פרולוג

אני זוכר את זה, הייתי רק בן 5 אבל טראומה כזו נצרבת בזיכרון ולא מרפה. בפרט כשילדים מהשכונה, מהרחוב, מהגן התהלכו בינינו עם מכשירי ברזל ועל קביים ובמשך שנים שימשו לנו תמונת מראה חיה למה שעבר עלינו, ובעיקר על הורינו ב־1950.
"פרופסור בן ציון ורבין היה אז רופא צעיר, מנהל מחלקת ילדים בבית החולים 'הדסה' בתל אביב", כתב ב"הארץ" ליאור פרידמן ("זיכרונות משעת חירום", 28 באוגוסט 2009). "הכרנו מחלות כמו דיפטריה, חצבת או צהבת, אבל פוליו לא היה אז על סדר היום. כשהתחילו המקרים הראשונים, הלכנו לספרות המקצועית ומשם למדנו על המחלה, אבל לא ידענו מה המקור שלה, מהו סוג הווירוס, איך נדבקים, ובוודאי שחיסונים לא היו".

את חופשת הקיץ של אותה שנה בילינו בבית. רשויות הבריאות אסרו על ילדים מתחת לגיל 10 להימצא במקומות ציבוריים, כמו בתי קולנוע למשל.

"למרות האיסורים הגורפים השתדלו השלטונות של מדינת ישראל הצעירה, שחגגה זה כבר את יום הולדתה השני, לשמור על איפוק, כדי לא לעורר פאניקה. בהודעות שהוציאו לעיתונות הכחישו את דבר קיומה של מגיפה".

אח שלי, שהיה אז בן שנה, ניסה להרגיע אותי השבוע ואמר שבעצם התנסינו כמעט בכל דבר בחיינו הלא קצרים - מלחמות בחזית ובעורף, חילופי שלטון, רצח ראש ממשלה, בחירות תכופות. רק מגיפה לא חווינו, הוא טען. הוא לא חווה את האימה ואת החרדה שחוו ההורים המבועתים שלנו. הוא לא יכול לזכור, כי היה רק בן שנה.
לי הספיקה מגיפה אחת ברזומה של חיי.

וגם זה יותר מדי.

תמונה ראשונה

מלבד הקדחת המלרית אישרה תחנת הבריאות את מציאותן בעירנו של המחלות: טיפוס, דיזנטריה, קדחת שחורה ועוד מחלות וקדחות שונות שנושאן ומעבירן הוא היתוש המכונה "יתוש החול".

במידה מרובה נפוצה בעירנו מחלת השחפת והטרכומה המצרית, וכמו כן מחלת השיגעון בחיות.

מעשי הביקורת והבחינה שכבר נעשו על ידי המחלקות השונות עד עכשיו כבר עולים לשלושים אלף.

השנה 1914. העיתון "מוריה" מנסה להרגיע את 60 אלף היהודים תושבי ירושלים. ב־16 ביוני באותה שנה מופיע מאמר בשם "הקדחת המלרית בעירנו", שמסתיים במשפט: "עוד חושבים לייסד מחלקה מיוחדת למלחמה בשחפת".

בינתיים מגיע לכאן מגרמניה ד"ר פטר מיהלנס, רופא שמתמחה בהיגיינה ורפואה טרופית. הוא מקים את התחנה לטיפול במלריה, דוגם 10% מתושבי העיר, ומוצא שרבע מהם, כ־1,500, כבר נושאים את המחלה. במהלך מלחמת העולם הראשונה הוא עוזב אותנו ומתגייס לצבאו של הוד מעלתו וילהלם השני, הקיסר הגרמני שמסייע לאימפריה העות'מאנית.

אבל הדוקטור הנכבד לא נמלט מהמגיפה הבאה שירדה על העולם. כראש המכון הטרופי באוניברסיטת המבורג, הוא מצטרף לאיגוד המורים הנאצים וחותם על מסמך נאמנות של פרופסורים גרמנים לאדולף היטלר ולמפלגה הנאצית, שאותה הוא שירת בנאמנות עד מותו בשנת 1942.

