פרולוג
פעם, כשהחליטו בערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית לאוורר את תוכנית "מוצ"ש" הוותיקה, הציע לי מרדכי פרימן, שהיה אז מנהל המחלקה שנקראה "המחלקה למורשת ישראל", לבוא ולערוך את התוכנית במתכונת שונה ומרעננת.
מהר מאוד התברר לי ש"מתכונת שונה ומרעננת" זה לא שנתחיל פתאום להתפרע ולהתחרע ולתת בראש עם מוזיקת רוק - ההתרעננות הכי קיצונית הייתה שעל הקרחת או הבלורית של חלק מהאורחים לא חייבת להיות מונחת כיפה בשום צורה וגודל. מה שגיליתי להפתעתי הוא שהיו כאלה שברגע שדלקו האורות באולפן והמצלמות התחילו לצלם, שלפו פתאום כיפה והניחו אותה על קודקודם כאילו שהתוכנית או אולפני הרצליה הם מקום קדוש שצריך לכבד אותו.
אורח הכבוד הראשון שלנו בתוכנית "מוצ"ש" המתרעננת היה יצחק נבון, הנשיא החמישי של מדינת ישראל. הוא לא הרגיש צורך לחבוש כיפה, כי עברו כבר כמה שנים מאז סיים את כהונתו במשרה הרמה הזו. הוא גם הספיק בינתיים לסיים את כהונתו כשר החינוך בכנסת ה–11. הוא בא לאולפן מסיבה אחת ויחידה - כי ביקשנו.
כשישבנו בחדר האיפור לפני הצילומים לא ידעתי איך לפנות אליו. "כבוד הנשיא החמישי" או "שר החינוך היוצא" ואולי "איזאק", כמו שקראו לו חבריו הקרובים. הוא פתר לי את הבעיה כשאמר: "אבי, שמעתי משלוימל'ה שאתם כותבים ספר על תיאטרון".
"נכון", עניתי. "אנחנו ממש בשלבים האחרונים".
שלוימל'ה הוא השחקן שלמה בר שביט, שהיה חבר של יצחק נבון, מאלה שקראו לו "איזאק". שנינו, שלוימל'ה ואני, עסקנו באותה תקופה בכתיבת ספר שקראנו לו "כל האולם במה".
"יש לי סיפור אישי על התיאטרון והבמה", אמר הנשיא החמישי, "אולי תמצאו בו עניין לספר שלכם".
קפצתי על המציאה וכבר באותה השבת נסענו בבוקר לירושלים, לביתם של הנבונים.
תמונה ראשונה
כשפתח לנו את הדלת, מיהר יצחק נבון להתנצל שהוא לבד בבית. מכיוון שהייתה זו שבת ירושלמית קיצית, הסביר, יצאו הילדים לבילוי עם חברים, ואופירה אשתו קפצה להתרענן בבריכה. את הקפה והעוגות הגיש לנו מי שהיה הנשיא החמישי במו ידיו, והקפיד לציין שהקפה הוא באחריותו אבל בעוגה אין לו שום חלק מלבד פריסתה. הקפה, אגב, היה בסדר. העוגה מעולה.
עכשיו היינו ערוכים, מתוחים ומוכנים לשמוע את הסיפור. האמת, בדרך לירושלים ניסינו לנחש אם זה יהיה סיפור על "שבעת השערים" שכתב לפסטיבל ישראל והפקיד בידיו של יוסי בנאי, או על יהורם גאון והרומנסרו הספרדי. אולי על יענקל'ה אגמון, שסגר אותו בבית שלו בעין הוד כדי שיכתוב את "בוסתן ספרדי". שלושתם היו חברים טובים של נבון. כל אזכור וסיפור עליהם היה מתקבל בברכה לספר שלנו.
"אני אספר לכם על הקריירה הקצרה שלי כשחקן, ואתם תחליטו אם הסיפור יתאים לספר שלכם".
