וצעק: 'כל המשטרה פה מתחת לבית! באו לעצור את אבא שלי!'. מסתבר שאיכשהו שכחתי לכסות את לוחית הרישוי בשחזור. אנשים ראו את המספר שלה, התקשרו למשטרה, וזו טראח התנפלה. 'אתם מטורפים?!', צלצלתי למשטרה, שכמובן הייתה מעורבת בתוכנית. 'זה המספר של מכונית השחזור, עזבו את הבן אדם!' מקרה אחר היה כשעצרו שחקן ששיחק באחד השחזורים נוכל. 'רפי, תציל אותי!', התקשר אלי למחרת השידור. 'אני במשטרה עם אזיקים לאחר שעצרו אותי באמצע דיזנגוף', סיפר שלא האמינו לו שהוא רק השחקן מהשחזור".
לדברי גינת, בעזרת "בשידור חוקר" פוענחו שישה מקרי רצח וגם נתפסו לא מעט שודדים, אנסים ונוכלים. "מכל התוכניות המקבילות באירופה היינו התוכנית עם אחוז התפיסות הכי גבוה", הוא מציין. "מצד שני שילמתי מחיר, כשהיו לא פעם איומים שחייבו לשים עלי שמירה. יום אחד גם פוצצו לי את כל הצמיגים באוטו ושפכו עליו דם. לאחר מכן הסתובבו ניידות סביב הבית שלי. והאמת? אף פעם לא נבהלתי מהאיומים האלה מתוך ידיעה שכלב נובח לא נושך".
לעתים הוא היה כמעין דון קישוט שהקדים את זמנו. "המתחזים?", גינת שואל ועונה. "בתוכניות 'כלבוטק' היו קטעים על בלי סוף מתחזים ונוכלים. היום יש תוכנית על מתחזים, וחיים אתגר עושה אותה היטב, גם אדוה דדון, שהיא חדשה בעניין".
התופעה לא נבלמה.
"תמיד יהיו נוכלים, תמיד יהיו רמאים, תמיד יהיו מתחזים. לא היו לי אשליות שאפשר למנוע אותם. מה שידעתי זה שעלי לעשות שואו טלוויזיוני שיביא רייטינג. זה מה שהיה לי בראש. אני מודה שבכך הבנתי יותר מאשר בצרכנות".
מדברי גינת עולה שאין חדש תחת השמש. "לא כל כך מזמן היה תחקיר על המטבחים בבתי המלון", הוא נותן דוגמה. "ואילו אצלנו היה לפני שנים תחקיר על ארוחות הבוקר בבתי המלון. השפים והעובדים שם הם אחרים וגם הקהל שבא להתארח שם, אבל המחדלים אותם מחדלים".
כאן גינת מפתיע: "מעבר לכל מה שדיברנו עליו, האייטם הכי גדול בחיים שלי היה זה שעשיתי עם ליאורה עמיר על חסידי אומות העולם. אנשים סיכנו באירופה את חייהם כדי להציל יהודים בשואה ובבואם הנה נקלעו למצוקה נוראית, בלי זכויות ובלי ביטוח לאומי. הבאתי לאולפן את נשיא המדינה דאז, חיים הרצוג, כדי שיצפה בסרט שהכנו וראיתי אותו מזיל דמעות. בעקבות הביקור שלו באולפן הועלה בכנסת חוק חסידי אומות העולם. 119 חברי כנסת הצביעו בעדו ורק אחד מהם נעדר".
מעצר שהתחיל במסיבה
לזמן מה קפץ גינת במקביל על שלוש חתונות, כשלצד "כלבוטק" ו"בשידור חוקר" גם ניהל את מחלקת הבידור בטלוויזיה. "זה היה בתקופה שבה אורי פורת המנוח ניהל את רשות השידור", הוא נזכר. "קיבלתי ממנו תקציבים גדולים להפקת תוכניות כמו 'סיבה למסיבה' של רבקה'לה מיכאלי ו'הדרן' של דליה גוטמן לכבוד חיים חפר, שמואל רודנסקי ואחרים".
וכיום?
"כיום אין בטלוויזיה בידור, רק תוכניות ריאליטי שאני לא סובל. מה שמוצג כיום בטלוויזיה כבידור הוא ממש לא בידור בעיני".
