זמר זמר לך

פרולוג

בערך חמישה עשורים לפני "גב האומה" של הטלוויזיה שודרה בגלי צה"ל התוכנית של בתיה שושני ושלי, שהנחה רם עברון ושקראו לה "יתוש בראש". העיקרון היה דומה לזה שב"שלושה בסירה אחת" האגדית, שכאשר שודרה בקול ישראל בשנות ה־50 התרוקנו הרחובות מאנשים.

באחת התוכניות שלנו שאל המנחה את אנשי הצוות מה זה מחזמר. "שיר הלל למפלגת העבודה שכתבה חנה זמר", ענה חבר הצוות השנון טומי לפיד וזכה למבול של צחוקים ולרעם של מחיאות כפיים.

"מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?", נשאלה בתוכנית אחרת העיתונאית החריפה והבועטת סילבי קשת. "חנה זמר", ירתה קשת את אחד החצים שלה.

כי חנה זמר הייתה גיבורת תרבות אמיתית. לא כמו אלה של היום שצצות לנו מדי שבוע בתוכניות הריאליטי והן צמודות למדד הרייטינג. חנה זמר הייתה גיבורת תרבות של מציאות אמיתית ולא וירטואלית. חנה זמר הייתה הגברת הראשונה של העיתונות הישראלית.

נחום ברנע, העיתונאי ובעל הטור או "טוראי" כלשונו, שהוא גם חתן פרס ישראל, היה מזכיר העיתון "דבר" כשחנה זמר הייתה העורכת שלו. "היא הייתה גדולה יותר מהעיתון שערכה", אמר עליה. "היא לא הייתה רק עיתונאית, אלא גם מורה יוצאת מהכלל לעיתונאים... היא הייתה פתוחה כל כך תמיד, לא הייתה תחושת יראה. היא הייתה המורה שלי, ומורה נהדרת".

תמונה ראשונה

חנה, בתם של אלה והרב שלמה הלוי הברפלד, נולדה בברטיסלאבה בירת סלובקיה. בשנת 1944, כשהייתה בת 20 נלקחה למחנה הריכוז ראוונסברוק בגרמניה, שהיה מחנה הריכוז הגדול ביותר, שאליו נשלחו נשים בלבד. היא הגיעה ארצה בשנת 1950. חנה הברפלד הייתה לחנה זמר.

היא הפכה מחרדית לחילונית והמירה את הגרמנית שאותה דיברה בבית הוריה לעברית שבה התבטאה, כתבה וערכה. למעלה מ־40 שנה אחרי שהופרדה ממשפחתה ונעקרה מעיר הולדתה, היא חזרה לשם. בספר שלה "אלוהים כבר לא גר שם יותר", שראה אור ב־1995, כתבה על הביקור בברטיסלאבה עירה, שנקראה בפי היהודים פרשבורג, כשם הישיבה המהוללת שהייתה בה:

לא התגעגעתי אליה אפילו יום אחד. הייתי מוכנה שלא לראותה עוד לעולם. אלמלא קברות הורי... וכאשר סוף סוף ביקרתי בה, מצאתי מקום שאיננו. כמו תפאורה שמאחוריה חלל.

כי כשהגיעה לשם גילתה לדבריה שהעיר קיימת, אבל כל מה שחוותה בה, כל מה שהיה עולמה מיום שעמדה על דעתה ועד שגורשה משם, אינו קיים עוד.

הקהילה היהודית הייתה בילדותי כעשרה אחוזים מאוכלוסיית העיר, וכל הקשר שלי היה לעשרת האחוזים האלה.

ואז צפו ועלו בה זיכרונות האנטישמיות שחוותה בבית הספר כשהייתה ילדה בת 10, כשילד מהכיתה שלה כינה אותה "ז'ידובקה". אבא שלה יעץ לה להתלונן בפני המורה. היא התלוננה, אבל ההתגרות נמשכה.

כשדיווחתי על כך לאבי, הוא הלך איתי לבית הספר, הזהיר את התלמיד בתקיפות, ואפילו סטר לו... הייתי נבוכה - וגאה.

