החבר של ביאליק

פרולוג

בשנת 1933 זכה הילד אריה ליפשיץ בן ה־11 בתחרות חיבורים שהתקיימה בין בתי הספר בתל אביב. שלושת החיבורים המצטיינים שנבחרו הובאו לח.נ ביאליק. ביאליק אהב במיוחד את החיבור של הילד אריה. אולי משום שזה היה חיבור על כלב, ולביאליק חשוך הילדים היה כלב. הוא ביקש לפגוש את הכותב הצעיר.

"די פחדתי", סיפר ליפשיץ אחרי שנים במיזם "העברים", שתיעד את הקאנון של התרבות העברית. "ילד בן 11 שהולך להיפגש עם המשורר הלאומי, ועוד בביתו. כשבאתי, קפץ עליי כלב. זה היה קאפי, הכלב הקטן של ביאליק. וזו הייתה פתיחה טובה מאוד, כי אני אוהב כלבים והוא קפץ לזרועותיי. אחרי הכלב הגיע ביאליק".

בסיום הפגישה הראשונה שאל ביאליק את הילד אם יבוא שוב. "באתי עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם". וכך באו שנתיים של ידידות נפלאה בין ילד בן 11 לבין המשורר הלאומי בן ה־60. "הייתי בן בית בביתו", סיפר. ביאליק היה מטייל עם הילד, מדבר איתו, מספר לו ואפילו מתייעץ איתו. באחד הטיולים נתן לילד לקרוא שני נוסחים של סיפור שכתב בשם "אגדת שלושה וארבעה", וביקש ממנו לבחור את הנוסח שהוא מעדיף.

הילד העדיף את נוסח סיפור האגדה. על הנוסח השני, שהיה ארוטי כמו שביאליק ידע לכתוב, אמר "אני לא מבין אותו", וביאליק פרץ בצחוק גדול.

ותחמול עליו בת המלך ותורידהו בלאט אל חדרה, ותרחצהו ותלבישהו, ותאכילהו ותשקהו... ותראהו והנה הוא יפה אף נעים... ותמתק לה שבתו עמה. ותצפינהו בחדרה והסריסים לא ידעו. כי העלימה מהם את דבר בואו, והם גם לא יבואו אל חדרה פנימה בלתי אם נקראו.

("אגדת שלושה וארבעה" / ח.נ. ביאליק)

כמו אב ובנו טיילו השניים, בילו ואפילו הצטלמו. על גב אחת התמונות כתב ביאליק הקדשה: "לאריה לזיכרון. היֵה קל כצבי וגיבור כארי לעבוד עבודת עמך".

אחרי קצת יותר משנה נפטר ביאליק, אבל אריה ליפשיץ, הוא לובה אליאב, מילא את ברכתו־צוואתו של המשורר הלאומי, ועבד את עבודת עמו עד אחרון ימיו.

תמונה ראשונה

בים התכלת שטה ספינה. מעל תורנה חג שחף חד עין הצולל מדי פעם ורואה את הנעשה בספינה, על כל מדוריה.

במילים האלה נפתח הסיפור האלגורי "השחף", שכתב לובה אליאב. ב־15 בספטמבר 1973 הוא הציע את הסיפור ל"דבר", העיתון שהיה הבית של תנועת העבודה, שהייתה גם הבית שלו. שנתיים לפני כן הוא הסתכסך עם הבית והתפטר מתפקידו כמזכ"ל מפלגת העבודה. זה היה כשכבר סומן כילד הרע של התנועה.

שנה אחרי מלחמת ששת הימים הציע אליאב לראש הממשלה לוי אשכול לנצל את ההלם שבו נתונים הפלסטינים, ולהגיע איתם לפתרון בעיית הפליטים. "שיברחו כולם", ענה לו אשכול, שגם בו דבקה אופוריית הניצחון המזהיר. כשפנה לגולדה מאיר, היא אמרה לו שעניי עירך קודמים. אשכול נפטר, גולדה התמנתה לראשות הממשלה, ולובה אליאב נבחר למזכ"ל המפלגה.

בראיון ל"ניו יורק טיימס" הביע כמזכ"ל מפלגת השלטון התנגדות נחרצת להתנחלויות בשטחים הכבושים. גולדה רתחה מזעם ודרשה שיכחיש. הוא סירב. נתן אלתרמן, שבעקבות אותה מלחמה הפך לאדמו"ר של תנועת "ארץ ישראל השלמה", התגייס למאבק בבן הסורר. הוא קרא לנאום שלו "שטחי ודוחה" ואפילו האשים אותו - תחזיקו חזק - ב"יצירת עם ערבי פלסטיני", עד לשם גאו הכעס והשנאה.

אלתרמן נפטר ב־28 במרץ 1970. לובה אליאב התפטר מתפקידו כמזכ"ל מפלגת העבודה שנה אחר כך, ועסק בעיקר בכתיבת ספרו "ארץ הצבי", שעורר המון ויכוחים פוליטיים. בסיטואציה הזו לא היה שום סיכוי ש"השחף" שלו יתפרסם ב"דבר". חנה זמר, העורכת המיתולוגית של העיתון, טענה שהירידה על מנהיגי המפלגה היא שקופה מדי באלגוריה הזאת.

הקברניט ומרעיו - שיכורים מיין תהילתם, הלומים מנסך גדולתם ובוטחים בעצמם ובמעמדם. האוחז בהגה מסתכל באופק הקרוב, הנראה לו בהיר ופתוח... הלילה עוד מעט ויגיע. לילה ללא ירח וכוכבים. האוחז בהגה לא יראה אלא את קצה החרטום שלפניו. הספינה תתנגש בסלעים ותעלה על שרטון. השחף יודע זאת. השחף רוצה להזהיר.