זה חסר?
"לי זה מאוד חסר. ונראה שלא רק לי".
ב־1989 נעלמת לשנתיים ממרקע הטלוויזיה.
"תמיד פחדתי שיום אחד מי מאלה שחייהם נהרסו - בצדק - בעקבות התוכניות שלי, לא רק שיטמון לי מלכודת, אלא שילך עם זה למשטרה. באותה תקופה עשיתי את התוכנית 'בשידור חוקר', ואחד, שחשפנו את אי הסדרים בעסק לקורסים לאנגלית שהיה לו, טפל עלי אשמת שווא של שוחד מיני. בעקבותיו ניסו אחרים, לרבות מרשות השידור, להעליל עלי עלילות".
זה היה רגע השפל בקריירה המפוארת של גינת. "למרות שהיה ברור כשמש שאין בי שמץ של אשמה, המשטרה עצרה אותי ללילה במשטרת פתח תקווה. נחקרתי שם על ידי יח"א, על אף שלא היה ספק שמדובר בסיפור מרוח בתפרים גסים", הוא מגולל את הפרשה העגומה. "השוטרים הקטנים בתחנה לא ידעו את נפשם. 'רפי, מה אתה עושה פה?', הם התפלאו. אחד מהם מיהר להתקשר לאשתו. 'לא תאמיני מי איתנו בתחנה; זה שאנחנו הכי אוהבים מהטלוויזיה', דיווח לה והורה שתביא מהבית בורקס וכל מיני דברים טובים. בקיצור, המעצר שם התחיל במסיבה ונמשך בטורניר שש־בש. מתישהו הגיע הזמן לישון. 'יש לך רוצח בתא, אבל אל תפחד, כי לא יאונה לך כל רע', אמרו לי השוטרים. באמת לא אונה לי שום רע. הבנאדם לא הפסיק לנחור, עד שכאשר הוא קם, נעץ בי מבט מופתע ושאל 'אתה יודע כמה חברים שלי יושבים בכלא בגללך? וואלק, מילה אחת שלהם והייתי עכשיו מחסל אותך'. 'חסל!', אמרתי לו, והוא לא הוסיף מילה. זה היה רק קדימון למה שציפה לי כשיצאתי מהתחנה. דומה שכל התקשורת הישראלית ארבה לי. שמעתי מהחבר'ה על בדותות נוספות שהדביקו לי. למחרת, בבוקר שישי, תפסתי בעיתונים כותרות כפי שלא תפסתי מעולם. ברור שכאשר זוכיתי זיכוי מוחלט, לא קיבלתי את אותן כותרות".
אז, כשהניח את המפתחות אצל אריה מקל - מי שאותו הוא מכנה "מנכ"ל רשות השידור הגרוע ביותר" - "לא רק הוא טען שאני איש של קודמו, אורי פורת; כולם היו נגדי, כולל ועד עובדי הטלוויזיה ואגודת העיתונאים", קובל גינת. "לפחות ניתן לי להתפרנס כעורך 'העולם הזה' במשך שנתיים. כשהכתבת לענייני משפט של העיתון שאלה איך תוכל לסקר את המשפט שלי אם אני הבוס שלה, אמרתי לה 'סקרי כאילו זה לא אני'. והיה מה לסקר. עשיתי מהתובעת במשפט חוכא ואטלולא עד שכאמור זוכיתי לחלוטין".
כשהחבובות הגיעו
אז חבר לחלוצי ערוץ 2 הניסיוני עם הסחורה שלו מהערוץ הראשון בשנות ה־80, אך בשינוי שמות קליל ל"כלבודק" ול"שידור חוקר", התוכנית שלדבריו חנכה את אולפני ג.ג, בנווה אילן. "מהערוץ הניסיוני, שבו פעלתי בתנאים לא תנאים, הגעתי עם אותן תוכניות לרשת, מזכייניות הערוץ השני", הוא מספר ומזכיר את "פוקוס", תוכנית האסונות שאותה שידר בשלהי שנות ה־90. "עשיתי על זה בוכטה רצינית, אל תשאל", מעיר גינת.
