“רעד לי הקול כמו ילד בר מצווה”: טל ברמן מגיש התוכנית “הבוקר עם טל ואביעד” ברדיו אקו 99FM
“שירתי בגלי צה”ל במחלקת קריינים, ואחרי תקופת הכשרה של כמה חודשים הגיע הרגע הגדול שבו הרשו לי לפתוח מיקרופון בשידור. לא היה מדובר על מונולוג ארוך, אלא בסך הכל בהקראה של התאריך הלועזי, התאריך העברי והשעה, שהייתה שש בבוקר. כמובן שלא ישנתי כל הלילה מהלחץ, וברגע האמת רעד לי הקול כמו ילד בר מצווה. עד היום, למרות שעברו יותר מ־20 שנה, אני זוכר מילה במילה את המשפט הבודד ההוא, ומנסה להרגיש ככה כל בוקר מחדש”.
“התרכזתי בלשרוד” אביעד קיסוס מגיש התוכנית “הבוקר עם טל ואביעד” ברדיו אקו 99FM
“אני לא ממש זוכר בבירור את שידור הרדיו הראשון שלי. מה שאני כן זוכר זה שהייתי כל כך במתח לקראתו ובמהלכו, והתרכזתי בעיקר בלשרוד אותו ולא בפרטים. כאב לי הגרון אחר כך ולא נהניתי במיוחד. אנשים תמיד מדברים על הקסם שברדיו, אבל אני לא בטוח שקסם זו המילה, כי קסם הוא מין כוח שמשתלט עליך בבת אחת ומשנה אותך בו־במקום. הקסם שיש ברדיו הוא מציאותי יותר. לוקח לו זמן למצוא חניה. הוא גדל עליי לאט לאט, וככל שעובר הזמן אני זוכר יותר טוב מה היה בשידור והופך ספונטני יותר, אני נהנה יותר ולומד לנגן בכלי המתוחכם הזה. רק אחרי שנה בערך הבנתי בדיעבד שאולי הוקסמתי על הדרך; שאני איש רדיו עכשיו; שזו חליפה שכבר לא אסיר. אז מהשידור הראשון שלי נשאר לי זיכרון של כאב גרון עז. את המחברת שבה כתבתי במשך חודשים כל מילה שאני עומד להגיד בשידור בטח זרקתי. עכשיו אני סתם משרבט ציורים וחצאי מילים וכוכביות, שלא ברור איך הם מצטרפים אצלי יחד למשפט שלם. כנראה שפועל שם איזה קסם”.
“נזרקתי ישר למים” בועז כהן מגיש התוכנית “משמרת לילה” ברדיו אקו 99FM
“לעולם לא אשכח את השידור הראשון שלי ברדיו. זה קרה ב־1 ביולי 2001. הוזמנתי על ידי יואב גינאי, אז מנהל תחנת 88FM, לבוא ולשדר בתחנה, למרות שעד אותו רגע מעולם לא פתחתי מיקרופון או לחצתי על שום מתג. התיישבתי בשעה 21:00 לשידור הראשון. על הדקה הראשונה שבה התחלתי לשדר שכחתי לסגור מיקרופון, וכל מה שאמרתי לטכנאי שודר. נזרקתי ישר למים. זה היה מאוד מוזר, ולכן לא מפליא שהיו לי טעויות כאלה בהתחלה. התוכנית נקראה ‘רדיו פרטי’. אומנם חשבתי שלא הייתי טוב, אבל באותו הרגע התאהבתי ברדיו והבנתי שאני צריך לשדר כמה שיותר כדי להשתפשף. לשמחתי, יואב נתן לי את הצ’אנס, ואחרי שלושה חודשים בלבד מאז השידור הראשון הוא נתן לי תוכנית יומית שזה היה משהו נדיר ויוצא דופן למישהו חדש ברדיו. התוכנית נקראה ‘לפני השקיעה’. מאז הרדיו הוא חלק ממני”.
