משחק בליגת העל בכדורגל בין עירוני קריית שמונה והפועל ב"ש, שהתקיים בשבת האחרונה, הופסק לכמה דקות בגלל נהמות גזעניות שהושמעו מפי אוהדי ב"ש לעבר שני שחקנים שחומי עור של קריית שמונה. הכרוז במגרש הזהיר את האוהדים, שהמשיכו לנהום, עד שהשופט נאלץ לעצור את המשחק. הנהלת ב"ש, מצדה, דיברה אחרי הביזיון בשני קולות. מצד אחד, הוציאה הודעת גינוי רשמית. ובמקביל, נציגים שלה, כולל המאמן יוסי אבוקסיס, טענו שלא שמעו שום נהמות מכיוון הקהל. המאמן הגדיל לעשות, והסביר שהקהל של ב"ש הוא “האחרון שיהיה גזען", ולראיה - שחקני הקבוצה הערבים, לואי טהא ומרואן קבהא, זוכים להמון אהבה ביציע. רוצה לומר, אם אנחנו מוכנים לקבל ערבים, ברור שאין לנו בעיה עם כושים. אגב, במשחק קודם של הקבוצה, מול מכבי נתניה בגביע, שמע משקיף ההתאחדות נהמות מצד אוהדי ב"ש כלפי שחקן נתניה, יונס מלדה, גם הוא כהה עור, ועל כן הקבוצה הועמדה לדין.

אבל ב"ש רחוקה מלהיות חריגה בעניין. בנובמבר האחרון נרשמה תקרית דומה ביציעי אצטדיון סמי עופר בחיפה, כשאוהדי מכבי חיפה הואשמו בקריאות גזעניות כלפי שחקן בית"ר ירושלים כהה העור אנטואן קונטה. בית הדין של ההתאחדות קיבל את ההאשמות וקנס את הקבוצה ב־10,000 שקלים. גם כאן, אנשי מכבי חיפה הכחישו את הטענות, התנערו מאחריות ואף אמרו ש"מצחיק שבית"ר מאשימה מועדון אחר בגזענות". מה שנכון, היות ומדובר במועדון שעדיין לא מעז להחתים שחקן מוסלמי כדי לא להרגיז חלקים גזעניים בקהל שלו. אבל לבטח לא מצדיק קריאות גזעניות בכיוון ההפוך. בקיצור, יש כאן קרנבל של גזענות וגועל נפש, שהמועדונים בארץ עדיין לא נוקטים בצעדים רציניים מספיק כדי למגר אותו. וזה לא בלעדי, אגב, לכדורגל. לפני כשנה, למשל, הופסק משחק בליגת הכדורסל לנשים בין מכבי רמת חן ובני יהודה, אחרי שאוהדים של בני יהודה השמיעו נהמות כלפי אלכס הארדן, הכדורסלנית שחומת העור של היריבה.

עכשיו, בואו ניקח רגע צעד אחד אחורה. אי אפשר למדוד אוהדי ספורט בפרמטרים של אדם מהיישוב. חלק בסיסי מהכיף של להיות אוהד מצוי בלגיטימיות שניתנת לך להתפרק. להתנהג באופן שלעולם לא תרשה לעצמך בחיים הרגילים. מה שאומר ילדותיות באופן כללי, ונאצות באופן פרטני. בימיי הפעילים כאוהד מצאתי את עצמי לא פעם פולט מילים שלא ידעתי אפילו שמצויות בלקסיקון שלי. ודאי שלא התכוונתי ברצינות לטקסט כפשוטו. למשל, בכל האמור לתחום העיסוק של אמו של השופט. אבל נהניתי מכל רגע.

וזהו טיעון ההגנה הקבוע של אלה שלא רואים בצעקות גזעניות מצד הקהל כמעשה חמור של ממש - הם לא באמת התכוונו. כשאוהדי בית"ר צועקים “מוות לערבים", הם לא באמת רוצים להרוג ערבים, אלא לעצבן את הקהל השמאלני ויפה הנפש של היריבה. זו בעצם זעקת מחאה. כשאוהדים בהולנד מאחלים לשחקני אייאקס להישלח למשרפות, הם לא באמת שונאים יהודים, רק את אוהדי אייאקס המזוהים עם העם הנבחר. וגו׳.

ואני מאמין שזה נכון. בדיוק כמו שאני חושב שקומץ אוהדי הפועל ב"ש שנהמו במגרש יכולים - בחיים האמיתיים - להסתדר מצוין עם קולגה בעבודה, נאמר, שהוא כהה עור, ולהתייחס אליו כשווה בין שווים. והם עשו מה שעשו בלהט המשחק, וכחלק מהווי ששולט כרגע במגרשים. שלא לדבר על אוהדים הנוהמים לעבר שחקנים שחורים של היריבה, בשעה שבקבוצה שלהם ממש משחקים שחורים, שאותם הם מעודדים.

אבל ההצדקות האלה לא תופסות, ברגע שמדובר בספורט פופולרי שמהווה מקור מרכזי של חינוך ודוגמה לקהל רחב, ובייחוד לצעירים. המדינה חייבת להציב קו ברור לגבי מה מותר ומה אסור, בלי קשר לשאלה לְמה באמת התכוון האוהד ומהם המניעים העמוקים שלו. והנה הקו: קריאות גזעניות - נגד ערבים, שחורים או כל מגזר אחר - חייבות להיפסק. גם במחיר של עונשים כבדים במיוחד, שעוד לא באמת ניתנו כאן. 

על הסכין

1. הוויכוח שהתעורר אחרי מותו של קובי בראיינט, בדבר האישומים שלו באונס, הציף את כל מה שחיוני ובעייתי בתנועת ה־MeToo#. מחד, התעלמות כמעט מוחלטת בדיווחים החדשותיים מהכתם בעברו, כולל השעיית כתבת שהעזה להזכיר אותו. ומאידך, הגדרתו הנחרצת כאנס בידי רבים, שלא באמת מכירים את מכלול העובדות של המקרה.

2. יש הרבה בעיות וסימני שאלה בסיפור נעמה יששכר. אבל אני חושב שבשורה התחתונה, העובדה שהמדינה התגייסה כדי לעזור לה הייתה מוצדקת מאוד. הרי לא הייתה פרופורציה בין עבירת הסמים הקלה שלה והעונש. היא פשוט נפלה קורבן למתיחות גדולה ממנה בהרבה, בין רוסיה וישראל. ולכן מן הראוי היה שישראל תתערב לטובתה.

3. בלי קשר לדעה הפוליטית שלכם, אי אפשר שלא לעקוב בהשתאות אחרי מה שקורה כרגע במטות של נתניהו וגנץ. הצעדים האסטרטגיים של כל מחנה יכולים לייצר בקלות סדרת דרמה ש"בית הקלפים" תהיה צל חיוור לעומתה. בכל יום נשלף קלף מנצח באחד הצדדים, שמובס בידי הקלף של הצד השני. אם כבר מגעיל, לפחות שיהיה מעניין.