טוב, את זה לא העלינו על דעתנו. יצחק נבון, הנשיא החמישי ושר החינוך לשעבר; האיש הפופולרי והחם הזה, שידוע כאחד ממספרי הסיפורים הגדולים ביותר שהכרנו היה פעם שחקן ולא ידענו? איך, מתי וכיצד הוסתר המידע הזה מאיתנו?
"הייתי בן 6", פתח יצחק נבון, שנשק אז כבר כמעט ל–70. הוא סיפר איך אבא שלו לקח אותו ללמוד בבית המדרש "דורש ציון" בשכונת אהל משה. אחד המורים בבית המדרש, אדון גולדשטיין שהיה מורה לעברית, החליט להעלות לקראת מסיבת חנוכה בבית המדרש את המחזה "חנה ושבעת בניה". מכיוון שבבית המדרש "דורש ציון" למדו רק בנים ומכיוון שהזאטוט יצחק נבון היה התלמיד האהוב והמועדף על המורה לעברית, החליט אדון גולדשטיין שיצחק יגלם את התפקיד הראשי ב"חנה ושבעת בניה". ומה הוא התפקיד? חנה, האמא של שבעת הבנים.
בשלב הזה הצטרפה אלינו האישה אופירה, שחזרה מהבריכה. כשתיאר יצחק נבון איך הוא נכנס לבמה, ילד ממושקף בן 6 עם מטפחת לראשו, לא היה אפשר לעצור את הצחוקים שלה שהדביקו גם אותנו. הוא, יצחק נבון, מספר הסיפורים הוותיק והמיומן ממשיך ומתאר ומספר, ואנחנו שואגים ומתפתלים מצחוק.
"חנה ושבעת בניה", במקרה ששכחתם, הוא הסיפור הטרגי על אנטיוכוס הרשע שהחיילים שלו מביאים לפניו את חנה ושבעת בניה. אנטיוכוס מצווה עליהם להשתחוות בפני פסל. הם מסרבים, והחיילים מענים אותם עד מוות.
טרגדיה רודפת טרגדיה. ילד אחרי ילד הם מסרבים ומעונים. יצחק נבון מספר ומתאר את המחזה ואת ההצגה ואת האם הזועקת, ואנחנו צוחקים. בעיקר כשתיאר איך חנה, שהיא הילד יצחק בן ה־6 שעטוף במטפחת ראש, פורשת את ידיה ואומרת לצעיר הבנים בקול של חנה רובינא: "בני, לך אל אברהם אבינו ואמור לו: כך אמרה אמי. אל תזוח דעתך עליך. אתה עקדת מזבח אחד, ואני עקדתי שבעה מזבחות".
הסיום הטרגי, כשהוא מבוצע בשיא הדרמה על ידי נבון בן ה־70 וברקע עולה בדמיון הילד בן ה־6, השאיר אותנו מעולפים מצחוק וכמעט בלי אוויר לנשימה. ידענו שיש לנו את הקלף הכי מנצח בספר שלנו.
אם במקרה נמצא תחת ידיכם הספר "כל האולם במה", ואם אתם מחפשים בו את הקטע הזה, חבל על הזמן שלכם. עוד באותו הערב התקשר אלינו המספר ואמר שאחרי התייעצות, הרהורים ופקפוקים הוא מבקש שלא נפרסם את הסיפור. אז לא פרסמנו.
תמונה שנייה
ב–1956, כשהייתה בת 20, הכירו כבר כולם את פניה של החיילת שזכתה בתואר "צברית השנה". התואר שהוענק לה על ידי השבועון "העולם הזה" הוביל אותה לזכייה בתחרות יופי בינלאומית שנערכה בצרפת. אופירה ארז לא התחתנה עם מיליונר בעקבות הזכייה הזו. היא גם לא מינפה את התואר לקריירת דוגמנות או משחק. היא נטלה את כספי הפרס ויצאה ללמוד פסיכולוגיה בארצות הברית. כשחזרה ארצה עבדה כפסיכולוגית שיקומית באיל"ן, שהוא ארגון ישראלי לילדים נפגעים, ובמיח"א, מחנכי ילדים חירשים־אילמים.