הפרופסור, ד"ר מיהלנס, עושה לעת עתה את בחינותיו רק בין הגרמנים יושבי סביבת עירנו, ודוגמאות הדם נלקחו גם הן רק מהם ומהחניכים אשר בבתי החינוך הגרמניים.

כפי שמודיעים כבר התקדם הפרופסור בחקירתו. לפי דעתו אפשר להישמר מהמיקרובים עד שירחיקו אותם מתוך ומסביבות הבתים באמצעים שונים. האמצעי העיקרי הוא הנקיות.
("מוריה", 31 באוקטובר 1912)

50 שנה אחרי כן, בשנת 1962, הוכרז רשמית כי המלריה, שפירוש שמה באיטלקית הוא "אוויר רע"
(MALA ARIA), הודברה סופית בישראל.

תמונה שנייה

יכול להיות שפתח תקווה לא הייתה קמה אם בבוקר הלח בשנת תרל"ח כשיצאו חמשת הרוכבים מיפו לאומלבס רכובים על סוסיהם, הם היו נשמעים כולם להוראותיו של הדוקטור מאזאראקי.

אמר להם מאזאראקי
אחרי שעה קצרה:
איני שומע ציפורים
וזה סימן נורא
קפץ הדוקטור על סוסו
כי חס על בריאותו
והרעים, שלושתם יצאו
לשוב לעיר איתו
("הבלדה על יואל משה סלומון" / יורם טהרלב)

ד"ר קלרמו מאזאראקי לא היה סתם רופא. הוא היה מומחה למחלות מידבקות, שהגיע מיוון וניהל את בית החולים משגב לדך בירושלים. במקביל ניהל גם את בית החולים היווני בעיר. כרופא מומחה הוא נחשב לסמכות עליונה, אחד כזה שיכול לגבות כל סכום שיעלה על דעתו. וזה בדיוק מה שד"ר קלרמו מאזאראקי עשה.
ד"ר ניקאפורי מאזאראקי, האח הצעיר (ב־30 שנה) של ד"ר קלרמו מאזאראקי, היה גם הוא רופא מקובל ומכובד ביישוב. באותו בוקר לח בשנת תרל"ח הוא היה עדיין רופא צעיר מאוד, בן 21. אז לא ברור כל כך מיהו הדוקטור שאמר:

אם ציפורים אינן נראות
המוות פה מולך.
כדאי לצאת מפה מהר,
הנה אני הולך
("הבלדה על יואל משה סלומון" / יורם טהרלב)

והנה עוד תעלומה: האח הבכור לא דיבר עברית. תמיד היה לצדו המתורגמן שלו. והרי בשיר לא מוזכר שום מתורגמן שרכב איתם. לעומתו, ד"ר מאזאראקי הצעיר דיבר עברית ואפילו לאדינו ויידיש. אז מי מהם אמר:

הבאתם אותי הנה לחוות את דעתי על בריאות הסביבה אם טובה היא למגורי אדם או לא. והנה ניצבתי כל הזמן על רמה זו ועיניי תרו בלי הרף על פני רחבי הרקיע לראות אם יש שם ציפורים עפות, ואולם על פני כל המרחב הכחול, המואר והשקט הזה לא ראיתי אף עוף פורח אחד.
ובכן, זו עצתי: הסתלקו מן העסקה. אין כאן ציפורים. אין כאן חיים. המקום הזה אינו יפה למגורי אדם.
("גבורת ראשונים" / א.מ. חריזמן)

אבל בינינו, אני מעדיף שירים על מרשמים של רופאים, וחרוזים יפים על דיאגנוזות מלומדות. כמו שאמרה מי שאמרה: "אני מוכנה להתאבד בשביל חרוז טוב". שיר טוב מסוגל לרפא אותי בדרך כלל במקום שלא עושה את זה אף רופא, אפילו אם הוא יווני.