“התחלתי לשדר בגיל 11” רבקה מיכאלי מגישת התוכנית “באה לשבת” ברדיו 103FM
“התחלתי לשדר ברדיו כבר בגיל 11, במסגרת תוכניות הילדים של קול ישראל. בגיל 17 עברתי מ’קריינית ילדה’ ל’קריינית עזר’ שמקשרת בין תוכניות. המשימה הראשונה שניתנה לי הייתה השעון המוזיקלי – מדי שלוש דקות הייתי צריכה לומר את השעה. בכל בוקר בשעה 6:30 כבר הייתי באולפן. האות היה ‘מחול השעות’ של פונקיילי. כיוון שהשעון שהיה תלוי על קיר האולפן היה ללא ספרות, אלא עם פסים עבים כל רבע שעה ובשאר הזמן היו פסים דקיקים, תמיד הייתי מתבלבלת. בשעה 6:40 הייתי אומרת שהשעה 6:30 ולהפך, והייתי מתוסכלת מזה מאוד. אני זוכרת שבכל פעם כשזה קרה הייתי נוסעת בשבע בבוקר לבית של המנטורית שלי, אסתר סופר, בכדי לבכות על הפשלה הזו”.
“דפקתי צעקה” דידי הררי מגיש התוכנית “דידי לוקאלי” ברדיו 103FM
“השידור הראשון שלי היה ב’קול ישראל’ בלילה ואני זוכר התרגשות עצומה. שמעתי את החדשות לפני העלייה לשידור והתכוננתי עם הדפים. אני זוכר שראיתי מבעד לחלון הזכוכית את צבי סלטון, שהיה אחראי על הקריינים, ורעדתי רק מלראות אותו. לפני שפתחתי את המיקרופון הסתובבתי אל הקיר, דפקתי צעקה של 20 שניות כדי להוציא את כל הלחץ ולקחת אוויר, והתחלתי לשדר. זו הייתה תוכנית שהקונספט שלה פותח על ידי והיא נקראה ‘מועדון הצעירים של גימל’. היא שודרה ברשת גימל בשעה 22:00. בהתחלה היה קצת לחץ של להסתדר עם הפטיפונים ולנגן את התקליטים תוך כדי דיבור וכל זה, אבל מהר מאוד הסתדרתי, ומאז אני לא עוזב את המיקרופון”.
“חשבתי שאני מתעלפת” איריס קול מגישת התוכנית הקרויה על שמה ברדיו 103FM
“אני זוכרת היטב את אחד השידורים הראשונים שלי. התקשר להפקה גבר שסיפר לי שניהל רומן מחוץ לנישואין עם מישהי נשואה גם כן. הוא גם סיפר שהיה לו תינוק מאשתו וכי אותה מאהבת סיפרה לו כי בעלה עקר והיא מאוד רוצה ילדים, אז ביקשה ממנו להכניס אותה להריון ושהיא תיעלם מחייו ולא תדרוש שום זכויות. אותו גבר הסכים. לימים הוא ניתק קשר עם אותה מאהבת והתגרש מאשתו. הוא עזב את הארץ וחי בלוס אנג’לס, אך שמר על קשר עם הבן שלו. יום אחד, הבן שלו צלצל אליו וסיפר לו שיש לו חברה וכי הוא רוצה להתחתן איתה. הבן ביקש מאביו להגיע לארץ בכדי לפגוש את אותה חברה וכשהם נפגשו בבית המלון, הבן הלך לקנות סיגריות בקיוסק והגבר דיבר עם החברה של בנו, שהתברר כי היא בתו מאותה מאהבת. זה היה סיפור מטורף והגבר לא סיפר לבן שהוא יודע. הוא היה בדילמה ושאל אותי מה לעשות. זה היה אחד השידורים הראשונים שלי וחשבתי שאני מתעלפת. זה היה מאוד מלחיץ. לא ידעתי מה לייעץ לו, אז התקשרתי יחד עם ההפקה למרפאות גנטיות ובסופו של דבר ביקשנו ממנו לספר לבן שלו. זה יצר גל היסטרי של טלפונים לאולפן והבנתי שאנחנו בכיוון נכון".