שבע שנים אחרי זה היא נישאה ליצחק נבון, שהיה מבוגר ממנה ב–15 שנים והיה המזכיר האישי של דוד בן־גוריון.
ב–1978 היא נהייתה הגברת הראשונה החמישית, כשבעלה יצחק נבון נבחר לנשיא החמישי של מדינת ישראל. צברית השנה של 1956 הייתה גם הצברית הראשונה במשכן הנשיא.
הזוג נבון הוציא מהארון את הסיפור על ניסיונותיהם להביא ילדים לעולם. הם דיברו על כך בגילוי לב והפכו תופעה שהייתה נלחשת בחדרי חדרים לבעיה שמותר לדבר עליה ושאפשר למצוא לה פתרון. הם שיתפו אותנו כשהחליטו לפנות לאימוץ, כשאושרה בקשת האימוץ, וכשאימצו את נעמה. זמן קצר אחרי האימוץ אופירה נכנסה להריון. הם הביאו לעולם ילד וקראו לו ארז, שזה היה שם המשפחה של אופירה לפני נישואיה ליצחק.
פעמיים שברה את כל הכללים. בראשונה כשפנתה ביחד עם בעלה למשרד הרווחה וביקשה לאמץ ילד ולא הסתירה מהציבור דבר וחשפה את קשייה ואת כאבה.
בשנייה, כשחלתה בסרטן השד, ודיברה על הסירוב להיפרד משלמות הגוף באותה פשטות אנושית ועניינית עצמה.
קשה לתאר את האומץ שנדרש ממנה אז.
(אבירמה גולן / "הארץ")
אתנחתא
ורדינה ארז הייתה במאית טלוויזיה בערוץ הראשון בימי הזוהר שלו. אם חייתם פה בשנות ה–70, לא יכולתם לפספס את "טלפלא". ואם לא פספסתם את "טלפלא", אז בטח ראיתם את השם של ורדינה ארז מופיע בכתוביות ככה: במאית - ורדינה ארז.
מי יודע. מי יודע
איזה מין דברים ילדים אוהבים
אני יודע. אני יודע
מה ילדים אוהבים
סוכרייה עם דובדבן ודברים טובים
מסטיק כל מיני צבעים וגם טופי
כדורגל, כדורסל וארמון של חול
ויואב אוהב את רותי
הפתעות כאלה בטלפלא...
("טלפלא" / אוריאל אופק)
ורדינה הייתה אחותה של אופירה נבון. היא גם הייתה אשתו של איתמר כהן, שהיה הסולן של להקת הנח"ל בשנות ה־50.
ולילה בא כבד מטל
ותיעלם בשדות נכר
נוגים הכוכבים מעל
כעיניהם של בני הכפר
שושן למול ביתה נבל
ורק הרוח שר
("רחל" / יחיאל מוהר)
ורדינה ואיתמר נפרדו זו מזה.
אחר כך ורדינה נפטרה.
אפילוג
ב–22 באוגוסט לפני 26 שנים הכריעה מחלת הסרטן את אופירה נבון שהייתה בת 57. רק בת 57.
ב"ניו יורק טיימס" כתבו:
אופירה נבון, שנאבקה למען זכויות הילדים ובעלי המוגבלויות ושבעלה הוא הנשיא לשעבר של ישראל, נפטרה היום.
הגברת נבון העלתה את הפרופיל של אשת נשיא.
הזכירו גם את שיתוף הפעולה שלה עם ג'יהאן סאדאת, רעייתו של נשיא מצרים, למען חיילים פצועים ואת התארים שלה בפסיכולוגיה.
הצברית היפה הייתה לפורצת דרכים חכמה, משכילה, מורכבת, יצרית ואמיצה...
אני חושבת שהלוואי שהיא הייתה חיה. הלוואי שהיא הייתה הנשיאה.
הייתי רוצה לראות אותה צועדת, צעירה נהדרת וחצוצרות הטקס מריעות לכבודה.
(אבירמה גולן / "הארץ")