פרולוג
"כשהייתי בן 10 השתתפתי בחידון של שמוליק רוזן שנערך באולם ששכן אז ברחוב דיזנגוף בתל אביב", נזכר רוביק רוזנטל, הבלשן והמילונאי, במפגש הראשון שלו עם החידונאי והפזמונאי. "האולם היה מלא ילדים מפה לפה, ורוזן פצח בחידון בנוסח 'מא' ועד ת''. כשהגיע לאות ש', ביקש 'מושב גלילי'. צווחתי בקול דק 'שדמות דבורה', וזכיתי בספר ובזיכרון לכל החיים".
אני הייתי קצת יותר גדול. אולי בן 13, וזכיתי בפרס יותר שווה. אולם "אוהל שם" בתל אביב היה מלא, ורוזן פצח בחידון שהנושא שלו היה התיאטרון. "באיזו הצגה אומרת הגיבורה הראשית רק מילה אחת ומה היא?", שאל החידונאי. "מים!", צווחתי בקולי המתחלף והמשכתי לקרקר "הלן קלר בהצגה 'העושה נפלאות'".
עשר שנים אחרי זה, כשהיינו קולגות בקול ישראל, הזכרתי לרוזן את האירוע ההוא. הוא לא כל כך זכר אותי מאז ואפילו הופתע. אבל הוא זכר גם זכר את השאלה וגם את זו שבאה אחריה, ושגם עליה קרקרתי ראשון: "באיזו הצגה מדברים כולם כל הזמן על הגיבורה הראשית והיא בכלל לא מופיעה על הבמה?"
יודעים? רוצים רמז? טוב, אז זו לא גיבורה אנושית. קחו לכם את הזמן שלכם ובתקווה שתבינו את הרמז ותענו על השאלה, ואולי תוכלו לזכות כמוני בפרס הראשון: כירת גז ניידת לפיקניק.
יודעים? לא יודעים? אז זו התשובה: שבא, גיבורת ההצגה "שובי, שבא הקטנה", היא כלבה שנעלמה לזוג ערירי וחשוך ילדים. רחל מרכוס, אשתו של נתן אלתרמן ואמה של תרצה אתר, ביצעה בהצגה הזאת את תפקיד חייה.
אתה יודע? שוב חלמתי הלילה. בוודאי, על שבא הקטנה. שמע, זה היה כל כך ממשי. אני חלמתי שקשרתי את שבא ברצועה וירדנו העירה לקנות משהו. כל האנשים שברחוב פנו אחורנית להסתכל בה. זה שחלמתי עליה, אולי זה סימן שהיא תחזור? שבא הקטנה, בואי הביתה. בואי.
("שובי, שבא הקטנה" / וויליאם אינג')
תמונה ראשונה
"מ־70 עד 80 זה קשיש. מ־80 עד 90 זה ישיש. מ־90 עד 100 זה בקשיש", אמר שמוליק רוזן לרבקה מיכאלי, חברתו הוותיקה מימי קול ישראל, ששוחחה איתו ב"באה לשבת", תוכנית הרדיו שלה ב"רדיו ללא הפסקה". זה היה כשחגג לפני תשע שנים את יום הולדתו ה־85. "אני לא מבינה את זה. יום הולדת 85 לשמוליק רוזן זה אמיתי?", שאלה אותו רבקה'לה הלאומית. "אין ברירה, את יודעת", ענה לה הרוזן הלאומי. "אבל בהשוואה לאלטרנטיבה זה הרבה יותר טוב", אמרה המראיינת. "עדיין כן", ענה זה שיודע לשאול.
הוא - מסימניו של הקשיש
היא - גילו של ישיש
(התשובה - זקן וזקנה)
("בתקווה שתבין" / שמוליק רוזן)
"הוא היה בין הראשונים מאנשי התקשורת הישראלים שהיה לידוען", ככה כתב עליו רפי מן ב"העין השביעית". "רוזן התאים את עצמו לתקופה. הציבור עייף כבר אז מתוכניות המלל הכבדות בקול ישראל".
"אני מאמין שהחידון יכול לשמש כמקור לימוד או קריאה, אם כי יש בו משום הקניית ידיעות בעטיפה של שוקולד", אמר בראיון ל"דבר" בשנת 1957.
מי אמר שמי הקיץ תכולים הם?
מי אמר שקודרים שמי הסתיו?
לידך מה כחול הרקיע
בלעדיך שלכת ועב.
מי אמר השנים ארוכות הן
והרגע כמו צל עננה?
לידך כל שנה היא כמו רגע
בלעדיך כל רגע שנה
("מי אמר" / שמוליק רוזן)
תמונה שנייה
הוא בכלל רצה להיות שחקן ונסע ללמוד בארצות הברית בבית ספר למשחק עם שם ארוך מאוד: The Dramatic Workshop of the New School for Social Research.
היו איתו חברים לכיתה שעשו קריירה בכלל לא רעה. האחד, ברני שוורץ, שכולם התייחסו אליו כאל היפיוף של הכיתה. "הוא היה באמת בחור יפה, אבל אף אחד לא התייחס אליו כשחקן", סיפר פעם. דווקא הוא התפרסם בכל העולם. אומנם לא בשמו המקורי, אלא בשם הבמה שלו - טוני קרטיס.
קרטיס כיכב במאה סרטים בערך והיה מועמד לאוסקר. ואיך אפשר לשכוח את "חמים וטעים"? שם הוא ניהל, לפחות לפי מה שכתב באוטוביוגרפיה שלו, רומן לוהט לא רק על המסך אלא גם מחוץ לצילומים עם כוכבת הסרט. כן, כן, עם מרילין מונרו האגדה בחייה ובמותה. טוני קרטיס היה בעלה של ג'נט לי, ההיא מ"פסיכו" של היצ'קוק ואבא של ג'יימי לי קרטיס מ"דג ושמו ונדה".
