מתוך שלל האירועים הסוערים של העת האחרונה חזר לכותרות השיח הישראלי הקלאסי על הזכויות הישנות. תושבי ניר דוד מתעמתים עם בית שאנים ושולפים את הקלף של - אבותינו ייבשו את הביצות. אמיר השכל מואשם באמירה גזענית, ומיד מזכירים את עברו הצבאי המפואר. הרשתות החברתיות מלאות בתמונות של מפגינים קשישים בכיסאות גלגלים, תוך פירוט הרזומה המרשים שלהם. וכן הלאה.
באופן טבעי לגמרי, כמעט כל הז'אנר הזה שייך למחנה השמאל־מרכז, מהטעם הפשוט שהוא מייצג (בהכללה) את האליטות הישנות, הנאבקות עכשיו על שיירי ההגמוניה שלהן. ועל כן הוא מלא בגנרלים בדימוס, פרופסורים, שופטים בכירים וגו', מה שמעניק לו יתרון - לכאורה - למול המחנה השני, שחלק ניכר מדובריו לא אוחזים בקורות חיים כה מרשימים. אני מניח שכולכם נתקלתם במסמכים מעוצבים, שבהם מופיעה תמונה של איש שמאל־מרכז, מין גנרל בדימוס גנרי, למול איש ליכוד - גם כאן, סטריאוטיפ מהלך של עילגות, ולצד התמונות מופיע פירוט של הישגיו הרבים של הראשון למול פועלו הדליל של השני.
יש משהו נכון וצודק לטעמי בשיח הזכויות הזה. אם אדם עבד קשה כל חייו, התקדם ורכש מעמד בכיר בתחומו, מן הראוי לתת לו על כך קרדיט. ואם הוא מתבטא בתחום שבו הוא התמחה - נאמר, גנרל בדימוס המדבר על סיכונים וסיכויים של הסכם שלום עתידי - דעתו בהחלט רלוונטית במסגרת דיון ציבורי. וזה נכון גם לגבי המחנות עצמם. התנועה הקיבוצית, למשל, שההווה שלה רחוק מלהיות מזהיר, עדיין ראויה להערכה על התרומה המשמעותית שלה למדינה, מלפני עשרות שנים. אף אחד מאיתנו לא היה רוצה לחיות במציאות שבה תוקפן של זכויותיו, או זכויות אבותיו, היה פג אחרי זמן קצר כל כך.
אבל יש גם צד שני, שהופך את הסוגיה הזו למורכבת במיוחד. קודם כל, כשאתה נמצא בצד ההגמוני, שאוחז בכל מוקדי הכוח במדינה, היכולת שלך להתברג לתוך תפקידים נחשקים ומוערכים גבוהה בהרבה. ועל כן, רזומה מפואר לא מעיד בהכרח רק על יכולת, או עבודה קשה, אלא גם על קשרים, מנטליות “נכונה", חינוך בבתי ספר טובים ובאופן כללי מבנה חברתי ש"מסליל" אותך לעבר המקומות היותר גבוהים של החיים. מהעבר השני, למי שגדל בשכבות חלשות יש הרבה פחות סיכוי - אובייקטיבית - להתברג בעמדות נחשבות, וכדי לפלס את דרכו לפסגה הוא נדרש “להתלכלך" בעסקנות פוליטית, דיבור עממי ומחוספס וגו'. מה שמאוד מקל את הניסיונות להלעיג אותו.
יותר מזה. השליטה במוקדי הכוח היא גם השליטה בנרטיב ההיסטורי. זה שחורץ מי חשוב ומי לא. מי “תרם למדינה" ומיהו ה"פרזיט". הסיפור הישראלי שורטט לאורך השנים בידי קבוצה מסוימת, שעיצבה אותו באופן שהציג אותה כגורם הבכיר, החיובי, החלוצי וגו'. ובתמצית - אלה שהקימו את המדינה ובנו אותה, ועל כן ראויים להוקרה נצחית. יש בנרטיב הזה הרבה מן האמת. אבל גם הרבה מן העיוות.
די אם נזכיר את סיפורי המתיישבים התימנים מחוות כנרת, שנאלצו לעקור משם בלחץ אנשי קבוצת כנרת, שהגיעו למקום אחריהם. ואז נשכחו, ליתר דיוק - הושכחו כמעט לגמרי מהאתוס הציוני של המקום. או את סיפורם של מאות אלפי העולים ששוכנו במעברות, בשנות ה־50, אחרי שהובאו לשם בעל כורחם ומעולם לא זכו בקרדיט שהגיע להם כגורם מכריע בפיתוחה של המדינה. ועוד ועוד.
השיח הזה גם מקבע מצב קיים, ומונע מוביליות חברתית אמיתית. כל עוד קבוצה שלמה באוכלוסייה תמשיך להתבסס על הישגי העבר שלה - גם אם חלקם מרשימים וראויים באמת - ולנסות לדחוק מגזרים אחרים תוך שימוש בהיעדרם של אותם הישגים, המצב הזה - שהוא לא הוגן מבסיסו - לא ישתנה מספיק.
אבל הבעיה הכי גדולה בשיח הזכויות, לטעמי, מצויה בתחושה של - אנחנו ישראלים ראויים יותר. כי סבא שלי הקים קיבוץ. כי אבא שלי היה דוקטור. כי אני עובד בהייטק ומשלם למדינה המון מס הכנסה. וגו'. וכל עוד תחושת העליונות הזו לא תתפוגג, לא תהיה כאן סולידריות אמיתית.
על הסכין
1. עם כל האמפתיה לחרדים, שכבר ביטאתי כאן בהקשר של הקורונה, אי אפשר יותר לגלות סלחנות להתנהלותם של חלק ניכר ממנהיגי המגזר. כל הזמן ניסו לשדר לנו שרק גורמים קיצונים מעודדים התעלמות מההנחיות הבריאותיות, אבל ככל שהזמן עובר ברור שזה גלש גם למיינסטרים החרדי. וזה צפצוף על מוסדות המדינה שאסור להשלים איתו יותר.
2. ואולי, אולי דווקא הקטסטרופה בקרב החרדים תזרז תהליכים שהיו צריכים לקרות כבר מזמן. כמו צעירים חרדים שיעזו לקרוא תיגר על המנהיגים (זה כבר קורה, בתקשורת לפחות). ובמקביל - מפץ פוליטי שישבור את התיקו הארור והנצחי, זה שאפשר לחרדים להפוך ללשון מאזניים המקיימת מדינה בתוך מדינה.
3. נטפליקס משגרת עוד סדרה חדשה, שמתחקה באופן מצמרר אחרי המציאות. מדובר ב"to the lake" הרוסית, שמשרטטת עולם שבו וירוס מסוכן מערער את המציאות ברוסיה, והופך את החיים למסע הישרדות אכזרי. משהו בין דיסטופיה פוליטית ל"המתים המהלכים". וזה עשוי היטב - מותח, מצולם באופן מרהיב ולא חוסך בסקס, אלימות ואימה.