כמעט כל השירות הסדיר שלי עבר באינתיפאדה הראשונה. ליתר דיוק, בעזה. ובדיוק ממש כירורגי - במחנות הפליטים שאטי, ג'באליה, דיר אל־בלח וחאן יונס. גם במילואים חזרתי שוב ושוב על החוויה המפוקפקת של שירות כחייל קרבי בשטחים. לא משנה אם תקראו לזה כיבוש, גאולה או חוסר ברירה, העובדות הן אותן עובדות. כחייל בשטחים הייתי תופס אנשים אקראיים ברחוב ומכריח אותם למחוק בסיד כתובות נגד ישראל שרוססו על קיר סמוך; פרצתי באמצע הלילה לבתים של אזרחים, וראיתי את הילדים שלהם משתינים במכנסיים מרוב פחד; הייתה לי אלה מעץ, ככלי נשק קבוע, והשתמשתי בה לא מעט. היא אפילו נשברה לפעמים. וגם יריתי באנשים. גז, פלסטיק, במקרה קיצוני אפילו אש חיה. וזה באמת רק קמצוץ.
הדברים שעשיתי וראיתי שם מוסיפים לרדוף אותי עד היום. כשהתקרבתי לגיל 40, והפסקתי לישון בלילה בגלל סיוטים מעזה ששבו לפקוד אותי, טיפלתי בעצמי דרך כתיבת ספר על מה שעברתי, שהפך גם להצגה בקאמרי. במילים אחרות, אותי לא צריך לשכנע ששירות כזה עלול להותיר משקעים נפשיים לא פשוטים בקרב החיילים. ועדיין, לנוכח ההתבטאות האחרונה של אושרת קוטלר בנושא, יש לי שתי הערות בסיסיות.
הראשונה - עם כל הכבוד למיחושי ולמצוקותי, הקורבנות האמיתיים בסיפור הזה הם הפלסטינים. אלה שחטפו את המכות וההשפלות. לא החיילים. והפלסטינים האלה הם קורבנות של הכיבוש, אבל גם של עצמם. ובייחוד של מנהיגיהם, שלא עשו דבר כדי לקדם את פתרון הסכסוך.
השנייה - השירות הצבאי לא הפך אותי לחיית אדם. זה גם לא קרה לאף אחד מעשרות האנשים שאני מכיר באופן אישי ושירתו שם לצדי. היינו בסיטואציות מסריחות. ביצענו מטלות שהלוואי שלא היינו צריכים לבצע. אבל אף פעם לא איבדנו שליטה עצמית או צלם אנוש. ואני יודע את זה היטב, כי היו אחרים שכן. אבל אתם יודעים מה? הם הגיעו ככה מהבית. הכיבוש לא השחית אותם. הוא רק העניק להם לגיטימציה לפרוק את כל האלימות והאגרסיות שנמצאו בהם גם ככה.
לא רק שסלחו להם על ההתנהגויות החריגות שהם הפגינו, גם ראו בהם חיילים טובים. טובים מאיתנו, כי אנחנו ביצענו את המטלות האלה בהיסוס, לא "עם כל הלב". בעיצומה של האינתיפאדה המתח בינינו ובין החיילים שאיבדו רסן היה כל כך גדול, עד שמצאנו את עצמנו באמצע עזה בתגרה אלימה. לא עם פלסטינים, בינינו לבין עצמנו, אחרי שדרשנו מהם להירגע. ואני רוצה להאמין - אני בטוח, למעשה - שהנוכחות שלנו שם מיתנה את ההתנהלות של הגדוד כולו בשטח.
זאת אחת הסיבות לכך שאני חושב שגם חיילים שמחזיקים בדעות שמאלניות חייבים לשרת בשטחים. לא להשאיר את כל העבודה המלוכלכת לחיילים שבאים מראש עם מוטיבציה לאלימות. מדכא מאוד לחשוב שגם הילדים שלנו, ואני אומר את זה כאב לחייל קרבי, ייאלצו לעבור חוויות דומות. אבל כל עוד חיילים צריכים לשרת ביהודה ושומרון - והם עושים את זה מכורח מדיניות של ממשלה נבחרת, וגם מתוקף המצב הסבוך בשטח, שרחוק מאוד מפתרון - צריך לגבות אותם ולעטוף אותם בכל עזרה אפשרית, כדי לצאת בשלום מהסיטואציה. אגב - למרבה השמחה, החיכוך בין חיילים ואוכלוסייה אזרחית פלסטינית היום קטן בהרבה מזה שהיה בזמני. את הפרחים ניתן לשלוח לאדריכלי הסכמי אוסלו וההתנתקות. מושמצים, אבל אפקטיביים.
ועוד משהו. המשוואה הזו, שלפיה שירות בשטחים משחית, מתעלמת מכך שגם שירות במלחמה "רגילה", או "לגיטימית", דופק את נפש האדם לא פחות, אולי יותר. חלק מהלוחמים שחזרו בחיים מקרב "החווה הסינית" במלחמת יום הכיפורים התדרדרו בהמשך לפשע ולשימוש באלימות. הם הצהירו על כך בעצמם, כשניסו לסייע לאחד מחבריהם, אפרים תוהמי, שהורשע ברצח לפני כ–20 שנה. וזו רק דוגמה אחת מני רבות. אנחנו מדינה שחיה על חרבה, וזה דבר מאוד לא בריא לנפשו של האוחז בחרב. השאלה היא תמיד אם יש ברירה אחרת.
על הסכין:
1. בין שההתבטאויות של נתניהו וישראל כץ על העבר הפולני היו מכוונות ובין שהיו פליטת פה, התרחש פה רגע נדיר של סגירת חשבון נכונה לגמרי מצד ישראל עם מדינה שרבים מתושביה פגעו ביהודים. ומה שחמור לא פחות - מדינה שבאופן רשמי וממוסד מנסה למחוק את הכתם הזה מההיסטוריה שלה. האמת ניצחה, ולו לרגע, את האינטרס.