לקראת טקס פרס ספיר, שנדחה בינתיים כמובן בגלל מגיפת הדבר, סליחה, נו, המגיפה האחרת (אלבר קאמי, שתיאר ב"הדבר" האלגורי/נבואי עולם שמאבד את שפיותו וערכיו בגלל כמה מיקרובים [לכאורה] ותכף יתארח כאן, בלבל אותי קצת), הושמעו ברדיו משפטי הפתיחה של חמשת הספרים המועמדים. לטעמי, מדובר בחמישייה מעוררת פיהוק במקרה הטוב, אבל על כך אולי בהזדמנות אחרת. מיותר לציין ששום משפט פתיחה לא התקרב לליגה של המילים הראשונות ברומן הדגל של קאמי, "הזר": "היום אמא מתה. או אתמול, אני לא יודע". מצד שני, התחרות אינה הוגנת. נדירים הרומנים שמדגדגים את שלמותו של הרומן ההוא, שנכלל כחומר חובה בלימודי הספרות ולכן הומאס - כמו כל דבר שהוא חובה - על תלמידי ישראל, אבל עדיין מזדהר במלוא הדרו גם 78 שנים אחרי שפורסם לראשונה.
אני זוכר את המורה לספרות בתיכון, שהייתה גם המורה לפילוסופיה, רוטטת מזעם אמיתי כשהדגישה את העובדה שבעיני החברה המתחסדת, חטאו הגדול של מרסו, גיבור הספר, לא היה הרצח המזעזע בסתמיותו שביצע "בגלל השמש", אלא חוסר היכולת (ולדעת החברה, חוסר הרצון) שלו להביע כל רגש לנוכח מות אמו. האדישות של המספר עוררה כל רגש אפשרי, ורק לא אדישות, וכך גם כתיבתו של קאמי, שזכה בפרס נובל לספרות בגיל 43, ומת בתאונת דרכים בגיל 47, כמו אלילת המונים אחרת, ושגרירת כבוד של החלכאים והנדכאים באשר הם, בדומה לקאמי - ג'ודי גרלנד.
הידיים רועדות מהתרגשות כשהן מחזיקות בתרגום חדש של "מוות מאושר", רומן שקאמי סיים כשהיה בן 25 והחליט לגנוז מסיבותיו שלו, ושפורסם בצרפת ב־1971, כעשור לאחר מותו הטרגי. "מוות מאושר" - והרי כבר על השם מגיע לו פרס קטן - הוא למעשה הטיוטה המסעירה של "הזר". כאן הגיבור מקבל גם שם פרטי, ועלילות (פטריק) מרסו מובאות בגוף שלישי ולא בגוף ראשון כמו בספר המאוחר. כאן הוא רוצח וגם יורש - את כספו של אדם שמותו עדיף על חייו, לדעתו שלו - כלומר, מקרה גבולי של המתת חסד.
הספר מחולק לשני חלקים. הראשון נקרא "מוות טבעי" והשני "מוות מתוך הכרה". תוך כדי הקריאה ב"מוות מאושר" עולה על הדעת, בדיוק כמו בקריאת "הזר", הביטוי "יופיו של החטא". קאמי כותב ב"להט אלים", כפי שמרסו מגדיר את כמיהתו לאושר ולמשמעות, ויפי הכתיבה, שלרגע אינו מטשטש את כיעורו של העולם המצטייר ברומן, או את עומק הכאב, החידלון, הייאוש והזוועה המהולים בו, עוצר נשימה לרגעים. "הוא רצה רק לאחוז את חייו בידיו, כמו לחם חם שנלוש בחוזקה. כמו בשני הלילות הארוכים ברכבת, שבהם יכול לדבר לעצמו ולהתכונן לקראת החיים. ללקק את חייו כמו סוכריה, לעצבם, להשחיזם, ולבסוף לאהוב אותם. זו הייתה כל תשוקתו. המאמץ שיהיה עליו לעשות מעתה ואילך הוא לשמר אותה נוכחות של עצמו בעצמו, מול כל פנים שילבשו החיים, גם במחיר בדידות שלמד כמה קשה לשאתה".
קשה לשאת את הצער המתחדש־תמיד על האובדן של קאמי, כשעוברים עם מרסו חסר המנוח מרכבת לרכבת ונזכרים בפרט ביוגרפי קטן: בכיסו של קאמי המת נמצא כרטיס רכבת שלא השתמש בו. הוא התכוון כנראה לחזור הביתה ברכבת, ולא במכונית שבה מצא את מותו המיותר והלא מאושר. מרסו, "תמים ושיכור משמחה, הבין סוף סוף שלאושר נועד". הו, קריאת מציאות מפוקפקת. איך שיטית בכולנו.