“לא יכולתי לסגור את המיקרופון” דורי בן זאב מגיש התוכנית “בן זאב לסוף שבוע” בכאן88
“החוויה הראשונה שלי מהרדיו הייתה כשנכנסתי לשדר את התוכנית ‘ממנו אלייך’ בגלי צה”ל. זו הייתה הפעם הראשונה שקיבלתי תוכנית אישית, תוכנית ד”שים. תכננתי אותה כתוכנית בידור משוגעת עם מוזיקה, קפיצות ומשחקי מילים. כשהתחלתי לשדר פתאום הבנתי שאני לא יכול לסגור את המיקרופון. למה? כי חשתי שאם אני סוגר את המיקרופון אז אני סוגר לעצמי את החמצן ואת היכולת לדבר. אז השארתי אותו פתוח. זה מין אירוע פסיכולוגי כזה, אבל הוא זכור לי כמשהו שנתן הרבה חופש. דפיקות הלב שלי בשידור הראשון השתלבו בזה ששמעתי את דפיקות הלב של המאזין, וביחד עשינו איזשהו תהליך של היכרות והכרה, וכמובן בריאה של השידורים כי בכל פעם אני ממציא אותם מחדש. ממש רדיו ‘חי’”.
“הנשימה נעתקה לי” שמעון פרנס מגיש התוכנית “העונג השביעי” בגלי צה”ל
“התחלתי לעבוד ברדיו קול ישראל בשנת 1976 כספרן בתקליטייה. זו הייתה תקופה שבה רק קריינים הורשו לפתוח מיקרופון. הפעם הראשונה שבה פתחתי מיקרופון הייתה ב־1980 וגם זה היה לפנים משורת הדין, זה היה מאוד חלוצי ברדיו, כי מה שקרה זה שגלי צה”ל הקדימו את קול ישראל ונתנו גם למי שלא עבר קורס קריינים לשדר ברדיו. מורי ורבי, עמיקם רוטמן, ששידר ברשת ב’, גילה את המומחיות שלי במוזיקה ואת הפוטנציאל הרדיופוני שלי ונתן לי לערוך את המוזיקה בתוכנית שלו ולספר על השירים. זו הייתה הפעם הראשונה ששידרתי ברדיו. הביצים שלי שקשקו ואני בטוח ששמעו את זה בשידור. הנשימה נעתקה לי, רק מעצם המחשבה שמאזינים לי מאות אלפי אנשים. התרגשתי בצורה בלתי רגילה והקול שלי רעד. רוטמן ניסה להרגיע אותי והסביר לי שזה עניין של ניסיון. בהמשך הוא נתן לי להקליט תוכנית כדי להשתפשף, ומרוב התרגשות עשיתי טעויות וחזרתי חמש פעמים על אותו המשפט, אבל עם השנים רכשתי את הניסיון”.
