פרולוג
הוא כבר היה עמוק ברומן הבא שלו. זו לא הייתה אישה חדשה ולא סרט חדש. הפעם זה היה רומן ממש רציני, הכי רציני. יהודל'ה התאהב באלוהים. היו לנו לפני זה הרבה שעות, ימים ושנים ביחד. עברנו את הנעורים העליזים. את הקריירה שפרחה וצמחה מעלה מעלה. את ימי התהילה ואת רגעי המשבר. עבדנו ביחד בלהקת פיקוד דיזנגוף, ב"זורבה", בסדרת המתיחות הידועה. כן, כן, גם לשמצה, אני יודע.
אבל לזכותו ייאמר שלכל דבר שעשה הוא התמסר לחלוטין ונתן את כולו. ככה היה גם עם המיזם האחרון שלשמו התכנסנו. מחזמר על הבעל שם טוב, או הבעש"ט, כמו שקוראים לו מאמיניו. זו הייתה המטרה שהביאה אותנו להתנפל על העבודה באותה התלהבות וחדוות יצירה כמו פעם. אני הבאתי את הרעיון, הוא את הכישרון ואת הקדוש ברוך הוא.
אף על פי שנאלצתי להתגבר על כמה מוקשים, האמנתי שנתגבר כמו תמיד על הכל ונצא חזקים ומרוצים. למשל, האיסור שהטיל הרבי שלו, שייצג את השם על פני האדמה, על שיתוף נשים במחזמר. נו, עכשיו לך ספר את סיפורו של הבעש"ט בלי להתייחס לחנה אשתו ואדל בתו, שהיו דמויות מאוד משמעותיות בסיפור חייו. וכל זה משום שהרבי אסר על יהודל'ה לחלוק את הבמה עם אישה. ועוד במחזמר, שבו יש סיכוי סביר שהיא גם תפתח את פיה בשיר, רחמנא ליצלן.
צמאה, צמאה, צמאה, צמאה
צמאה לך נפשי
כמה, כמה, כמה, כמה
כמה לך בשרי
מה איתך, סוחר טיפש?
מה בכלל אתה מבקש?
לא באת למכור ולא לקנות
באת רק לעשות בעיות!
יצר הרע, סוחר נורא
מצוות בשבילך הן לא סחורה
מנסה להפריד ולחבל
בין ישראל לבין האל.
("ניגון הבעש"ט" / אברהם פריד / תרגום: אבי קורן)
תמונה ראשונה
הוא הציע שניסע לבית העלמין בצפת, שם טמון הרבי שלו שהוביל אותו עמוק לתוך הדת. הוא לא אמר למה, אבל מכיוון שהייתי בטוח שהוא יקבל היתר מהרבי המת שיבטל את גזירת הרבי החי, ומכיוון שאני תמיד שמח לתפוס טרמפ לצפת - נעניתי בחפץ לב. קבענו להיפגש למחרת בבוקר בתחנת הדלק של גשר הירקון.
למחרת, כשהייתי בדרך למקום המפגש שקבענו, התקשר אליי פתאום ממש במקרה שלומי המאירי, חבר שלי מצפת. מאז שעזבתי את צפת אנחנו מדברים מדי פעם. גם הפעם התכוונתי לנחות עליו רק אם יהודל'ה יסכים ואם זה לא יתנגש בתוכניות שלו. כי בסך הכל הנסיעה הזו תוכננה על ידיו ולמענו.
"שמע", אמר לי שלומי, "עברתי עכשיו ליד העירייה וראיתי מודעת אבל. דודה שלך נפטרה. ההלוויה תהיה היום בצהריים". לא היססתי לרגע ומיד אמרתי, "אני אגיע". "זה כל כך יפה מצדך", אמר לי שלומי, "אתה ממש מרגש אותי". משום מה לא סיפרתי לו שהנסיעה בעצם נקבעה מראש.
דודה שלי, זאת שנפטרה, הייתה אשתו של האח הצעיר של אמא שלי. האח הזה היה מה שקראו פעם מוגבל. הוא נשאר לגור בבית הוריו, סבי וסבתי בצפת, בעיר העתיקה. כשסבא וסבתא שלי נפטרו, הוא ירש את הבית. היה לו אפוטרופוס בצפת שסידר לו משרה באגף התברואה בצפת. בלשון מוקדמת יותר הוא עבד בזבל.
הייתה לו גם שכנה אחת שקראו לה דוברש. דוברש, שמילאה מצוות "פרו ורבו" חשובה להבנתה ולמורת רוחם של יתר בני המשפחה, היא ששידכה לו את רייזל, המכונה במסמכים (ובמודעת האבל) שושנה. רייזל הייתה ניצולת שואה. מכיוון שלא דיברה כמעט, אין לדעת מה עוללו לה הנאצים ולמה היא בעצם הייתה צל־צלו של אדם.
הזוג הביא לעולם שלושה בנים, שהאחד מהם נפטר בבחרותו ושניים מהם נותרו בחיים וגרו באותו הבית. גם הם היו עובדי תברואה שקטים וחרוצים בעיריית צפת. עכשיו אני בדרך לקבר של הרבי של יהודל'ה בצפת ועל הדרך, להלוויה של רייזל דודתי.
תמונה שנייה
בבית העלמין בצפת התאסף קומץ של אנשים ליד האלונקה של המנוחה שושנה (רייזל) חיימסון. כמה שכנות, מעט עובדים של מחלקת התברואה בעיריית צפת, מתפללים ספורים מבית הכנסת קאסוב, שבו היו מתפללים סבי ודודי ושני בניו.