ב־2005 נחתה עליו הצעה, שלא ציפה לה. "פתאום פנה אלי נוני מוזס, שעד אז הייתה היכרות שטחית בינינו ויותר הכרתי את אחיותיו - והציע לי לערוך את 'ידיעות אחרונות'", גינת מעיד. "הרגשתי כאילו חטפתי בומבה בראש. מבחינתי עורך העיתון הזה בתקופה ההיא היה הג'וב מספר אחת בתקשורת. השבתי לנוני שלא אבוא אם לא יתאפשר לי להמשיך במקביל עם 'כלבוטק'".
ותגובתו?
"סיכמנו על מספר התוכניות שיתאפשר לי להכין במקביל לעריכת העיתון. ואני אומר לך, שבכל יום שהייתי עולה למשרד שלי ב'ידיעות', הייתי אומר לעצמי 'מי אתה, רפי ג'אנה מטבעון, שתהיה העורך הראשי של העיתון הזה?'. הרגשתי שם כאילו אני נכנס לבית מקדש. כל יום הייתי מגיע לשם בתשע בבוקר ועוזב באחת בלילה, לאחר שקבעתי את הכותרות הראשיות. בהפסקת הצהריים שם הייתי עורך את 'כלבוטק'. ככל שנהניתי שם, פחות נהניתי להיות אחראי על המשכורות ולהתעסק עם ועד־שמעד. זאת הייתה תקופה מרתקת כולל ההתנתקות, ירידתו של שרון, עליית אולמרט ומלחמת לבנון השנייה".
עם איזה לחצים התמודדת?
"אם אומרים שנוני מכתיב מלמעלה לעורכים, זה לא היה אצלי. לחצים מבחוץ של פוליטיקאים היו כל הזמן. הכי זכור לי הקטע עם המשקפת של עמיר פרץ, שר הביטחון דאז, שהגיע לעמוד הראשי. הוא דיבר איתי שעה ארוכה לפני סגירת העיתון וביקש למנוע את פרסום הצילום. כל כך הבנתי אותו, מה גם שהוא איש טוב, גם אהבתי אותו, אבל אי אפשר היה להיענות לו. נשבע לך שכאב לי בשבילו, אבל כאן אין פשרות. יתרה מכך, ב'כלבוטק' אפילו הכנסתי לבית סוהר בן דוד שלי שהסתבך עם החוק. כשראיתי במי מדובר, חטפתי שוק, אבל לא הייתה לי ברירה אחרת".
ועוד סיפור מדהים, הקשור לקשריו עם המיליארדר סמי עופר: "כשסמי היה בארץ והיה די משועמם בלילה, הוא היה לוקח את חברו פרופ' משה מני וקופץ איתו אלי, ל'ידיעות', בדיוק כשהייתי שם בשיא הלחץ של סגירת העיתון. 'החבובות הגיעו', היו אומרים עליהם בעיתון. יום אחד אמר לי סמי שהוא ראה איך שאני עובד ושהוא רוצה לקנות את העיתון במאה אחוז ונקב סכום כפול משוויו דאז, בתנאי שאבטיח לו להישאר בעיתון עד יום מותי. 'לך לנוני ותעביר לו את ההצעה שלי'. אמרתי לו שנוני לא יסכים, כי העיתון הוא כל חייו. צדקתי. 'לא מוכר', אמר לי נוני".
טעית ב"ידיעות" במשהו?
"הטעות הכי גדולה שלי הייתה שעזבתי את 'ידיעות אחרונות' לאחר קצת יותר משנתיים".
מדוע, אם כן, עזבת?
"כי למשרד שלי ב'ידיעות' באו אביגדור קלנר, מי שהיה אז יו"ר רשת (ובהמשך ממורשעי פרשת הולילנד - יב"א), ויוחנן צנגן, אז מנכ"ל רשת, ואמרו לי 'לא טוב לנו שאתה ב'ידיעות אחרונות', עיתון שבו אתה לא מרשה לכתוב על תוכניות שלנו. לכן באנו לתת לך הצעה שלא תוכל לסרב לה - חוזה ל־30 תוכניות בשנה במשך חמש שנים, משהו שאין כמותו בטלוויזיה'. לחצנו ידיים ובאותו יום הודעתי לנוני שאני חוזר לטלוויזיה".
ובאשר לפרשת נוני־ביבי?