אבל מתברר ששמו של בית הספר שבו למדו השניים היה ארוך יותר מקריירת המשחק של שמוליק רוזן. אחרי הרפתקה קצרה בלהקת הכרמל וקצרצרה בצ'יזבטרון ועוד כמה תפקידונים בתיאטראות ישראל, הוא נטש את הבמה לטובת הרדיו.
"נכון שמשהו בי מתוסכל על זה שאני לא עושה תיאטרון. אבל מצד שני אני עומד שעה וחצי או שעתיים בפני קהל, מחזיק אותו. זה 'שואו'. אצלי כל חידון הוא פרמיירה", אמר ליאיר לפיד שראיין אותו במוסף "מעריב" בשנת 1985.
ב־1956 הייתה לו גיחה אחת למסך הגדול. קראו לה "הנעלם הגדול", סרטו של נתן גרוס, שבו הוא כיכב לצדו של השחקן נתן כוגן, שגילם את מפקד בית הספר הטכני של חיל האוויר. שמואל רוזן שיחק את שמוליק רוזן.
"אהה!", גוער המפקד בחניכי בית הספר הטכני שנעדרו מהשיעור כדי לצפות בכוכבנו המקפץ בקלילות מהליקופטר שנחת. "גם אתם באתם לקבל את פניו של שמוליק רוזן". הסלב שנחת כרגע מציע דיל: הוא יערוך להם חידון, ואם יענו נכון, יהיו פטורים מעונש. "שתי נקודות!", עונה על זה המפקד כוגן. הנה לכם ההוכחה שבשנות ה־50 שמוליק רוזן פשוט היה סופרסטאר.
בשנת 1964, ארבע שנים לפני שפרצה הטלוויזיה לחיינו, הוא התראיין ל"מעריב". "תמיד הייתי חסיד השידור החי", אמר. "ה'בישולים' הופכים את השידור לסטרילי, ואילו ההפסקות הקטנות והגמגומים הנשמעים בשידור חי יוצרים אווירה חיה ואותנטית".
אבל בטלוויזיה הישראלית הוא לא נראה, אף על פי שנשלח מטעם קול ישראל לצרפת להשתלמות לקראת הקמתה.
"למה?", הוא נשאל.
"ככה", הוא ענה.
אני הייתי אומר לו שזו תשובה לא מלאה ואני מצטער, אבל הוא לא יקבל עליה שתי נקודות.
אתנחתא
כתבתי לך שיר וכתבתי עוד שיר
כתבתי לך שיר. עוד הייתי צעיר.
כתבתי לך שיר, כתבתי בשיר:
ששתיים עינייך כשתיים יונים
ושתי לחייך פרדס רימונים
ושתיים רגלייך רגלי איילות
ושתיים שפתיי אל שפתייך כלות.
כתבתי לך שיר מסובך ונרגש
אך רציתי פשוט רק לקבוע מפגש
("כתבתי לך שיר" / שמוליק רוזן)
הוא היה מתייצב בחדר שלנו בקול ישראל, שולף את הדף מכיסו וקורא בקול רם, מתנגן ומוטעם את השיר החדש שכתב. הוא לא היה כמו האחרים שהיו מעבירים את השיר מיד ליד כדי שכל אחד יקרא אותו בשקט לעצמו.
היו בינינו כותבים לא מעטים, אבל אצל שמוליק רוזן השיר היה שלם רק אם השחקן שבו השתתף בהגשה. ובאמת, לשמוע אותו קורא את שיריו הייתה חוויה שונה ומיוחדת.
ובכן גבירותיי ורבותיי,
עופותיי וחיותיי,
ברוכים הבאים וברוכות הבאות
שהגיעו לכאן במאות...
עכשיו יהיה האות
לפתיחת שלב הגמר
בפסטיבל הזמר החי
לעולם החי!
(חמש אנפות צחורות
תוקעות בחמש חצוצרות!)
ערב טוב למתחרים,
כל הכבוד לנבחרים,
הצלחה לזמרים! -
הגיע תור השירים!
("פסטיבל הזמר החי לבעלי החי" / שמואל רוזן)
זה קטע משיר שהופיע בספר שירי ילדים "על עלים ושבלולים", שכתב. הוא כתב גם רומן אוטוביוגרפי וספרי חידות כמובן.
אז עכשיו אולי הגיע הזמן לתשובה על השאלה: איך הפך בחור שלמד משחק, גילה כישרון כתיבה ואפילו כתב שירים, פזמונים וספרים, לחידונאי של המדינה?
בידיו של שמוליק הפך החידון לדבר שבאופנה. למגיפה שטרם נמצא נגדה תרכיב יעיל. אם כי יש מאזינים המכבים את מקלטיהם ברגע שנשמע קולו הנלהב וצחוקו המתגלגל של שמוליק, מסתבר שמספר ה"פרו־שמוליקים" עולה על מספר ה"אנטי־שמוליקים" פי כמה.
("דבר השבוע", 1957)
אפילוג
אילו חי היום, הוא היה חוגג היום את יום הולדתו ה־94. אבל הוא לא זכה בבקשיש ונפטר כישיש לפני ארבע שנים.
ועכשיו, רבותיי
צעירים וקשישים,
אחרי שבחשנו,
קיפדנו ראשים
ואולי גם "שברנו"
קמעה את הראש
הגיעה העת לפרוש.
ובכן, אנחנו נפרדים
אני מקווה - כידידים.
שלום רב,
להשתמע,
תודה רבה,
ולהתראות
בספר הבא
(מתוך האפילוג בספר "בתקווה שתבין" /
שמוליק רוזן)