בתחילת השבוע הבן הקטן שלי חזר מבית הספר, ניגש אליי במבט סקרני ושאל: “אבא, רצח רבין זה של השמאל נכון?". זאת הייתה שאלה תמימה, של ילד בן 12 שנולד הרבה אחרי היום הארור, אבל היא הכתה בי כמו פטיש של 5 קילו בראש. מאיפה להתחיל לענות לך, ילדי היקר, מאיפה להתחיל.
אולי בזה שרבין היה אחד מגיבורי המלחמה הגדולים ביותר שלנו. קצין בפלמ"ח, רמטכ"ל הניצחון בששת הימים; או בכך שהשתייך תמיד לאגף הנצי, כלומר הימני, של מפלגת העבודה, שבאותם ימים הייתה רחוקה מהשמאל הנוכחי כמרחק אלקנה מכיכר מסריק; ואולי, אולי אזכיר את ההתבטאות המפורסמת שלו כשר ביטחון בימי האינתיפאדה הראשונה, שבה הורה לשבור למפירי סדר פלסטינים את הידיים והרגליים. כן, אני יודע, ילד, אומרים שזו הייתה מטאפורה, אבל כזו ששלחה את אבא שלך חמוש באלה לתוך שאטי וג'באליה.
ואולי אחסוך ממך את כל אלה, ואציין את העובדה הפשוטה, הנחרצת, שיצחק רבין היה ראש ממשלה נבחר של כו־לם, שנרצח בידי ישראלי בגלל העמדות הפוליטיות שלו. ושבזמן אמת רובם המוחלט של הישראלים התאבלו על מותו, וראו ברצח אסון לאומי. שמאלנים וימניים כאחד.
אבל אתה צודק. לעזאזל, כמה שאתה צודק. כי 24 שנים אחרי היריות בכיכר אפשר בהחלט להגיד ש"רצח רבין" הוא של השמאל. האצבעות שלי ממש ממאנות כרגע להקליד, אבל אסור לברוח מהמציאות. משנה לשנה, נדמה שה־4 בנובמבר הולך ולובש גוון פוליטי מאוד ברור. נכון, במידה מסוימת מדובר בתהליך בלתי נמנע. אחרי הכל, רבין השתייך לגוש השמאל־מרכז. ויריבו הפוליטי דאז, בנימין נתניהו, הפך לראש הממשלה הנצחי מטעם הימין. לכן טבעי שהשמאל יתאבל חזק יותר. אז, וגם היום.
ובכל זאת, חל פיחות עצום במעמדו של יום השנה לרצח רבין כאירוע ממלכתי. כזה שמרבית אזרחי ישראל מזדהים איתו וחשים בו צער. ואת הפיחות הזה אי אפשר לייחס רק לחלוף הזמן, או לניסיונותיהם של גורמי ימין להפחית מחשיבותו, ואפילו לערער אותו באמצעות תיאוריות קונספירציה.
כי חלק גדול מהסיבה לכך ש"רצח רבין הוא של השמאל" נעוץ בשמאל עצמו. זה שמסתובב לאורך שבוע שלם במה שסמוטריץ' מכנה כ"פסטיבל רבין", בארשת של “השבוע שבו אנחנו צודקים". אני עורך כאן הכללה גסה, שמטבע הדברים תפגע באנשי שמאל שאינם עונים על התיאורים הבאים. אבל אי אפשר להתכחש לכך שחוגים רבים בשמאל ראו ברצח, כבר בזמן אמת, הזדמנות לניכוס הצדק המוחלט לצדם. אני זוכר היטב את ההתבטאויות בנוסח “זהו. מעכשיו הם כבר לא יוכלו להגיד שום דבר", בהתייחס לתומכי ימין. הייתה תחושה שבמותו הטרגי, רבין הוריש לנו את הניצחון הנצחי. את הקלף שישתיק את הימין הישראלי לתמיד. מה שמסביר את עוצמת התדהמה מתוצאות הבחירות של 1996. אנשי שמאל רבים - ואני ביניהם, בשעתו - לא קיבלו את העובדה שהמוני ישראלים ערכו הפרדה בין הזעזוע שחשו מהרצח ובין עמדותיהם הפוליטיות. כי זה לגיטימי לגמרי למחות על רצח ראש ממשלה, ובאותה נשימה להתנגד להסכמי אוסלו.
העניין הוא שהלגיטימציה לחלקה הראשון של המשוואה הלכה ונלקחה מהם בידי חוגים בשמאל שניכסו לעצמם את הסיפור. בשנים הראשונות הייתה איבה של ממש כלפי כל חובש כיפה. לא שהציונות הדתית חפה לגמרי מאחריות לאווירה שקדמה לרצח, ובכל זאת. אם אתה מתייחס לציבור שלם כאל אויב או כאל רוצח ראשי ממשלות פוטנציאלי, אל תצפה ממנו לגלות הזדהות וסולידריות עם אירוע שבו אתה מאשים אותו. בהמשך, ככל שנקפו השנים וכוחו של נתניהו התעצם, 4 בנובמבר הפך ליום הזה בשנה שבו מותר לעמוד בטקס ממלכתי ולתקוף את ראש הממשלה למול המצלמות. כמה סולידריות אפשר לגייס, כשאתה שב ונכנס אישית בנתניהו, במקום לעסוק בערכים הבסיסיים של הטראומה שמדברים למרבית הציבור. הסתה, אלימות, מלחמת אחים. אז לא, ילד שלי. רצח רבין הוא לא של השמאל. הוא אירוע נוראי בהיסטוריה שלנו, שצריך להעסיק ולהדאיג את כולם.
על הסכין
1. "גברת פלטשר" (סלקום TV) היא סדרה חדשה ומצוינת מבית HBO, שממשיכה את המגמה המבורכת של טלוויזיה המציבה במרכז גם בני 40 ומעלה. הגיבורה (שמגלמת קתרין האן המעולה) היא אישה מבוגרת שבנה היחיד עוזב ללמוד בקולג', ונאלצת לגלות מחדש את עצמה, כולל את מיניותה. וזה אמין, ומצחיק ואפילו מפתיע מאוד.
2. אחרי עונה ראשונה נהדרת, ניגשתי בדאגה לעונה החדשה של “שיטת קומינסקי" (נטפליקס). אבל היא נמוגה חמש דקות לתוך הפרק הראשון. הכתיבה השנונה, הכימיה המדהימה בין מייקל דאגלס ואלן ארקין ובעיקר האנושיות ששורה ממעל - הכל השתמר ואפילו מתעצם לאורך העונה. חובבי ג'ת'רו טאל, כמוני, יתענגו במיוחד על פרק 5.
3. ההופעה של רוג׳ר הודג'סון, האיש שמאחורי השירים המופלאים של סופרטרמפ, הייתה שעתיים נטו של מוזיקה טובה ואהבת אדם. עם אפס מניירות, להקה מהודקת וקול שהשתמר באופן מדהים לאורך ארבעה עשורים, הודג'סון המתוק כבש את היכל מנורה, וניכר היה בו שהוא התרגש באמת מההזדמנות להופיע כאן.