“לא יצא לי קול מהגרון” יואב גינאי מגיש התוכנית “מה יהיה” בגלי צה”ל
“שידור הרדיו הראשון שלי היה באולפני קול ישראל ההיסטוריים ברחוב הלני המלכה בירושלים, כשהייתי נער, בשנות ה־70. האולפנים שכנו אז בארמון הנסיכה האתיופית (בית הקיסרית טאיתו; ד"פ), בניין מרשים ומהודר. צעדתי נרגש לתוך הבניין עם חברי הטוב ניר גרוסמן. שנינו עמדנו לשדר בפעם הראשונה בתוכנית הנוער הפופולרית ‘חתול בשק’, שאותה הגיש אחיו הבכור של ניר, חייל ג’ינג’י מוכשר ונמרץ בשם דויד גרוסמן, ולימים סופר חתן פרס ישראל. מצוידים בדף מחברת שורה אחת ועליו הטקסט שאותו נקריא בשידור ככתבי הנוער של התוכנית, נכנסנו אל חדר הפיקוח של אולפן 10, שם קידמה אותנו תמי העורכת – לימים פרופ’ תמר ליבס ז”ל, ראש החוג לקומוניקציה באוניברסיטה העברית. היא עברה ברפרוף על הניירות שלנו. ניר כתב טור על כדורגל ואילו אני על התרשמותי מהסרט ‘קברט’. אחרי שניר קרא את הטור הספורטיבי שלו בקלילות ובמקצועיות מעוררת התפעלות, הוזמנתי להיכנס לחדר הקריין כדי לקרוא את הקטע שלי. הוא סימן לי להתחיל, הנורית האדומה שממולי המורה על פתיחת המיקרופון נדלקה, פתחתי את הפה אבל לא יצא קול מהגרון. התכסיתי בזיעה קרה והייתי חיוור. ‘אתה קצת נרגש’ אמר דויד בחום. ‘בוא תשתה קצת מים ונעשה את זה אחר כך’. כשהבנתי שזו הקלטה הקראתי את הכל אחר כך ברהיטות. בשניות האלה נדבקתי בחיידק הרדיו”.
“השתדלתי להקריא באופן טבעי” לבנת בן חמו שדרנית ועורכת מוזיקלית בגלגלצ ובגלי צה”ל
“לאחר ההכשרה של קורס עיתונאים בגלי צה”ל הודיעו לי ששובצתי כקריינית. לאחר השיבוץ עברתי הכשרה של כמעט שנה עד שנתנו לי לפתוח מיקרופון. הדבר הראשון שאמרתי ברדיו היה המשפט הזה: ‘מיד נעבור לחדשות ערוץ 2’, ואני זוכרת שכל כך התרגשתי מהמשפט התמים הזה. לאט לאט התחלתי לעשות עוד דברים, למשל להגיש כקריינית מהדורת חדשות בשעות הלילה המאוחרות שזה גם היה מאוד מרגש, ושם גם חוויתי בהתחלה את שלב הליפסוסים (שגיאות הגייה), חוויה שכל הקריינים הצעירים עוברים אותה. התוכנית הראשונה שהגשתי הייתה ‘סופשבוע רגוע’ בגלגלצ, והשיר הראשון ששידרתי היה Two Become One של הספייס גירלז. בלילה שלפני השידור לא ישנתי מרוב התרגשות. כתבתי מראש כל מילה ומילה שאמרתי בשידור והשתדלתי להקריא את זה באופן טבעי. בגלל שאצלנו בתחנה היה צריך להשתלט גם על הצד הטכני, אז להשתלט על ההגשה וגם על הכפתורים היה מאוד מלחיץ, אבל עברתי את זה בשלום. בגלי צה”ל, התוכנית הראשונה שהגשתי הייתה תוכנית ביכורים בערב שבועות יחד עם שהרה בלאו המדהימה, שהרגיעה אותי ועזרה לי לעבור את זה בקלות”.
“קפצתי על ההזדמנות” מושיקו שטרן מגיש התוכנית “VIP” ברדיוס 100FM
“השידור הראשון שלי היה בגיל 13 וחצי בתחנה מקומית באזור הדרום, ובמשך תקופה ארוכה הייתי עושה שם הכל חוץ מלשדר – שימשתי מפיק, טכנאי וסנג’ר שמכין קפה ושוטף כלים. יום אחד, השדרן של הצהריים לא הגיע, אז חפרתי למנהלים שייתנו לי להחליף אותו ומאז לא קמתי מהכיסא של השדרן. החלום שלי היה לשדר וידעתי שצריך לעבור דרך ארוכה כדי להשתלב, אז כשבאה ההזדמנות, קפצתי עליה. איך שפתחתי מיקרופון רעדתי ולא דיברתי, ברור שמרוב ההתרגשות, אבל זה היה חלק מהקסם של הרגע הראשון”.
