קורנליו פורומבויו הרומני מייחס חשיבות עליונה לשפתם של בני אדם. ב"שם תואר: משטרה" (2009), סרטו הטוב ביותר עד כה, הוא מקדיש סצינה מפורטת ומופלגת באורכה לדיון מהותי בפילוסופיה של הלשון. הדיון הזה, שנערך סביב מילון פתוח של השפה הרומנית, מתקיים בעיר השדה ואסלו, ונוטלים בו חלק מפקד תחנת המשטרה המקומית וכן כריסטי, שהוא שוטר צעיר בן המקום.
והנה חולפות להן מספר שנים, וכריסטי מתקדם במעלה הדרגות בארגונו. "השורקים", סרטו הארוך השביעי של פורומבויו, מוצא אותו מוצב כעת בעמדה בכירה יותר במטה המשטרה של עיר הבירה בוקרשט. כריסטי, עם יתר שוטרי מפלג הסמים במקום, ממוקד בחקירה סבוכה הקשורה להברחתם מבוקרשט של 30 מיליון יורו, דמי עסקאות סמים, שמנוהלות על ידי כנופיה בינלאומית, המורכבת מפושעים ספרדים ורומנים.
במסגרת חקירה זו נקלע כריסטי ללה גומרה, שהוא אחד משבעת האיים הקנריים שבשליטת ספרד. כריסטי נמצא בשליחות סבוכה מעט, שעיקרה הוא לימוד אינטנסיבי של אל סילבו, שמה של שפת בני המקום הייחודית. שפה זו מתאפיינת קודם כל בעובדה שאין בה מילים, אלא שריקות המייצגות רעיון או מילה. יתרונה של שפה אנושית זו הוא במרחק הרב שהיא מסוגלת לקשור בין המשוחחים. יש האומרים שקול השריקה מסוגל להיקלט באוזניו של מי שמצוי במרחק חמישה קילומטרים מהשורק המיומן.
אל סילבו, וזאת יש להבהיר היטב, משמשת כקשר חסוי בין אותם ספרדים הנמנים עם מרכיביה של כנופיית הסמים בבוקרשט, ומובן שראוי כי שוטר המתחקה אחריהם ישלוט אף הוא בכלי התקשורת הזה. אבל רגע רגע, מטעם מי מתגלגל השוטר כריסטי אל האי המרוחק הזה, ששוכן באוקיינוס האטלנטי, סמוך לחופי צפון אפריקה?
ובכן, כעת הזמן לגלות שכריסטי הוא אומנם שוטר טוב, אבל מושחת. בזמן שהוא מתחקה אחר הפושעים המסוכנים, הוא גם משתף פעולה עמם, והם אלה שמעבירים לו את הקורס המרוכז להנחלת לשון אל סילבו. המחשבה הקריאטיבית העומדת מאחורי שינון השריקות הללו היא שעם שובו של כריסטי לבוקרשט הוא יוכל לתקשר עם נציגי הפשע הספרדי בשפת סתרים זו, שכמובן אינה נהירה לעמיתיו במפלג הסמים.
מובן שמגדה (רודיקה לאזאר), המפקדת הישירה של כריסטי, חושדת בשוטר המושחת, ומעמידה כנגדו מעקב צמוד, הכולל מצלמות סתר. אלא שמגדה עצמה טובלת בשלוליות של שחיתות, ולכן גם נגדה הציב מישהו, כנראה מהצמרת הגבוהה של משטרת בוקרשט, מעקב קפדני, ופיזר סביבה מיקרופונים חשאיים.
ובכך, באווירה שבה כולם חושדים בכולם, ובצדק, מתנהלת עלילה סבוכה (יתר על המידה), שכמו מתגלגלת במעגלים שרירותיים לגמרי, בהתאם לגחמותיו של הקולנוען פורומבויו. מובן שהוא שואף לומר דבר חשוב אחד או שניים על אודות הכלים הקושרים בין פרטים אנושיים. לכן הוא עושה זאת לא רק באמצעות הדגמות שריקה ארוכות, אלא מסתייע גם בקודים של שפה אחרת המובנת לבני אדם (ובעיקר לצופים בסרט); זוהי השפה הקולנועית.
כך קורה שהסצינה המרכזית בסרט "השורקים" מתרחשת באתר נטוש של אולפן הסרטה, כשדגימות חזותיות שנתלשו מתוך סרטים הוליוודיים כובשות לעתים את הבד, רק כדי לשמש מעין חוט של אסוציאציות עבור הצופים. כך גם משחיל פורומבויו אזכור לסרטו הקודם "שם תואר: משטרה", ומוסיף לזה פרודיה קצרצרה סביב "פסיכו", סרטו המהולל של היצ'קוק. שלא לדבר על ההרהורים על אודות טכניקות הצילום והעריכה, שנגזרות מעצם נוכחותן של מצלמות ומיקרופוני סתר, שמתעדים באופן ישיר או באופן סותר, את המעשים שגיבורי העלילה מבצעים או מתחזים לעשותם. מזכיר לא במעט את עלילת הסרט "כשערב יורד על בוקרשט", שפורומבויו טווה לפני כשבע שנים.
מורכבותו של הטיעון הבסיסי של פורומבויו על אודות תקשורת ותשקיפיה המגוונים, מעמיקה עוד יותר, משום שהוא גודש את פסקול סרטו בציטוטים מתוך אופרות מאת בליני, רוסיני, אופנבך, קורט וייל, ומציטוטים נבחרים של ואלסים שחיבר שטראוס. ואם מצרפים לכל זה גם את התעקשותו של הקולנוען הרומני לוותר על התקדמות ליניארית של הסיפור, לטובת עירוב זמנים מתעתע, ברור שכל זה יחד מצטרף לכלל שקשוקה צפופת מולקולות, שקשה, ואולי אף מיותר, לנסות לפרק אותה.
ולאד איבנוב, שמופיע בקביעות בסרטי פורומבויו, עושה פה את דמותו של כריסטי רב־הפנים. לצדו מושכת לב גם הופעתה של קתרינל מרלון, המגלמת פאם פאטאל ילידת רומניה, שעומדת בקשרים רומנטיים עם מרבית הגברים גיבורי הסיפור הזה, ועוד גוררת אחד מהם עד לסינגפור הרחוקה כל כך. ואל תשאלו איך.