אחד הלקחים החשובים ששינן לה אביה בעקבות אותו אירוע היה שלא להשלים עם שום גילוי אנטישמי. להחזיר. לדרוש שוויון ולגלות נחישות וחוזקה. ועם זה פעלה וכתבה על הצורך בחיזוק הקשר בין ישראל לגרמניה. "הדבר נחוץ לשם חיזוקה של ישראל", כך טענה. "אילו יכולנו לשאול את קורבנות השואה, הם היו מייעצים לנו לעשות זאת. אני מאמינה כי ה'כן' שלהם היה נחרץ יותר וצלול יותר והחלטי יותר מאותו 'כן' שאנו מסוגלים לומר".

בשנת 2003, שבועות אחדים לפני מותה, הוענק לה על ידי שגריר גרמניה בישראל אות הערכה גרמני גבוה על תרומתה לעידוד הקשרים עם בני הנוער הגרמנים. בטקס שנערך בביתו של שגריר גרמניה, נשא דברים שמעון פרס, שהפליג בשבחה. היא קטעה אותו ואמרה: "שמעון, תשאיר משהו להספד".

תמונה שנייה

חנה זמר היא קוקטייל מעורב. נאמר עליה שהיא האישה המקורבת ביותר לשלטון, אבל מה שמעניין אותה באמת הן החברות של בתה בכיתה ד'. היא כותבת על נושאים גבריים, אבל קוראת "את". הזרם העלה אותה למעלה, אבל היא שוחה נגדו. היא הולכת למספרה, אבל נלחמת נגד צווי האופנה.

(עז"ר / "דבר" 1969)

אני לא כל כך בטוח שהקטע הזה שהופיע בפתחו של ראיון עם חנה זמר היה יכול להתפרסם כיום למשל. כי פעם אולי היה צריך להחליט: או קרבה לשלטון או אמהות. גם כנראה שלא עלה אז על הדעת לכתוב על נושאים גבריים (מה זה בכלל?) ולקרוא ירחון נשים. ואיך אפשר היה להתנגד לצווי האופנה ובאותה העת ללכת למספרה? כשקוראים זאת כיום, זה אפילו מקומם. ואולי לא. אולי אפשר לקרוא בחיוך, בסלחנות ובסיפוק ולומר שבמרחק של 50 שנה מאז שהתפרסם הקטע הזה עשינו צעדים גדולים בתחום המודעות למה שנקרא פמיניזם, ושלחנה זמר יש חלק גדול בכך.

בשנת 1970 היא הייתה לאישה הראשונה בישראל שמונתה לתפקיד עורכת עיתון יומי נחשב. 12 שנה אחר כך היא מינתה את טלי ליפקין שחק לכתבת הצבאית של העיתון, האישה הראשונה בארץ ששימשה ככתבת צבאית ושנכנסה ללבנון במלחמת לבנון הראשונה, כשעדיין חל איסור על נשים להיכנס לשטחה.

אבל כששאלו את חנה זמר, היא לא הגדירה את עצמה כפמיניסטית. בספר שלה "חצי תה, חצי קפה" כתבה:

בהן צדק שאינני פמיניסטית... אינני פמיניסטית ובכל זאת מרגיז אותי יחס הזלזול של גברים כלפי הנשים.

בשנת 1972, כשקיבלה את פרס סוקולוב על מפעל חייה, אמרה בין השאר שיש עבודות ומשרות שבהן יכולים להצליח בלי שום בעיות רק גברים. לא מפני שהם חזקים יותר או חכמים יותר או מוצלחים יותר, אלא בגלל עובדה אחת פשוטה: יש להם אישה בבית שמורידה מהם כל עול אחר. הבעיה של נשים היא שאין להן נשים.

בראיון לשבועון "לאשה" היא אמרה:

אם היא רוצה להיות בבית, זה בסדר בהחלט. מתי זה לא בסדר בעיני? כאשר היא בבית מפני שאין לה ברירה. מפני שחסרים תנאי עידוד והקלה. על אלה אני מוכנה להילחם, אבל חופש הבחירה צריך להיות של האישה עצמה.