הרומן הגנוז הוא אכן "חלון הצצה נדיר לרגע היוולדות הגותו וסגנונו של אחד מגדולי הסופרים של המאה העשרים", כמובטח בגב העטיפה. אבל ערכו האמיתי הוא הרבה מעבר לפיקנטריה ההיסטורית, והוא עומד בפני עצמו כיצירה מפתיעה בבשלותה, שמכינה אותנו בעוצמה למה שקאמי ניסח להפליא ב"המיתוס של סיזיפוס": "פירוד זה בין האדם לבין חייו, בין השחקן לתפאורה שלו, הוא תחושת האבסורד".
***
גם על אונורה דה בלזק גזרה מערכת החינוך הישראלית גורל ראשוני דומה לזה של קאמי. דורות של תלמידים למדו למבחני הבגרות בספרות את "אבא גוריו", ואחרי אלפי עבודות מועתקות מתקציריו של מנשה דובשני פשוט לא היו מסוגלים לשמוע את שמו של הצרפתי הדגול, שמת כמאה שנה לפני קאמי, בגיל 51, והתעלמו גם מכך שאחד המשפטים המפורסמים ביותר בתולדות הקולנוע - "אני אציע לו הצעה שאי אפשר לסרב לה" מתוך "הסנדק" - מבוסס על משפט ב"גוריו".
כמה נעים אם כך לגלות אותו מחדש, בעזרת נהר ספרים, הוצאה לאור קטנה וחרוצה החוצבת באוצרות הספרות הצרפתית, ולא רק בהם, ומגלה לנו בין היתר מיניאטורות מקסימות כמו "שתי צרפתיות, שני צרפתים". זהו אוסף של ארבעה סיפורים קצרים, שמשתייך לחטיבת "המחקרים בחיי החברה" בסדרת "הקומדיה האנושית" שהגה בלזק הפורה. כל סיפור, או מחקר, מוקדש לפרוטוטיפ אנושי־צרפתי כלשהו: האישה כמו־שצריך, האישה הפרובינציאלית, הנוטריון והחנווני. מינורי ובידורי, מיזנתרופי ומיזוגיני (בקטע טוב!) ככל שיהיה הקובץ, אין בשום אופן לזלזל בו או לדחות אותו חלילה, כשם שבריוש נוטף חמאה וריבת דובדבנים הוא הצעה שאי אפשר, ואסור, לסרב לה.
ראו כיצד בלזק מדייק ומזקק בלשונו את חיי הכפר בסיפור "האישה הפרובינציאלית": "מה לעשות? אה! עטים בייאוש על הקונפיטורות ועל הכביסות, על משק הבית, על ההנאות הכפריות של הבציר ושל הקציר, על שימורי הפירות, על רקמת הרדידים, על דאגות האימהות, על האינטריגות של עיר קטנה. כל אישה מתמסרת למה שלפי אופייה נראה לה כהנאה. מוגיעים פסנתר נטוע במקומו המצלצל כמו פסנתר רעוע בתום השנה השביעית והמסיים את חייו בכפר, נגוע בקצרת. מקיימים את התפילות, קתולים בלית ברירה, דנים בהיבטים השונים של הדיבור האלוהי; משווים את האב גינו לאב ראטוֹן, את האב פְרִיאן לאב דוּרֶה. משחקים בקלפים בערב, לאחר שרקדו במהלך שתים עשרה שנה עם אותם אנשים באותם טרקלינים. חיים נאים אלה משולבים בטיולים חגיגיים בשדרות, על הגשר, על החומות, בביקורי נימוסין בין שכנים בכפר. השיחה מוגבלת בדרומה של הבינה בהערות על התככים החבויים בקרקעית מי המדמנה של חיי הפרובינציה, בצפון על ידי החתונות העומדות על הפרק, במערב על ידי הקנאות, במזרח על ידי מילים זעירות עוקצניות".
ואם להשלים במילותיו של חנוך לוין, בשירו על זונה פריזאית (ובלזק מגיע כמובן גם לפריז, "המפלצת היוצרת את כל הקורבנות הללו"): "וגם אם חייה כולם הם אסון / כשהיא קמה בבוקר, הקרואסון הוא קרואסון".
***
ואם הכל ממילא הבל הבלים, וההפלגה בנהר הצרפתי שוצף ההפתעות מתמשכת, מדוע לא להידרש לחיבורו של לואי קוקלה (1676־1754), "בשבח הלא־כלום", שתרגם הסופר ראובן מירן, העומד בראש הוצאת נהר ספרים? קוקלה נועץ סיכה מבודחת בטקסטים הפילוסופיים הפומפוזיים של תקופת הנאורות, ומהלל את הלא־כלום על כל צורותיו והופעותיו בחיינו.