("השחף" / לובה אליאב)

אבל חנה זמר, שכמו כולם הייתה מודעת לעובדה שלובה אליאב הסתכסך קשות עם הנהגת המפלגה, לא פסלה את פרסומו של הסיפור. היא הציעה להמתין שהרוחות יירגעו מעט ולדחות את הפרסום: במקום בגיליון החג של ראש השנה לפרסם אותו בגיליון החג של שמחת תורה.

אף אחד לא צפה, לא ניבא, והכי נורא שלא ידע שבין ראש השנה לשמחת תורה תנחת עלינו מלחמת יום הכיפורים. הפרסום של משל "השחף", שהפך פתאום מאלגוריה לתיאור כל כך מוחשי ומצמרר, נדחה. הוא פורסם ב"דבר" בסופו של דבר, אבל בתוספת הערה שהסיפור נכתב עוד לפני המלחמה.

לו אך יכול היה לדבר בשפת הקברניטים, היה אומר: "התפכחו מיינכם, כנסו המשוטים, הרימו מפרשים, שנו כיוון. תנו לרוח הטובה להובילכם לחוף מבטחים!". החשיכה עוטפת את הספינה. הים שקט. קול הלמות התוף וקול המשוטים קצוב ומרגיע. פנסים נדלקים על הסיפון. דריו מתכוונים לנשף. והשחף חג ועג וזעק לתוך הלילה.

אתנחתא

אולי זה לא מקרה שלובה אליאב בחר להמשיל את המשל שלו באמצעות סיפור שמתרחש בים. הוא גויס לעלייה ב', הזרוע של ארגון ההגנה שארגנה את ההעפלה, והיה עוזרו של שאול אביגור ראש המוסד של עלייה ב'. במסגרת התפקיד הוא הכין את הניצולים ואת הפליטים לעלייה ארצה.

הוא אומנם נולד במוסקבה ב־21 בנובמבר 1921 - השבוע לפני 98 שנים - אבל הגיע ארצה כשהיה בן 3. כשפגש לראשונה בילדי טהרן, הילדים ניצולי השואה שהועברו ארצה מפולין דרך טהרן במסע מפרך ומתיש שקשה לתאר אותו גם כיום אמר: "ראיתי את עיני הילדים שהיו לי, בן הארץ, כה חדשות: עיניים יהודיות, שחורות, עצובות, חכמות ונפחדות. עיני איילה נרדפות".

בתחילת 1947 פיקד אליאב על אוניית המעפילים "חיים ארלוזורוב", שהיו בה כ־1,400 מעפילים. במשך חודשיים עשתה האונייה מרחק של 5,000 קילומטרים. האונייה עשתה דרכה מנמל מרסיי לנמל טרלבורג בשוודיה, שם הועלו 500 נערות ניצולות מחנות ההשמדה. בין הנערות האלה הייתה אחת, טניה שמה. בין המפקד לבין טניה הניצולה ניצתה האהבה. טניה ולובה אליאב נישאו והביאו לעולם שלושה ילדים.

לים תהום. לים מרחב אין חקר.

ומשברים יכו על הצוקים.

אך הוא זכר מולדת מתרחקת

מפרשי ספינה בלתי חוקית.

הם יעגנו לאור היום חבריא

תתרונן שירת המעפילים

("שיר הקברניט" / חיים גורי)

תמונה שנייה

בגיל 65, כשרובנו מתכננים את היציאה לגמלאות, הגשים האיש חלום והקים על גבול ישראל־מצרים את הקהילה החינוכית ניצנה. שילוב של כפר נוער עם בית ספר שדה ואולפן עולים ופארק שמבוסס על אנרגיית שמש ללימודי נוער שוחר מדע. יש שם גם מרכז למדריכי מחשבים צעירים, לימודי ספורט אתגרי־מדברי ואפילו מתקן התפלה חדשני.

האיש הזה, מראשוני ה"שמאלנים", שעמד בצמרת המפלגה שהייתה פעם כל יכולה ונדחף ממנה לשולי השוליים של הכנסת כי לא נכנע ולא ויתר על האמת שלו, הוכיח לכולנו שהחולמים והמאמינים יכולים לנצח ולהגשים את חלומם.

להיצמד לחזון ולראות את המציאות. לחלום ולהילחם. להניף טוריה ולאחוז ברובה. להיצמד לקרקע ולהחזיק בעט. לגעת בפוליטיקה ולא לאבד את התמימות. להיות מדינאי ולא עסקן. להיות צנוע בלי להתייהר. להסתכל על העתיד ולכבד את העבר. לראות את האדם ולא לשכוח את מצוקותיו. לקחת אחריות. כל הזמן.

("החלום ושברו")

אפילוג

התלוויתי אל דני ליטאי לבדיקות במכון "מור". דני נעזר בהליכון ופחד מהבדיקות יותר מכל דבר אחר, אז הייתי המלווה שלו וגם הרגיעון. על כיסא גלגלים, בקצה אולם ההמתנה, היה מונח מישהו.

"אוי, אלוהים", לחש דני, "זה לא לובה?"

אם לדני ליטאי היה גורו או מנטור, זה ללא ספק היה לובה אליאב.

התקדמתי צעד או שניים. "כן, זה הוא", אמרתי לדני.

"אני לא מאמין. מה נהיה ממנו?", שאל דני ההמום, שבטח לא ראה לאחרונה גם מה נהיה ממנו. הוא ביקש לגשת אליו. הליכה של כעשרה צעדים נמשכה דקות ארוכות, שלי נראו כמו נצח.

"לובה!", קרא דני.

"דני!", לחש לובה.

השניים לחצו ידיים בדממה, כאילו נפרדו לשלום.

ואני הרגשתי איך ברגע הזה ממש אני נפרד מהשלום.