בתאריך 10.9 השנה הורשע שחקן הכדורגל יצחק אספה בעבירות של הפקרה ושיבוש הליכי חקירה. אספה כזכור היה זה שדרס למוות את הנער ארי נשר, שרכב על אופניים חשמליים בתל אביב, כשנה קודם לכן. גזר הדין אמור להינתן בחודש ינואר, אבל קרוב לוודאי שאספה יישלח לכלא. העונש המרבי על הפקרה הוא 14 שנות מאסר, ועל שיבוש הליכי חקירה שלוש שנים. בשלב הזה, מועדון ספורט אשדוד שבו משחק הכדורגלן - קבוצה לגיטימית בליגת־העל הישראלית - היה אמור להיפרד מאספה בדרך זו או אחרת. ודאי לא להמשיך ולשלב אותו במשחקי הקבוצה. אבל בפועל, חמישה ימים בלבד אחרי הכרעת הדין אספה עלה בהרכב, במשחק הקבוצה מול הפועל באר שבע. משחק ליגה רשמי. תוצאת הסיום החמיאה לאשדוד, תיקו 2-2, ובסיום המשחק התראיין בגאווה מאמן הקבוצה רוני אוואט והסביר את ההחלטה לשלב את אספה במשחק, במילים הבלתי נתפסות הבאות: “ביום שישי האחרון, חצי שעה אחרי שהתחיל האימון, הגיע יצחק. הוא איחר, לא התעורר בזמן. היו לו דמעות בעיניים ובלי להחליף יותר מדי מילים ביקשתי ממנו שיצטרף לאימון. בסיומו הייתה לנו שיחה. הוא חשב שאעניש אותו וגם אמר לי: ‘רוני, אני אקבל כל עונש שתבחר'. בתשובה, שאלתי אותו אם הוא יכול ורואה עצמו משחק ביום ראשון. הוא אמר לי, ‘זה המקום שייתן לי הכי הרבה שקט'. הוא עובר תקופה לא קלה, כל הסיפור הזה הוא טרגדיה. כל עוד יצחק נמצא בסגל הקבוצה, אני אמשיך לעשות בו שימוש לפי הצורך".



לא משנה כמה פעמים אני עובר על הטקסט הזה, הוא עדיין נשמע לי כמעט מופרך בחוצפה שלו. בייחוד “הוא עובר תקופה לא קלה". אבל אוואט הוא רק קצה הפירמידה הניהולית. הוא כפוף לבעלי הקבוצה, ג'קי בן זקן, שהוא ורק הוא אחראי להחלטות בסדר הגודל הזה, וממנו לא שמענו דבר. לא פלא. בן זקן עצמו רחוק מלהיות דמות חינוכית. הוא הורשע בשנת 2015 בעבירות של השפעה בתרמית על ניירות ערך, קשירת קשר לביצוע פשע וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, ונידון ל־26 חודשי מאסר בפועל, מתוכם ריצה 16 חודשים. לכל אורך התקופה הזו, עד היום, הוא המשיך להיות בעל הבית של הקבוצה, בפועל לפחות, מבלי שאיזשהו גורם רשמי של המדינה ניסה למחות על כך שעבריין מורשע מנהל קבוצת כדורגל.



וגם כאן, לא פלא. כי אין במדינת ישראל גורמים רשמיים חזקים ומוסריים מספיק, בספורט בכלל ובכדורגל בפרט. בהתאחדות לכדורגל, הגוף המרכזי של הענף, אין יושב ראש קבוע כבר כמה חודשים טובים. וגם אם היה, קשה היה לצפות לאיזשהו מאור מוסרי דווקא מכיוונו. אבי לוזון, למשל, אחד מיושבי הראש הדומיננטיים של ההתאחדות, עזב את הארגון אחרי שוועדה שהוקמה בידי משרד התרבות והספורט קבעה שעליו לסיים את תפקידו בגלל ניגוד עניינים. ואם כבר מזכירים את משרד התרבות והספורט, למה כבר אפשר לצפות מהשרה מירי רגב, שהצטלמה מחובקת עם אנשי לה פמיליה, הארגון הגזעני במוצהר של אוהדי בית"ר ירושלים.



אז הכדורגל כאן רקוב מיסודו מבחינה מוסרית. זה עצוב, אבל לא חדש. מה שבכל זאת מטלטל בסיפור הזה של אספה הוא שגם דעת הקהל ממש לא נרעשה - בלשון המעטה - מחזרתו להרכב של הכדורגלן העבריין. גילוי נאות: אני מכיר את אבי נשר, אביו של ארי ז"ל, ומחבב אותו מאוד. אבל גם אם לא היינו מכירים, לא יכולתי שלא להתקומם לנוכח האדישות הפשוט מדהימה הזאת. אדם מורשע בעבירה חמורה, של הפקרת נער שזה עתה דרס וניסיון להתחמק מהדין באמצעי מרמה, ובמקום להיות מוקע מהחברה מאפשרים לו לשחק על הבמה המרכזית של הכדורגל הישראלי, ועוד מביעים אמפתיה לטרגדיה שהוא עבר.



ובפעם האחרונה, לא פלא. כי אנחנו חיים בחברה שבה אף אחד כבר לא לוקח יותר אחריות על חטאיו. ובטח שלא משלם עליהם את המחיר.





על הסכין



1. עוד רבות יושר ויסופר על משבר האקלים העולמי. ככל שאני קורא עליו יותר אני מבין פחות. אבל דבר אחד ברור לי: יש משהו מגוחך בעובדה שגדולי המוחים על נזקי האקלים הם אנשים אמידים מהעולם המערבי, שבו מייצרים יותר מדי מזון, מתניידים ברכבים פרטיים, מפעילים מזגנים ללא הרף ובאופן כללי גורמים נזק סביבתי בלתי פוסק (לשיטתם לפחות).



2. יש משהו כמעט בלתי נתפס בפער שבין ההצלחה של הסרט “מכתוב" (קרוב ל־600 אלף צופים) לטקס פרסי אופיר, ובאופן כללי - לממסד האליטיסטי של הקולנוע הישראלי, שמתעלם מהסרט ומיוצריו כמעט לגמרי. כאילו שמדובר בשני יקומים נפרדים. יקום אחד שמעניין את הצופים, ויקום שני שמעניין בעיקר את עצמו.



3. החודש נערכו מצעדים שונים לסיכום העשור העברי האחרון. ויש תחושה שהם נעשו בכוח, ולא באמת יוצרים עניין. אולי זה רק אני, שהזדקנתי, אבל נדמה לי שמאז שנת 2000 כל העיסוק ב"עשורים" איבד מעוקצו. כל אחד יודע מה הייחוד של הסיקסטיז, אפילו הניינטיז. אבל מה מאפיין את העשור שיסתיים בדצמבר הקרוב? אפילו שם אין לו.