ג'רי סיינפלד ולארי דיוויד אולי המציאו את הסיטקום האמריקאי הראשון שמתעסק בלא־כלום ("סיינפלד") וגרפו מיליארדי דולרים, אבל חלק מהתמלוגים מגיע לקוקלה, שהיה שם לפניהם. "מה מביא עימו האדם לעולם?" שאל וענה: "לא־כלום". "מה לוקח עימו האדם בעוזבו את העולם?" המשיך להקשות, והתשובה, איך ניחשתם: "לא־כלום". הלא־כלום, לפי קוקלה השובב והמבריק, הוא למעשה בסיס הקיום ומהות הכל.
"בכל מקום כאן, על פני האדמה, בני אדם מתענגים על לא־כלום ומתעקשים על לא־כלום. הם מתווכחים ורבים על לא־כלום, מתקוטטים על לא־כלום, נלחמים על לא־כלום, נהרגים על לא־כלום. בני האדם אינם משיגים מדאגותיהם ומעמלם על פני האדמה דבר מלבד בושה מכך שהסתמאו מלא־כלום. הלא־כלום הוא ההתחלה, ההתקדמות והמסקנה של כל ההבלים שלנו". ועם טיעונים כאלה אפילו אלבר קאמי, שכל חייו התחבט בשאלות אקזיסטנציאליות של גורל מול בחירה חופשית, לא יכול להתווכח.
***
וכעת נעבור לגברת היחידה במקבץ הצרפתי של השבוע. היא ושלושת חבריה הגברים אומנם מתים באופן רשמי, אבל חיים יותר מרובנו. ולא הייתה תאבת חיים מקולט (1873־1954), פנטומימאית, רקדנית, מוזה, חסידת אומות עולם ומולטי־טאלנט שהקדימה את זמנה וליקקה את החיים כמו סוכרייה, כפי שפטריק מרסו חלם לעשות ב"מוות מאושר". את החיים, וגם לא מעט גברים, נשים ומה שביניהם (שמועות על רומן עם בנה החורג בן ה־16 נפוצו בהרחבה). "הטהור והטמא" (חבל שאי אפשר היה לשמור על הפשטות המוזיקלית של המקור: "הטהור והלא טהור"), שרואה אור לראשונה בעברית בהוצאת אפרסמון החדשה והמבטיחה, הוא לטענתה שלה הממואר שמעולם לא כתבה. זו למעשה סדרת שיחות על הנושא שקולט התיימרה לשלוט בו יותר מכל: סקס. התוצאה הייתה אולי נועזת לזמנה (1932), אבל בימינו נשמעת כמעט מנומסת.
המתרגם ניר רצ'קובסקי כותב בהקדמה לספר כי שפתה הספרותית של קולט היא "גוף הרמפרודיטי, לא לגמרי נשי ולא לגמרי גברי אלא מיוחד במינו" ומתוודה על העונג שבלקרוא ובלתרגם אותה. והעונג שלו מידבק כמו קורונה (מצטער, לא יכולתי להתאפק). רצ'קובסקי הוא מתרגם מחונן, שהתגלה כשתרגם את "סוויטה צרפתית" של אירן נמירובסקי, ומאז העשיר את עולמנו התרבותי בשורה של תרגומי מופת, ובראשם זה הכמעט בלתי אפשרי ל"נוטות החסד" מאת ג'ונתן ליטל. רצ'קובסקי אחראי גם לתרגום העילאי של "מוות מאושר", ומבחינתי העברית שלו היא עיקר ההנאה ב"הטהור והטמא", יותר מתרגילי האירוטיקה של קולט, שעובדים ולפעמים עובדים פחות. "היא התעשתה ונסגרה. תוך מילים ספורות חסמה בפנַי את ממלכת הנפש שעוררה בה לכאורה רק בוז, ולה שֵם אדום של קרביים: הלב. גם את הכניסה למרתף הריחות והצבעים אסרה עלי, למפלט הנסתר שבו פִּרכסו ודאי איזו ערבסקה של הבשׂר, צופן של איברים שלובים, מונוגרמה של חוסר רחמים ..."
גם אביבה ברק־הומי ראויה לשבחים על תרגומה ל"שתי צרפתיות, שני צרפתים". לעולם לא אשכח את תרגומה ל"המדונה של הפרחים" של ז'אן זאנה, שהעביר באופן מעורר השתאות את פיוט האשפתות הקשה כל כך לתרגום של המחבר. הצרפתים המהוללים לא היו יכולים לבקש מתרגמים טובים מאלה, שבעזרתם זכו לחיים חדשים בעברית, שעם קצת מזל, אפילו מערכת החינוך הישראלית לא תצליח להרוס.
אלבר קאמי, "מוות מאושר", מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, ספרית פועלים, 143 עמודים.
אונורה דה בלזק, "שתי צרפתיות, שני צרפתים", מצרפתית: אביבה ברק־הומי, נהר ספרים, 124 עמודים.
לואי קוקלה, "בשבח הלא־כלום", מצרפתית: ראובן מירן, נהר ספרים, 84 עמודים.
קולט, "הטהור והטמא", מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, אפרסמון ספרים, 148 עמודים.