כשהגענו אל המקום, התחיל רחש שהפך מהר מאוד להמולה ממש. שלא תבינו לא נכון: בני הדודים שלי התרגשו מאוד שהגעתי להלוויה של אמם, היא דודתי. אבל כולם היו נרעשים והמומים מזה שיהודה ברקן בכבודו ובעצמו מצא לנכון, מאיזו סיבה לא ברורה, להטריח את עצמו עד צפת להלוויה הזו. תוך זמן קצר מאוד עשתה לה השמועה כנפיים ועשרות תושבי צפת נהרו לבית הקברות. אפילו ראש העיר בכבודו ובעצמו מצא זמן להתפנות מעיסוקיו החשובים והגיע לחלוק כבוד אחרון ל"אלמנתו ואמם של העובדים המסורים שלנו".
אחר כך סיפר לי שלומי המאירי שברגע שהודעתי שאני מגיע, הוא נחפז ללשכתו של ראש העיר ונזף בו על שאפילו אני מטריח את עצמי להגיע מתל אביב להלוויה, והוא לא מעלה בכלל על דעתו להעניק קצת נחת ליתומים האומללים שנמנים עם עובדיו המסורים. מה ששכנע אותו סופית להגיע היה כנראה הטלפון שבו הודיעו לו שיהודה ברקן הגיע, וזו לא מתיחה.
אחר כך הנחתי ליהודל'ה להתייחד עם הרבי שלו. אני חיכיתי לו ליד הקבר של שלומי גנון, החבר שלי.
פה חייבת לבוא הערה והבהרה: שני החברים שלי מצפת - שלומי המאירי ושלומי גנון, הם חלק מעשרות - ואולי מאות - גברים בצפת שנושאים את השם הזה. פעם עמדתי במדרחוב בצפת, כשעוד היה מדרחוב בצפת, וצעקתי "שלומי", כמעט כל הגברים במדרחוב הפנו את ראשם.
אתנחתא
"החיים הרי מרים. בחיים אין הפי אנד", אמר לנירית אנדרמן, לפני שנה וחצי בראיון ל"הארץ". בשנותיו הדתיות הוא הוסיף לשם משפחתו את האות א'. מאז הוא בארקן. בעצם, אם נחטט בעברו, אז הוא יהודה ברקוביץ', ככה הכרתי אותו בלהקת פיקוד הצפון כשהייתי עדיין קליינמן. בשנים שבהן נקלע לצרות כספיות, נידון לעבודות שירות וסבל מבעיות ומצרות אחרות, כמעט שלא התראינו.
הוא חי בבית גמליאל, שזה מושב דתי. "פתאום עכשיו, בעת בלותי, אני רואה עדנה מדהימה. רואה את הדברים המוצפנים הנפלאים שיש בתורה", אמר באותו ראיון זה ש"היה התלמיד הכי גרוע בכיתה ופתאום גילה את עולמה של תורה. אותו יהודי שבבית הספר העממי ברח מכל השיעורים. הבריחה הראשונה שלו הייתה משיעורי תורה. אני נתנייתי", אמר יהודה ברקוביץ' ברקן בארקן. "הייתי בורח לים, לכן גם אומרים שיש לי השכלה ים תיכונית".
אפילוג
בסרט המצליח מאוד "לופו בניו יורק", שהתבסס על דמותו של לופו שאותה המציא יהודה בארקן עוד כשהיה בלהקת פיקוד הצפון, מושמע שיר בפיו של חנן יובל. מעטים יודעים שהשיר, שעם השנים הצטרף לרשימת הקלאסיקה של הזמר העברי, הוא בעצם מתוך הסרט הזה.
גשם בוא, רד עליי
בוא כסה אותי עכשיו
אותי ואת ימיי
רד לאט. רד ושא אותי לים
אל נא, אל תחדל לרדת לעולם
אל תחדל
וענן יחוג מעל ימי הים
חוג יחוג יומם וליל
חוג יחוג ורוח מיילל
והים יגיע עד גגות תבל
אין אוויר. אין אש. אין חול
ואור אחרון יגווע בלאט
בלי קול
וקץ לכל
("גשם אחרון" / מילים: אהוד מנור)
בשבת רצו השמועות. המשפחה ביקשה לדחות את הפרסום עד צאת השבת. בעולמנו כיום קשה לעצור ידיעות כאלה עם כל הרשתות החברתיות. בצאת השבת התברר שהקורונה גבתה קורבן נוסף, שזו לא מתיחה. יהודל'ה, איש רעים להתרועע. לפעמים משעשע. לפעמים מפתיע. לפעמים לא פוליטיקלי ולפעמים לא קורקט. אבל תמיד חבר טוב במובן העמוק של המילה. היינו פעם חבורה שבה נמנו בין השאר מני פאר ויגאל בשן ויהודה בארקן. מה רבים שאינם כבר בינינו.
רבי ישראל הבעל שם טוב, ברגעיו האחרונים ביום שבת בחג שבועות, כשהיה על ערש דווי, ביקש בכוחותיו האחרונים שינגנו לו את הניגון של תלמידו הגדול רבי מיכלע מזלוטשוב.
(מתוך המחזמר)
אגב, המחזמר על הבעש"ט נדחה לקץ הימים.