"לא אתבטא נגד מקום שעבדתי בו, מה גם שקשה לי להאמין שהיה משהו רציני עם נוני".
לא רוצה פוליטיקה
בהמשך הוא ניהל את ערוץ 10. "ערוץ 10 היה במצב גרוע ביותר", הוא אומר. "היה ברור שכך אי אפשר להתחרות בערוץ 2, בוודאי לא להביס אותו. רק קיווינו שאם ננצח עם תוכניות מסוימות ברייטינג, נצליח להרים את הערוץ. הבאתי תוכניות שלא היו קודם כמו 'בייבי בום', 'שי בשידור' ו'היפה והחנון', הריאליטי שהכי אהבתי, משהו שהיה מאוד מצחיק וגם אמיתי. כשלאודר עזב, עזבתי גם כן".
ניהול ערוץ 10 היה הצלחה מבחינתך?
"לא, אבל גם לא כישלון, לדעתי הכפלתי את הרייטינג מהרגע שנכנסתי לשם".
והמיזוג של ערוץ 10 ושל רשת?
"לאלה גם לאלה לא הייתה ברירה אחרת אלא להתמזג, מה גם שלרשת היה קשה להתמודד עם קשת. שוק הפרסום כאן לא מספיק גדול כדי להכיל שלושה ערוצים. בינתיים אני לא רואה אותם עוברים לרווחיות. כמו שהפרינט בירידה, גם הטלוויזיה בירידה לעומת הדיגיטל, שעם זרועותיו השונות בולע המון מתקציבי הפרסום. במצב הנוכחי נראה לי שלעומת ההשקעה הגדולה של קשת בריאליטי '2025', הרייטינג שמביאה התוכנית הזאת הוא מכה".
הזלת דמעה כשסגרו את הערוץ הראשון, ערש הקריירה התקשורתית שלך, לטובת התאגיד כאן?
"לא הזלתי דמעה, אבל הרגשתי צביטה בלב. אני לא מדבר על האיכות, אבל מבחינת הרייטינג זה כישלון מוחלט, לאחר שברוב הפרמטרים הוא יותר נמוך מאשר בימי הערוץ הראשון. לדעתי אם כבר עושים תאגיד, אפשר היה לעשות תאגיד יותר טוב".
כיום הוא מגייס את כל הידע והניסיון שצבר ב"כלבוטק" לטובות פרסומות טלוויזיה. כשאני שואל אם כמו חלק מהקולגות שלו, הוא יעבור בסוף לפוליטיקה, הוא מספר: "במרוצת השנים אמרתי 'לא' תקיף למספר הצעות שהופנו אלי מהפוליטיקה. ב־81' שמיר שלח אלי את איש הפרסום אליעזר ז'ורבין כדי לשכנע אותי להצטרף לרשימת הליכוד במקום משוריין. ב־92' קרא לי רבין להצטרף לעבודה ואמר שאחרי הבחירות אוכל להיות לפי בחירתי מנכ"ל רשות השידור או שגריר. 'לא רוצה פוליטיקה', אמרתי לו".
ב־2004 הוא הוציא את אלבומו הראשון "בחירות אישיות" בדרבונו ובהשקעתו של דדי בורוביץ', ידידו בעל הממון, כשבכך הגשים את משאלת הלב של רבים לעשות משהו עם הבס הייחודי שלו. כעת, אולי כמתנת יום הולדת עצמית ל־70 שלו, הוא עומד להוציא את אלבומו הרביעי, "רפי מצדיע ללאונרד", שאותו הקליט בניו יורק עם נגני להקת דם, יזע ודמעות. "מעולם לא שמענו זמר שמגיע כמוך לרה נמוך, אמרו לי הנגנים", הוא מספר.
אנחנו צועדים לעבר מכוניתו המהודרת. גינת חש צורך להשמיע, כמעט בהתלהבות כנה של ילד, במערכת הסטריאופונית החדישה שלו מהקלטותיו המרשימות לשירי לאונרד כהן, בהם "סוזאן", "קחי את הוואלס" וכמובן, את "הללויה" ההמנוני.
אולי תשיק את האלבום בקיסריה? אני מעיר לו ומזכיר לו את הברושים.
"נתת לי רעיון", הוא משיב. "בגיל 70?"
אף פעם לא מאוחר, כך אומרים, לא?