אך כשהבוקר שוב עלה
מעבר להרים.
העמק הארור נמלא
ציוץ של ציפורים.

ויש אומרים כי עד היום
לאורך הירקון
הציפורים שרות על יואל
משה סלומון

הן לא שרות על ד"ר מאזאראקי. עובדה.

אתנחתא

תמיד הייתי סבור שהשיר "קונצרטינה וגיטרה" הוא חגיגה להיפוכונדרים. כל כך הרבה מחלות ותרופות שזה ממש תענוג.

היא סיפרה לו על אנגינה
ועל ספירט וסקיפידר
ועל כל מיני רוטינה
של דלקת וקתר.

והוסיפה וסיפרה
בזמרה למר זברה
גם על כל מיני חולירע
של קוליטיס וחררה
ועל חינה ורצינה
ועל שמן קיק היא שרה

("קונצרטינה וגיטרה" / נתן אלתרמן)

זו כמובן הגברת נינה, שהייתה סניטר ותיק. כלומר, ממונה על בריאות הציבור. בכל ערב שנפגשה עם אהובה, מר זברה, היו הם מספרים זה לזו חוויות מהעבודה. מכיוון שמר זברה היה עמיל מכס, נדלג הפעם על סיפורי חוויותיו, שהם נורא משעממים בלאו הכי ונתרכז בפענוח ובפירוש המושגים שתרמה מרת נינה לרומן ביניהם.
אז ככה: אנגינה הוא השם שניתן בילדותנו לדלקת גרון. היא הייתה בדרך כלל קרובה של הגריפה, שהיום קוראים לה שפעת. ספירט הוא כוהל אתילי, וסקיפידר זה ברוסית טרפנטין. מכאן ניתן להסיק שהגברת נינה לא נולדה בצנעא, אף שמי שגילמה אותה בצורה מושלמת הייתה יונה עטרי הבלתי נשכחת, שכידוע לא נולדה במוסקבה.
הלאה: קתר היא דלקת בדרכי הנשימה. חולירע זו חולירע, וקוליטיס היא דלקת המעי הגס. חררה היא פריחה שגורמת לגירוד בעור. חינה היא אולי זאת שאנחנו מכירים מהטקסים של החינה, ואולי היא זוגתו של הכינין. רצינה היא בדרך כלל יין יווני. אבל זה גם החומר הרעיל בזרעי הקיק. למי משניהם התכוון המשורר? פה דווקא חסר לנו אחד האחים מאזאראקי, שיתרגם לנו מיוונית. חבל.

השתתק הזוג הזה. לא מנגן הוא
כי הזמן את כלי הזמר מחדש
אין רומנטיקה עכשיו. כי בזמננו
מרומנטיקה בורחים כמו מאש
נינה אין וגם זברה כבר איננו
אך קדחת יש עוד וקוליטיס יש

יש אמבות אין מספר עוד
וגם ספירט וסקיפידר
ויש כל מיני חררות
של דלקת וקתר
("קונצרטינה וגיטרה" / נתן אלתרמן)

אפילוג

תה ואורז יש בסין
בארץ הנידחת
ובארצנו יש חמסין
וכל מיני קדחת

בשנות ה־20 של המאה הקודמת כתב אברהם שלונסקי, שהיה חלוץ בקיבוץ עין חרוד, את "תה ואורז יש בסין" והלביש את המילים על מנגינה אוקראינית. השיר, כמו הקדחת, התפשט בכל עמק יזרעאל. הקדחת הודברה בינתיים. השיר עודו חי וקיים.
מי חשב אז, כששרו אותו על הגורן של עין חרוד ובמתבן של מזרע, שמאה שנים אחרי כן נגלה שלא רק תה ואורז יש בסין, אלא גם קורונה שמשגעת את העולם כולו.

לכאב בטן - שמן קיק
לקדחת - חינה
בלבי כאב עתיק
מה תרופה אכינה?