והאישה הזו בחרה בעצמאות. היא הייתה לא רק העורכת הראשונה של עיתון יומי, שאותו ערכה במשך 20 שנה. היא גם הייתה יו"ר ועדת העורכים והיא גם גייסה לשורות העיתון כותבים כמו ס. יזהר, עמוס עוז, נעמי שמר וחיים באר.

ואיך אפשר שלא לזכור ולהזכיר את "דבר אחר", המוסף הסאטירי של "דבר", שהיה הדבר הכי אחר בעיתונות הישראלית ושזיכה בשנת 1983 את כותביו הקבועים - שלמה ניצן, יאיר גרבוז, דני קרמן ותרזה אייזנברג - בפרס סוקולוב לעיתונות כתובה.

אתנחתא

בשנת 1976, כשעמדתי לצאת לשליחות של שנתיים בניו יורק, הציעו לי כמה עורכים של כמה עיתונים שבאותה הזדמנות חגיגית אשלח בקביעות רשמים מניו יורק הגדולה, שאז הייתה רחוקה מאוד. התלבטתי למי להיענות, עד שהגיעה השיחה מחנה זמר. אז הסתיימו ההתלבטויות. כי לבקשה של חנה זמר קשה וכמעט בלתי אפשרי היה לענות בשלילה. וגם משום שאת חנה זמר אהבתי יותר מאשר את העורכים האחרים שפנו אלי. אבל הסיבה העיקרית והאמיתית הייתה סבא משה.

כמו רבים מבני הדור שלי, גדלתי גם אני בלי סבים וסבתות. כשהתחתנתי קיבלתי מלבד אישה גם סבא וסבתא. ולא אחד, אלא שניים מכל סוג. ולא סתם שניים, אלא חלוצים, עובדי אדמה, אנשי ההתיישבות העובדת.

סבא משה, ממקימי כפר ויתקין, היה חקלאי מיום שעלה ארצה וגם היה אידיאליסט, אידיאולוג, מפא"יניק ואיש ספר. זה הלך ביחד עם "דבר". סבא משה לא הכיר אף עיתון חוץ מ"דבר", שאותו קרא יום־יום במשך עשרות שנים מאז שעלה ארצה. אם היית מביא לו ידיעה שקראת בעיתון אחר, הוא היה מניף את ידו בביטול ואומר בזלזול: זה לא כתוב ב"דבר".

כשהתחיל להתפרסם הטור שלי שנקרא "גלויה מניו יורק", וכשסבא משה ראה את השם שלי מופיע שחור על גבי לבן בעיתון "דבר", נדמה לי שרק אז גרמתי לו קצת נחת.

אפילוג

שם הספר שלה, "חצי תה, חצי קפה", הוא כשם הטור שבו התפרסמו רוב הקטעים שהופיעו בספר. השם לקוח מבדיחה שסיפרנו באותה תקופה, כשלעגנו להססנות של לוי אשכול, ראש הממשלה.

"מר אשכול, מה תשתה: קפה או תה?" שואלת אותו מזכירתו.

"חצי תה, חצי קפה", עונה ראש הממשלה.

אין לכם מושג כמה ספרים לא כתבתי בימי חיי המקצועיים. אחדים מהם היו רבי מכר, אילו היו בכלל. אך תמיד הייתי עסוקה בכתיבה מכדי לכתוב.

("חצי תה, חצי קפה" / חנה זמר)

ב־6 במרץ שנת 2003 נפטרה חנה זמר והיא בת 78. זה היה השבוע לפני 16 שנים. דב יודקובסקי, עורך "ידיעות אחרונות", נשא דברים על קברה ובין השאר אמר:

אנחנו נפרדים היום מהגברת הראשונה של העיתונות הישראלית. החיים לא פינקו את חנה. היא הגיעה ארצה עם כל יגון העם היהודי על כתפיה הצעירות. אט־אט היא פילסה את דרכה בחייה החדשים והשתלבה בעולם העיתונות. עולם שבתקופה ההיא - שלא כמו היום, וטוב שלא כך היום - נשלט רק על ידי גברים. הכישרון בלט, ומתפקיד של כתבת צעירה היא העפילה והגיעה לפסגה - עורכת "דבר", שבימים ההם ותחת שרביטה היה לאחד העיתונים המשפיעים ביותר.