בשבוע האחרון הרשתות החברתיות נמלאו בצילומים ובשמות של הנאשמים באונס האכזרי באילת, ולצדם - תמונות ושמות של המעורבים, לכאורה, באירוע באיה נאפה. אני כותב במכוון "לכאורה", כי אין לי מושג עד כמה המידע הזה מהימן. האם כל המצולמים בקובץ, שעבר כעובדה מוגמרת בין מאות אלפי ישראלים, אכן היו מעורבים. ואם כן, באיזה אופן. שלא לדבר על העובדה שהפרשה הזו נסגרה בידי רשויות החוק בקפריסין, שהשתכנעו שהצעירה האנגלייה בדתה את ההאשמות.
ושלא לדבר (ב') על כך שעצם הפצת התמונות האלה היא עבירה על כמה וכמה חוקים. אבל עזבו לרגע את החוק היבש. גם מוסרית, מאוד יכול להיות שלפחות אחד מהנערים ששמו ותמונתו מופיעים בקובץ אינו אשם כלל. ואין שום מנגנון אמיתי של בדיקת עובדות מהימנה מאחורי הקובץ חסר השם הזה. תחשבו איזה נזק עצום, בלתי ניתן לתיקון, יכול להיגרם לנער ששמו שורבב שלא בצדק בהקשר כזה.
מה שלא הפריע, כאמור, לאין ספור אנשים לשתף את הקובץ. והנה האבסורד: הם עושים משהו מאוד לא מוסרי כדי לצבור נקודות בקרב חבריהם כאנשים סופר־מוסריים. מה זה משנה אם המצולמים אכן אשמים, העיקר לגרוף עוד לייקים. והכל במסגרת הפיכתה של פייסבוק כולה לתוכנית אינסופית של "יצאת צדיק".
אם בעבר הרשתות החברתיות היו תחרות מתמדת בתחומים כמו הצלחה חומרית, יופי, קריירה, שלמות משפחתית או חמידות חתולית, הרי שזה מכבר הן הפכו - בייחוד פייסבוק - לאולימפיאדה של "מי יותר מוסרי". עדרים־עדרים, מוכי זעם קדוש, מסתערים בחדווה על כל נושא שנוי במחלוקת שיש בו חלוקה ברורה - שוב, לכאורה - בין אור וחושך. בין רגישים ואטומים.
הם יהיו שם תמיד למען החלש הקלאסי. אם זה פלסטיני, עובד זר, תלמידת תיכון במכנסיים קצרים או מישהו שחטף מכות משוטר. לנצח מזועזעים עמוקות, חמושים במילים דרמטיות ומלבים את אותו זעם קדוש, כמעט תמיד בלי לבחון עובדות או להידרש לדקויות. והתמורה תגיע מיד, בדמות לייקים, לבבות ואימוג'י של דמעות. סמלים שהסאב־טקסט שלהם הוא - הו, עד כמה אתה אדם טוב, הומני ורגיש לסבל של אחרים.
לכאורה יש משהו מפתיע ויפה במטרה הזאת, של לצאת צדיק. עדיף שאנשים יתחרו ביניהם על מידת המוסריות, מאשר שינסו להטיח זה בזה צילומים מריזורטים מפונפנים, או להוכיח למי יש יותר גדול. איזו חברה מיוחדת זו, שבה אנשים נמדדים על פי רמת האנושיות ולא לפי רמת ההכנסה. לא ככה?
לא ממש. ההיכרות האישית שלי עם חלק מחבריי הווירטואליים מלמדת אותי שאין שום קורלציה אמיתית בין הדימוי ברשתות החברתיות ובין המעשים בפועל. לא פעם, בפייסבוק צדיק כתמר יפרח. אבל במציאות, הוא חרא של אזרח. במילים אחרות, ההתהדרות הזו במוסר לא מעידה בהכרח על מוסריות אמיתית. אז ממה היא נובעת?
אופציה אחת היא, כמובן, ההפך המוחלט. אדם צועק את שחסר לו. מי שבטוח באמת במידת המוסריות שלו לא צריך לנסות להפגין אותה שוב ושוב בכיכר העיר. בעידן שבו המוסר הולך ומתערער, לא פלא שיותר ויותר אנשים מנסים להוכיח שהם ניחנו בו. רק כדי להסתיר את הפחד העמוק שלהם או את רגשות האשם.
אפשרות נוספת היא שמדובר בעצם בעוד סמל סטטוס. בדיוק כמו צילומים עוקרי עיניים מהריזורט. או - אני אומנם קרייריסט מצליח, אבל בכל זאת עשיתי ארבעה ילדים ואני מקפיד לשבת איתם בכל ארוחת ערב וגו'. המוסר, במובן הזה, הוא עוד אקססורי בדרך להצגתך כאדם שלם ומושלם.
אבל אני חושב שהסיבה האמיתית היא אלימות לשמה. וסוג של היסחפות אחרי העדר. בעולם של "בני תרבות" אתה לא יכול פשוט להשתלח במישהו מתוך שנאה ישנה וטובה. בטח שלא לערוך בו לינץ', כשכל חבריך רצים לצדך בשדות עם לפידים בוערים. הקונספט של "יצאת צדיק" מאפשר לך לפרוק יצרים אפלים שקיימים בכל אחד מאיתנו, במסווה של מוסריות.
על הסכין
- כבן אדם דעתן, שרגיל לגבש עמדה סביב כל נושא, אני מודה שהקורונה הביסה גם אותי. אני נקרע מדי יום בין הגישה המחמירה, ורואה בכל אדם נטול מסיכה ברחוב כאיום פוטנציאלי, ובין הגישה המקילה, שבמסגרתה צעדים כמו סגר נראים לי היסטריים והרסניים. אל תנסו לשכנע אותי, כולכם צודקים.
- באותו עניין. אם בהפגנות בלפור יש נדבקים בקורונה, זו עובדה חשובה שיש לפרסם. מצד שני - אם אין, זו גם ידיעה משמעותית בהקשר של הטיפול בווירוס. כי אם התאגדות שבועית של אלפי אנשים צפופים, צועקים ומזיעים לא מביאה להדבקה, איך זה מסתדר עם ההנחיות הכל כך נוקשות שאנו חיים תחתן?
- בהמשך למה שכתבתי כאן לפני שבועיים, אסף אמדורסקי מבקש להבהיר כי אינו איש שמאל, ומעולם לא הזדהה פומבית עם גוש השמאל או עם כל מחנה פוליטי אחר. לדבריו, העובדה שמתח ביקורת פומבית על בנימין נתניהו לא הופכת אותו אוטומטית לאיש שמאל, והשימוש בזיהוי הפוליטי הזה למעשה משרת את מטרותיו של ראש הממשלה, המנסה ליצור מצג שעל פיו כל אדם המותח עליו ביקורת הוא "שמאלן".